For private communication, write to eliezere at aol

Friday, January 08, 2021

Shemos. The Kedusha of Har Sinai

This is a simple post. The point is that Chazal's insistence that Har Sinai's kedusha was ephemeral obscures the fact that it is a place of recurring Giluy Shechina. The temporary nature of the kedusha was not because the Shechina only came to Sinai once, because it was there several times. It is not because of the unique nature of Mattan Torah, because other appearances had nothing to do with Mattan Torah. It is not because the events were extrinsic, because Chazal talk about Har Sinai's intrinsic qualities. Despite this, the kedusha was temporary every time.  UPDATED 1/12/21

That Har Sinai only had kedusha during the period of Mattan Torah is practically a truism. Besides the pshuto shel mikra, the Gemara in Taanis (21b) says

רבי יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו שכן מצינו בהר סיני שכל זמן שהשכינה שרויה עליו אמרה תורה (שמות לד, ג) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא נסתלקה שכינה ממנו אמרה תורה (שמות יט, יג) במשוך היובל המה יעלו בהר

There are some variations on exactly how that played out. For example, Rashi in Beitza (5b) says that while the kedusha only lasted while the Shechina was on the mountain, the Shechina was there until the Shechina/Anan either appeared over the newly built Mishkan, or when the Annan lifted up from the Mishkan and they left the area near Sinai, a month and a half later.  (The Mishkan was first erected near Har Sinai.)

מכדי כתיב - בלוחות האחרונות ואיש לא יעלה עמך וגו' שמות לד) מסיפיה דקרא יליף אל מול ההר ההוא כל זמן שהוא בהויית קדושתו שהשכינה עליו אסור אבל נסתלק שכינה מותר שמעינן ממילא למה ליה לאדכורי שריותא בהדיא בלוחות הראשונות ולמימר נסתלקה שכינה המה יעלו והלא לא נסתלקה שכינה ממנו מיום מתן תורה עד אחד בחדש שהוקם המשכן ועד בעשרים באייר שנעלה הענן והיה לו ללמוד היתר כשמסתלק מאל מול ההר ההוא

What Rashi means by saying that the Shechina stayed till the Mishkan was erected (Rosh Chodesh Nissan,) and then saying it was there till they left the area (the twentieth of Iyar,) is a girsa issue discussed in the Achronim there. But that does not affect our discussion. The passuk in Bamidbar 10:11-12 says that the Mishkan was near Har Sinai, and that they stayed near Har Sinai till the twentieth of Iyar, and we will see that Sinai retained a special status until then.

ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת  ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן

Even though the passuk in Shemos 33:21 says that Hashem spoke to Moshe at Moshe's "Ohel Moed" until the Mishkan was built, apparently the voice came from Sinai.  More evidence for this is that in 33:21, Rashi says that Hashem instructed Moshe to come up to Sinai, and calls it
הנה מקום אתי. בָּהָר אֲשֶׁר אֲנִי מְדַבֵּר עִמְּךָ תָמִיד
It doesn't say  "אשר דיברתי עמך שם" during the forty day periods of Mattan Torah and slicha, it says "אשר אני מדבר עמך תמיד".  What does Tamid mean? Apparently, whether Moshe came to the Kol, or the Kol came to Moshe, it originated on Sinai.

The Ramban (Shemos 34:3) says like Rashi (as does Rav Saadiah Gaon brought in the Ibn Ezra) -

ואיש לא יעלה עמך, שלא יעלו עמך כלל זקני ישראל כאשר עשו בלוחות הראשונות, וגם איש אל ירא בכל ההר גם בתחתית ההר מקום מעמד ישראל בראשונה וכו',
והנה עדיין היו עומדים באזהרה ההיא, כי הכבוד היה תמיד בהר עד שנתנו הלוחות האחרונות, אבל עתה החמיר בשעת מתן הלוחות האלו יותר ממעמד הראשון, והטעם בכל זה, כי בראשונות היה המעמד בעבור כל ישראל, וזה למשה בלבד בזכותו ובתפלתו, וגדול יהיה הכבוד הנגלה על ההר האחרון מן הראשון.

Whether "during Mattan Torah" means the three periods of forty days, or the entire year from Mattan Torah till they left Midbar Sinai, is not really important. The point is that unlike the Beis HaMikdash, and even unlike your local synagogue, the kedusha of Har Sinai was not a fixed kedusha - it is a kedusha contingent on the current presence of the Shechina.

One might think that the transitory nature of the Kedusha is because the Giluy Shechina on Sinai was a one-time event, but that is false. Mattan Torah was not the only time the Shechina appeared on Sinai.  It was on Sinai that Hashem appeared to Moshe in the miracle of the Sneh, it was from Sinai that Hashem spoke to Moshe for the entire year after Mattan Torah, it was on Sinai that Hashem put Moshe into the Nikras HaTzur, and it was in that same Nikras HaTzur on Sinai that Eliyahu Hanavi experienced something closely akin to that of Moshe Rabbeinu. 

The transitory nature of the Kedusha can not be due to Mattan Torah being an never to be repeated event. It can not be due to Mattan Torah relating to the world as a whole and not to any specific location.  It must have something to do with the type of kedusha that Sinai attracted.

We'll start with the Sneh, in Shemos, 3:1

משה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר האלהים חרבה 
וירא מלאך יהוה אליו בלבת־אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל 
ויאמר משה אסרה נא ואראה את־המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה 
וירא יהוה כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני 
ויאמר אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא

Rashi explains the name "har ha'elokim" as a reference to what would happen in the future, by Mattan Torah. 
אל הר האלהים. עַל שֵׁם הֶעָתִיד:

Which is like the Targumim,
 וְאָתָא לְטוּרָא דְאִתְגְלִי עֲלוֹהִי יְקָרָא דַיְיָ לְחוֹרֵב: 

There has to have been a reason why the Sneh occurred davka where Mattan Torah would later take place.

The Seforno says that he went there to be misbodeid, which implies that the place had a quality that Moshe Rabbeinu was aware of, besides being remote and barren.
ויבא אל הר האלהים חורבה הוא לבדו להתבודד ולהתפלל, על דרך ויבא עד חברון: 

The Or Hachaim also puts him there because the place had a special quality for nevuah. 
ומשה וגו' וינהג וגו'. פירוש כי ה' סבבו לעשות כן. או שהוא נהג כמנהגו והצאן הלכו שמה אל הר וגו' כי שם ידבר אליו האלהים: 

Aharon was told to meet Moshe Rabbeinu davka on Sinai - 4:27,
 לך לקראת משה המדברה וילך ויפגשהו בהר האלהים 

And Moshe Rabbeinu, in his Bracha to Yosef in Vezos Habracha (33:16)  refers to the Ribono shel Olam as the  שׁכני סנה

On to the נקרת הצור in Ki Sisa, in Shemos 33:22. When Hashem told Moshe
ויאמר יהוה הנה מקום אתי ונצבת על הצור   והיה בעבר כבדי ושמתיך בנקרת הצור ושכתי כפי עליך עד עברי והסרתי את כפי וראית את־ אחרי ופני לא יראו 
this Nikras Hatzur was on Har Sinai. 

The Abarbanel then adds the important point that that this place was "מיועד לקבלת השפע," it was uniquely fit for nevu'a and gilui Shechina.
הנה מקום אתי - מיועד לקבלת השפע, והוא הר סיני. (שמות לג כא) 

Also in the Seforno there in Ki Sisa - The nikras hatzur straddled the line between the world of Gashmiyus and the world of Ruchniyus (from Pesachim 54a.)

הנה מקום אתי מקום מוכן למראות אלהים, כאמרם ז''ל (מגלה פרק הקורא) על מערה שעמדו בה משה ואליהו שהיא מי' דברים שנבראו בין השמשות:

The Nikras Hatzur was used later by Eliyahu HaNavi, in Melachim I 19.

ויגד אחאב לאיזבל את כל־אשר עשה אליהו ואת כל־אשר הרג את־כל־הנביאים בחרב
ותשלח איזבל מלאך אל־אליהו לאמר כה־יעשון אלהים וכה יוספון כי־כעת מחר אשים את־נפשך כנפש אחד מהם
וירא ויקם וילך אל־נפשו ויבא באר שבע אשר ליהודה וינח את־נערו שם
והוא־הלך במדבר דרך יום ויבא וישב תחת רתם אחת [אחד] וישאל את־נפשו למות ויאמר רב עתה יהוה קח נפשי כי־לא־טוב אנכי מאבתי
וישכב ויישן תחת רתם אחד והנה־זה מלאך נגע בו ויאמר לו קום אכול
ויבט והנה מראשתיו עגת רצפים וצפחת מים ויאכל וישת וישב וישכב
וישב מלאך יהוה שנית ויגע־בו ויאמר קום אכל כי רב ממך הדרך
ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלהים חרב
ויבא־שם אל־המערה וילן שם והנה דבר־יהוה אליו ויאמר לו מה־לך פה אליהו
ויאמר קנא קנאתי ליהוה אלהי צבאות כי־עזבו בריתך בני ישראל את־מזבחתיך הרסו ואת־נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את־נפשי לקחתה
ויאמר צא ועמדת בהר לפני יהוה והנה יהוה עבר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני יהוה לא ברוח יהוה ואחר הרוח רעש לא ברעש יהוה
ואחר הרעש אש לא באש יהוה ואחר האש קול דממה דקה
ויהי כשמע אליהו וילט פניו באדרתו ויצא ויעמד פתח המערה והנה אליו קול ויאמר מה־לך פה אליהו
ויאמר קנא קנאתי ליהוה אלהי צבאות כי־עזבו בריתך בני ישראל את־מזבחתיך הרסו ואת־נביאיך הרגו בחרב ואותר אני לבדי ויבקשו את־נפשי לקחתה (ס)
ויאמר יהוה אליו לך שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את־חזאל למלך על־ארם

Eliahu and Moshe Rabbeinu were both in the same nikras hatzur, and that nikras hatzur was on Har Sinai. There, they experienced Giluy Shechina to the greatest extent a human being can experience and remain living. As we saw in the Abarbanel, this Nikras Hatzur was uniquely qualified for this purpose. 

It is also in the Gaon on that passuk, where the Gaon says
הנה מקום אתי כו' הוא בהר וכמ"ש רז"ל במגילה (י"ט ע"ב):

The Gemara the Gaon is bringing from Megilla 19b says
ואמר רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן אלמלי נשתייר במערה שעמד בה משה ואליהו כמלא נקב מחט סדקית לא היו יכולין לעמוד מפני האורה שנאמר (שמות לג, כ) כי לא יראני האדם וחי

And the Abarbanel in Melachim.
ויבא שם אל המערה וגומר. ספר הכתוב שאליהו בא אל המערה, והיא המער' הידועה שהיא טנרת הצור עצמו שישב משה שם, כמו שת"י במערה טינרא, ושלן שמה, ולא אמר הכתוב שישן כי אס שלן, פי שכל הזמן שישב שמה היה מתבודד ומכין עצמו לנבואה ויצעק אל ה' כל הלילה ולזה נאמר והנה דבר ה' אליו, רוצה לומר, אז בהיותו באותו מקום מקודש אלקי ומתבודד וקורא כשם אלקיו באהו הנבואה שלא באה אליו כל אותם הימים אשר עברו לא בארץ ישראל ולא במדבר בהליכתו שמה

And finally, the Abarbanel in Yisro, who says that 
כי בחר באותו מקום להיותו מעון לשכינה ומקום קדוש
and adds that the neis of the water from the tzur was on Har Sinai.

אברבנאל שמות י'ח
שם ויהי בשנה השנית הכל היה בי"ב חדשים הראשונים שיצאו ממצרים. והנה אמר הכתוב כאן שבא יתרו אל המקום אשר הוא חונה שם הר האלהים. לפי שעם היות מחנה ישראל ברפידים. הנה משה הלך אל הר האלהים שהוא סיני להוציא מים מן הצור כי שם היה הצור כמו שבארתי ובהיות שמה משה והזקנים ורבים מהעם עמו שבאו לענין המים בא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים ר"ל מאותם שהיו ברפידים ומשה מהר האלהים שהיה יושב שם שלח את יהושע להלח' בעמלק ונשאר משה בהר כי ע"כ אמר מחר אנכי נצב על ראש הגבעה כי בחר באותו מקום להיותו מעון לשכינה ומקום קדוש
 ויתרו בא ממדין ומצא את משה שם בהר של מדבר סיני ומפני זה אמר שבא אל המדבר אשר הוא חונה שם הר האלהים שהוא מדבר סין הוא המקום הכולל ושבא למקום המיוחד שהיה משה עומד בו והוא הר האלהי' כי משה מן העת שהכה צור ויזובו מים היה עומד שם להיותו מקום קדוש ולכן אמר עומד בלשון הווה. ואין לתמוה מאשר קודם מתן תורה נקרא הר האלהים כי הנה במראת הסנה נאמר (שמות ג' ח') ויבוא אל הר האלהים חורבה ובאהרן כשבא אל משה כתיב ויפגשהו בהר האלהים לפי שנקרא כן על שם סופו ומשה כשכתב את התורה תמיד קראו כן.
ואפשר לפרש אל המקום אשר הוא חונה שם אל המקום שהיה משה תמיד חונה שם מתחלה כשהיה רועה את צאן יתרו כי תמיד בהר ההוא היתה ישיבתו ודבקותו ולכן אמר חונה בלשון הווה.

As we saw above, the Seforno also told us that the Me'arah of Eliyahu was the same as Moshe Rabbeinu's and that it was created Bein Hashmashos. The source for בין השמשות is the Gemara in Pesachim 54a.

(Equating the experience of Moshe Rabbeinu with that of Eliahu Hanavi is consistent with Reb Yochanan in Yoma 3b-4a, that there was no Prisha for Moshe on Sinai, while according to Reish Lakish there, it's difficult to understand how Eliahu could just walk up to the cave on Sinai and immediately experience the presence of the Shechina without prishas shiva. I guess Eliahu's prisha was during the forty days he had to walk to get there, but it's still different than Moshe's prisha on Sinai gufa.) 

Har Sinai did not have Kedushas Makom except when the Shechina was present.
On the other hand, it seems that it was a place that had a special hechsher for hashra'as haShechina.
Because of that special hechsher, it was there that the miracle of the Sneh occurred, it was there that Moshe was given his life's work of creating a new Klal Yisrael, it was there that Mattan Torah occurred and according to Rashi it remained kadosh until a year and two months after Mattan Torah, it was there that Hashem spoke to Moshe and placed him in a covered cave as His Shechina passed over him, and it was there that Eliahu Hanavi experienced a gilui Shechina greater than he even had before.

 - Perhaps Hechsher for hashraas haShechina is not kedusha;
 - or the Shechina is not mekadeish the rocks and dirt, it's mekadesh the Makom, (as Reb Chaim says in Beis Habechira 1:10,  first and second paragraphs,  דלא חיילא קדושת מקדש רק במחובר לארץ, ומשום דקדושת מקדש היא קדושת מקום, וכדכתיב: המקום אשר יבחר, שאינו רק בארץ ולא במטולטל.) Since it's a kedushas makom, there's a special din in hashra'as haShechina that it only has a din makom while the Shechina is actually shoreh, as opposed to the din makom of the Mikdash. Perhaps this is because there can not be a din of makom that confines the Shechina to any one place (אין העולם מקומו), and it is only the effect of the hashra'a on us that gives the place kedusha;
 - or our chiyuv to build a mikdash gives the makom a din kedusha as opposed to Har Sinai where we have no chiyuv to do anything with that kedusha;
 - or you can say like Reb Meir Simcha in Parshas Yisro (and many other places) that the only kedusha that lasts is the kedusha created by the efforts of human beings such as the akeidah;
עוד נראה כמו שבארנו בכמה מקומות דעל ידי מעשה גבוה לא נתקדש שום דבר רק בהקדישו האדם. ולזה מוכרחין אנו לפרש המקרא הלא אתה העדותה בנו כו׳ הגבל את ההר וקדשו׳ לא שהשם צווה למשה שיקדש ההר׳ רק שהוא שב אל השי״ת שהוא יקדש אותו במה שירד לעיני כל העם על ההר, ואינו צווי רק הוא עתיד [עבר מהופך ע״י הוי״ו לעתיד].  
 - or you can say like Reb Meir Simcha in the end of that paragraph, that the nature of hashra'as hashechina is that it does not come down below ten tefachim, so it's in a different reshus:  
עוד נראה שלכן אמרו ז״ל מעולם לא ירדה שכינה למטה מעשרה, והלא היה מקום הכבוד למעלה מי׳ ולא נתקדש קרקע ההר ודו״ק בכ״ז:
 - or you can say like Reb Elya Lopian (לב אליהו ח"א שביבי אש ס-סא) that השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם means that any kedusha on Earth requires the act of בני אדם , and acts of Hashem are only mekadesh Shamayim, similar to Reb Meir Simcha's first teretz.  

It's easy enough to come up with speculative explanations, and I'm not fishing for any - feel free to use whatever explanation is helpful for your drasha requirements.

Despite the undeniable difference between the persistent kedusha of Har Chorev and the temporary kedusha of Har Sinai, obviously Sinai still has a tremendous maalah. For some reason, the Ribono shel Olam wants us to stay away from it and so its location has been long forgotten.

UPDATE 1/10/21
Rav Avraham Bukspan sent me two on target ha'aros. 
The Netziv in Shemos 4:27:1, that, at least for Moshe Rabbeinu, perhaps for others as well, Har Sinai is particularly auspicious for the highest level of Dveikus.
ויפגשהו. ולא כתיב וימצאהו. אלא ויפגשהו שמצא אותו פרוש ומובדל בדביקות מאד נעלה עד שלא הרגיש משה בביאת אהרן אליו. עד שפגע בו. ובזה נתפעל אהרן והבין כי גבה ממנו ערך משה. ומכ״ש בבואו אל הר האלהים אשר שם ראה מראה נפלאה בסנה. וגם מיועד להעלות שם לערך שאין כמוהו בקבלת התורה. ע״כ בבואו לשם השיג הערה מיוחדת גם עתה:

Sforno same passuk which indicates a transformative experience.
וישק לו כמנשק דבר קדוש, כענין וישקהו, ויאמר הלא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד:

Friday, January 01, 2021

Bashert באַשערט

 Ponovezher Rov used to stay with my parents when he came to Chicago. Our families were very close in Litteh and afterwards. He was close with my mother's brothers, and with the Pogramanskies, and his daughter and my mother were good friends.  Only my mother and the Rov and Reb Avrom survived the war, but they remained as close as only survivors can be. I remember my mother having to buy pure white china for Pesach when the Rov was by us, because he was machmir to not use colored tableware on Pesach, as the Rama brings from the Maharil in 451, ויש מקומות שמחמירים שלא להשתמש בכלים צבועים אפי' הן חדשים . 

Once, my father was driving Ponovezher Rov to the airport, and the Rov was very upset. It was late for the flight, and if he missed it, it would throw his itinerary into disarray, including parlor meetings, and personal meetings, and everything else he so carefully arranged long before.  My father tried to comfort him, saying that if he would miss the flight, it just showed "אז עס איז געווען באשערט." Ponovezher Rov responded, v'zeh leshono,  " אללע בטלנים פארשפעטעגען און זאגן אז עס איז געווען באשערט." Every wastrel, every laggard, comes late, and misses opportunity, and then he says "It was bashert." (The airline delayed the plane's departure for the Rov.)

The lesson I learned is that one should not blame the Ribono shel Olam. Ninety nine percent of our disappointments in life are our own fault. There's that one percent that is a gzeira, sure, but the rest of it? If the Ribono shel Olam gives you opportunity, and He gives you the intelligence and the means and the circumstances, and you squander it out of laziness or negligence or inertia or willful stupidity, whose fault it that? As Shlomo HaMelech said, טָמַן עָצֵל יָדוֹ בַּצַּלָּחַת גַּם אֶל פִּיהוּ לֹא יְשִׁיבֶנָּה. You were seated at the table, you were given a plate full of food and a knife and fork, and you're too stupid or lazy to put the food into your mouth? Don't suddenly become a baal bitochon and say "Ah, the Ribono shel Olam wanted me to be hungry."

You see this concept in Ksuvos 30a, where it talks about צינים ופחים, and many other places as well. So by the Birkos Yaakov, he doesn't tell them that they will sit and watch television and food will fall into their laps. He tells them that they will be gifted with opportunities and skills. But they have to have the energy and alacrity to seize them.

Someone wrote in to point out a passuk in Mishlei that really should be the pivot point for this vort.

משלי י"ט ג 

אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו

A man’s folly subverts his way, And his heart rages against the LORD.

In other words, the man ruins his own life, and then he complains, Ribono shel Olam, why did you do this to me????

Some learn this refers to simple negligence and laziness, nothing to do with ruchniyus. Hashem gives you opportunitites and you waste them, it's your fault.


אולת אדם תסלף דרכו ועל יי' יזעף לבו. הערה המונית להיות האדם מתנהג בכל דבר בדעת ובשכל , בפת בגו וביין משתיו ושאר הנאותיו , וכן בהוצאותיו ובכל ענייניו. כי הנטייה אל הקצה בכולם רע , וישחית סדרו וירחיקהו מהשיג חפצו , והתקצף במלכו ובאלהיו (ע"פ יש' ח , כא) במה שאולתו סבבה לו כן

Also see חובות הלבבות, שער חמישי - שער ייחוד המעשה ה׳:צ״ד and the following paragraphs.

Of course the passuk applies equally to people who ruin their lives by doing aveiros and deserving punishment, like the Dor HaMidbar that was supposed to go straight to Eretz Yisrael, but instead all died in the forty years of wandering.  But that, too, is just another example of a person that throws away opportunity. Whether it is by aveiros or by negligence and laziness, he has only himself to blame, and saying "bashert" is just a self serving way to deny responsibility.

The Gemara in Taanis, for example, applies the passuk in Mishlei to the Mechiras Yosef.

תענית ט:א

אשכחיה ר' יוחנן לינוקיה דריש לקיש דיתיב ואמר (משלי יט, ג) אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו ויתיב רבי יוחנן וקא מתמה אמר מי איכא מידי דכתיבי בכתובי דלא רמיזי באורייתא א"ל אטו הא מי לא רמיזי והכתיב (בראשית מב, כח) ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו

If that is the case, and the passuk refers to aveiros that push away Hashem's brachos, it echoes the passuk in Haazinu (5:5) שחת לו לא בניו מומם דור עקש ופתלתל, where, for example, the Or HaChaim explains

שחת לו לא בניו. פירוש כשמשחיתים דרכם גורמים רעה לעצמם, ומה רעה גורמים לא בניו פירוש שאינם נקראים בני אל חי כאומרם ז''ל (ב''ב י'.) כשישראל הולכים בדרכו של מקום נקראים בנים וכשאין הולכים וכו' נקראים עבדים, והוא אומרו שחת לו שלא יקראו בניו של הקדוש ברוך הוא, ואומרו מומם לפי שיש מקום לומר סוף סוף יגיע הדבר לאב מום הבנים ח''ו, לזה אמר מומם פירוש המום מהם בא לא מאבינו כי הוא ברא את האדם ישר, וכמאמר הנביא (ישעי' ה' א ב) כרם היה וגו' ויעזקהו ויסקלהו ויטעהו שורק וגו' ויקו לעשות ענבים וגו', והוא אומרו מומם פירוש המום מהם בא, ופירוש מום על דרך אומרם ז''ל (סוטה ג'.) אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, שהוא רוח רעה והיא תקרא מום בסוד אומרו (לעיל ט''ו כא) מום רע, והמשכת חלק זה הרע אינו אלא מצד מעשה האדם:

But as Menachem reminds us in the comments, this does not mean that it subverts Hashem's plan for the world. Ultimately, the result will tend towards the original goal.  But that does not mean that what you did does not change anything, that you are not to blame. That is just the talk of someone that is not man enough to admit his failure, so he makes a bigger fool of himself by putting on the mask of a big baal mussar and baal bitachon.  

First, even if the ultimate result is exactly the Ribono shel Olam's plan, that does not absolve the baal bechira who fulfilled the plan, just as the Egyptians were responsible for their behavior, and Nevuchadnetzar, and the Kasdim, and Tzur, and the Bavlim, and all the great resha'im. These reshaim were mere instruments in Hashem's hand.  Even Genghis Khan knew this. He is quoted as having said, before he sacked a city and murdered every one of its inhabitants, “If you had not committed great sins, God would not have sent a punishment like me upon you.” But every one of these reshaim paid for every drop of blood they shed,as the Neviim Yirmiahu and Yechezel say literally dozens of times.  

Second, Hashem's plan can be fulfilled in many ways, some pleasant, some the opposite. As the Gemara in Shabbos says about Yaakov going to Mitzrayim, and, by implication, about Yosef's very different experience- They both got where they needed to be, but in very, very, different ways.

שבת פ"ט:

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב: ״בחבלי אדם אמשכם בעבתות אהבה ואהיה להם כמרימי על על לחיהם ואט אליו אוכיל״.

שוחר טוב: תהלים ק"ה

יקרא רעב על הארץ, אמר רבי יהודה בן נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש, ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה לו הקב"ה כמה עלילות וכמה מנגנאות ונמכר יוסף למצרים כדי לירד, ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה, (בראשית מ"ו) ויבא יעקב מצרימה. אמר רבי פנחס הכהן בר חמא, משל לפרה אחת שהיו רוצין למשוך אותה למקולין שלה, ולא היתה נמשכת, מה עשו, משכו את בנה תחלה, והיתה רצה אחריו, כך עשה הקב"ה מנגנאות שעשו אחי יוסף כל אותם הדברים, כדי שירדו למצרים, גם כן כדי שירד גם יעקב, שנאמר (הושע י"א) בחבלי אדם אמשכם.

סוטה י"א:א

כיוצא בדבר אתה אומר (בראשית לז, יד) וישלחהו מעמק חברון א"ר חנינא בר פפא בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון 

Harav Avraham Bukspan sent the following to me, in which he brings that R Yosef Ber used this concept to explain a Yerushalmi:

In Talmud Yerushalmi (Berachos 2:8, see also Bereishis Rabbah 91:9), we find that after the death of Rabbi Simon, Rabbi Levi mentioned the above incident with the shevatim in his eulogy: “The shevatim found something in their bags and the pasuk says, ‘Their hearts left them,’ and we, who have lost Rabbi Simon, all the more so should we be upset!” If they bemoaned the finding of valuables in their sacks, then the Sages should certainly bemoan the loss of the talmid chacham, Rabbi Simon.

             The connection between the events is far from clear. The shevatim were not bemoaning the finding of money, a seemingly good thing, but the sudden appearance of the money that they had spent on the food. Because of this find, they knew they would be accused of a crime. What does lamenting an impending criminal accusation have to do with lamenting the loss of a talmid chacham?

            In his hesped on Rav Chaim Heller, Rav Yosef Dov Soloveitchik (Divrei Heggos VeHaarachah pp.143-144) explained that Rabbi Levi was educating us in regard to the pain we should feel regarding lost opportunities. The trouble the shevatim were now facing was all from a small error in timing. If they would only have opened their bags a bit earlier and checked that they had been given the correct merchandise, they could have solved the problem right then by pointing out the wrongly returned money. But by not opening the bags until they reached an inn, well into their journey, it became dangerous to appear at the palace claiming there was a mistake. At this point, the damage was done, and when they realized the extent of the damage, their hearts left them and they shook with fear.

            The shevatim lamented not only the predicament they now faced but its antecedent, the fact that a little bit of effort would have saved them all this grief. Realizing the opportunity that they squandered, they trembled.  

(ed.: The idea is that when a person experiences a terrible thing, and he realizes that it could have so easily been avoided by using basic seichel and elementary precautions, the agony of the self-flagellation can be even worse than the dismay over the actual damage.)

            Rav Soloveitchik explains that that was the lesson Rabbi Levi was teaching. The Sages had just lost the wonderful gift of Rabbi Simon. While he was still alive and with them, they had the opportunity to benefit from his Torah and knowledge; he could inspire them and be a mentor. Had they taken advantage of every chance to learn from him, his death would not have been that tragic. But now that it was all in the past, they were left looking at Rabbi Simon at “the inn,” after the fact. Rabbi Levi was mourning not only the loss of the Torah scholar, but the lost opportunity — the opportunity to grow and gain from him.

            We must make the most of all opportunities and chances given us in This World, rather than having to look back later and lament opportunities squandered and chances lost.


In case anyone's interested, bashert is Yiddish, from From Middle High German beschern (“to preordain, destine, allot, distribute”).  The fact that there is no Hebrew word for the concept, at least not directly used for this in the classical sources, means nothing. The word "מחילה" or "מחל" also appears nowhere in Tanach.

Whether it is an article of faith for us, depends on who you listen to. From the Gemara in MK 18b it seems to apply to spouse and house, the Gemara in Sotah 2a expands it to property in general. And even there it is of limited application - zivug rishon/sheini, can be changed through tefilla - it is just one of those things, like gilgulim, that people want to believe because they're good to lean on in hard times. 

If you really want an excuse for a wasted life, or even for obesity, you can rely on the Tanchuma in Pekudei 3:4-5.

אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב, עושה גדולות עד אין חקר נפלאות עד אין מספר (איוב ט י). תדע לך, שכל הנשמות שהיו מן אדם הראשון ושיהיו עד סוף כל העולם, כולן נבראו בששת ימי בראשית. וכולן בגן עדן, וכולן היו במתן תורה, שנאמר, כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום, ואת אשר איננו פה עמנו היום (דבר' כט יד). ומה שאמר, עושה גדולות עד אין חקר, אלו גדולות שעושה הקדוש ברוך הוא ביצירת הולד. (אלא) בשעה שבא אדם לשמש עם אשתו, רומז הקדוש ברוך הוא למלאך הממונה על ההריון, ושמו לילה.

והקדוש ברוך הוא אומר לו, דע שזו הלילה נוצר אדם מזרע פלוני, דע לך והשמר בזו הטיפה וטול אותה בכפך וזרע אותה בגורן לשלש מאות וששים וחמשה חלקים. והוא עושה לו כן. מיד נוטל בידו ומביא לפני מי שאמר והיה העולם, ואומר לפניו, עשיתי ככל אשר צויתני, וטיפה זו מה תהא נגזר עליה. מיד הקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה מה יהא בסופה, אם זכר אם נקבה, אם חלש גבור, אם עני אם עשיר, אם קצר או ארוך, אם מכוער או נאה, אם עבה או דק, אם בזוי או גס. וכן גוזר על כל קורותיו. אבל אם צדיק אם רשע, לא, אלא הדבר ההוא נותנו בידו של אדם בלבד, שנאמר, ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע (דב' ל טו).

Tuesday, December 22, 2020

Do the Blessings of Tzadikim Die With Them?

 The Sifri in Eikev brings an argument between Reb Yossi and Rav Shimon bar Yochai whether the brachos of a tzadik end with his death, that his blessings die with him.  What follows is a discussion of this Sifri and the questions it raises.

 Sifri in Eikev #38, on Devarim 11:10
 Ramban in Vayigash,Bereishis 47:18 that brings the Sifri
My wife's question from Yirmiah 31:14 et seq
An obvious question from the brachos of Yitzchak and Yaakov and Moshe
Some possible answers
An answer based on the Kli Chemda in Vayechi that connects the Sifri with the Shita Mekubetzes in Bava Kamma 50a
A clever use of a line from Julius Ceasar.

וכן אתה מוצא: בכל מקום שהצדיקים הולכים - באה ברכה לרגלם. יצחק ירד לגרר - באה ברכה לגרר, שנאמר  "ויזרע יצחק בארץ". ירד יעקב אצל לבן - ברכה ירדה לרגלו, שנאמר  "נחשתי ויברכני ה' בגללך". ירד יוסף אצל פוטיפרע - ברכה באה לרגליו, שנאמר  "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף". ירד יעקב אצל פרעה, -ירדה ברכה לרגלו, שנאמר  "ויברך יעקב את פרעה". במה ברכו? שנמנע ממנו שני רעב, שנאמר  "ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם", ואומר  "וכלכלתי אותך שם". מה כלכול האמור להלן, בשני רעבון הכתוב מדבר - אף כלכול האמור כאן, בשני רעבון הכתוב מדבר

ר' שמעון בן יוחאי אומר: אין זה קידוש השם, שדברי צדיקים קיימים בחייהם ובטלים לאחר מיתתן. א"ר אלעזר בר' שמעון: רואה אני את דברי ר' יוסי מדבר אבא, שזה קידוש השם, שכל זמן שצדיקים בעולם - ברכה בעולם; נסתלקו צדיקים מן העולם - נסתלקה ברכה מן העולם

וכך הוזכר בבראשית רבה (פט י"א
אמר רבי יוסי ברבי חנינא: שתי שנים עשה רעב, כיון שירד יעקב אבינו למצרים כלה הרעב, ואימתי חזרו בימי יחזקאל וכו':   ואם כן לא נתקיימו דברי יוסף כפתרונו ויבא הענין לחשוד אותו בחכמתו. 

ואולי נאמר שהיה הרעב בארץ כנען כדבר יוסף, אבל במצרים ירד יעקב אבינו אל היאור לעיני פרעה ולעיני כל מצרים וראו כל עמו שעלה נילוס לקראתו, וידעו כי ברכת ה' היא לרגלי הנביא. ואם כן יהיה ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו לחם לפי הטף בשאר שני השבע וכל ימי חיות אביו, כי גם אחרי מות אביו אמר אנכי אכלכל אתכם ואת טפכם (להלן נ כא). ועם כל זה אני תמה שאם כן לא היה החלום אמת, כי הראו לו את הגזרה ולא הענין הנהיה והנעשה בהם:
וראיתי שם בתוספתא דסוטה: אמר רבי יוסי: כיון שמת יעקב אבינו חזר הרעב לישנו וכו'. 

ועוד שנינו בספרי (עקב ל"ח
ויברך יעקב את פרעה, במה ברכו? שנמנע שני הרעב, אף על פי כן שלמו אחר מיתתו, שנאמר: ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם, מה כלכול האמור להלן (פרק מה יא): בשני רעבון הכתוב מדבר, אף כלכול האמור כאן בשני רעבון הכתוב מדבר. 
רבי שמעון אומר: אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהם וניטלין לאחר מיתתן. 
אמר רבי אלעזר ברבי שמעון: רואה אני את דברי רבי יוסי מדברי אבא, שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעולם ברכה בעולם, נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם, עד כאן. והנה השלים הרעב חמש השנים הנותרות:

My wife's question from the pesukim in Yirmiya:
כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מיאנה להינחם על בניה כי איננו.  כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום ה' ושבו מארץ אויב. ויש תקווה לאחריתך נאום ה' ושבו בנים, לגבולם

If the tzadik's tears help after his/her death, why wouldn't a bracha he/she gave in life be effective later as well?  To say that the slate is wiped clean with death, but the tzadik has the ability to ask again after death, is just "I have a kashe so I need to come up with a teretz" dumb.  

Another problem we have is that according to Reb Yosi, how do we understand the brachos of Yitzchak to Yaakov, of Yaakov to the Shevatim, or of Moshe to Klal Yisrael? 

One answer is that the idea of Bracha in the Torah is the enhancement of intrinsic positive characteristics and suppression of negative ones.  49:28- ויברך אותם איש אשר כברכתו ברך אתם.  The bracha applies to the individual present, and changes that person.  Once the person is enhanced, then his life will reflect that gift.  It is not a bracha for the future, it changes the beneficiary of the bracha right now, and it is up to that person what he does with the greater opportunity.  Still, I don't see how this works with, for example, the words of Yitzchak ויתן לך מטל השמים ומשמני הארץ, which sounds like a straightforward bracha that will be realized in the future.

Another possible explanation would distinguish between a bracha that results from the mere presence of the tzadik, which ends with his death, and a bracha explicitly given by the tzadik.  I don't like this answer because I believe the Sifri is assuming that Yaakov explicitly gave a bracha to Pharaoh- ויברך יעקב את פרעה. 

Or you might use the pshat the Kli Chemda starts with, even though his next paragraph seems to contradict it, which we will deal with below.
Kli Chemda:
 והנה ברמב"ן פ׳ ויגש בקרא דויבואו אליו בשנה השנית הביא דברי הספרי. ויברך יעקב את פרעה במה ברכו שנמנעו שני הרעב אעפ״כ שלמו לאתר מיתתו שנאמר ועתה אל תיראו אנכי אכלכל אתכם מה כלכול האמור להלן בשני רעבון הכתוב מדבר אף כלכול האמזר כאן בשני רעבון הכתוב מדבר ר'ש אומר אין זה קידוש השם שדברי צדיקים קיימין בחייהן וניטלין לאחר מיתתן אמר ר'א בר'ש רואה אני את דברי ר'י מדברי אבא שזה קידוש השם שכל זמן שהצדיקים בעזלם ברכה לעולם נסתלקו מן העולם נסתלקה ברכה מן העולם עכ'ל הספרי. מבואר מדברי הספרי דבין ר'י ובין רשב'י ובין ר'א בר'ש ס'ל בפשיטות דיעקב אבינו מת רק דפליגי אי דבריהם בטילין לאחר מיתה . אך לפי דברינו הנ'ל אין זה סתירה כלל דבאמת כיון דהחיות שלו הוא רק בכח התורה אבל אצל אדם זה בכלל מיתה שפיר ס'ל לר'א בר'ש דזה בכלל קידוש השם שאם נסתלק מן העולם יהי׳ נסתלקה הברכה מן העולם ואם היו המצריים מתנהגים ע'פי התורה הי׳ נשאר אצלם יעקב בבחינת חי והי׳ ברכתו מתקיימת אף אח״כ אבל כיון שמצרים לא היו בבחינת התורה ממילא אצלם הי׳ יעקב בגדר מת ושפיר פליגי בזה אם קה׳ש הוא שדברי צדיקים בטילין לאחר מיתה או מתקיימין וזה פשוט 

 ודע דבעיקר הפלוגתא בספרי אי דברי צדיקים מתקיימין גם ללאח"מ מצאתי בשטמ״ק ב'ק (דף נ׳ ע'א) בהא דאמרינן בגמ׳ גבי בנו של נחוני׳ חופר שיחין דאעפ'כ מת בנו בצמא שכתב בזה'ל ולרבי נראה לפרש אמרתי כלומר השמעתי דבר זה לפני הקב'ה והם דבר שיצטער בו אותו צדיק יכשל בו זרעו והסכים הקב'ה לדברי שכן דרכו של הקב'ה שמסכים לסברת הצדיקים שבדור . וכשמת בנו בצמא כבר מת ר׳ חנינא עכ'ל. מבואר ג'כ שדברי ר׳ חנינא הועילו רק כל זמן שהי׳ חי וכשמת נתבטלו דבריו 

ועיי׳ בשבת (דף ק ימ ע יא) במעשה דרב ושמואל דרב אמר על שמואל מאן דמצערן לא לוקמי׳ לי׳ בני וכן הוה . וכתב הג׳ בספר יוחסין ז"ל ערך שמואל אע״ג שמצאנו שהי׳ לשמואל בנים ג"כ זה הי׳ לאחר מיתתו של רב שאז נתבטלה הקללה שלו עיי"ש ודבריו נכונים מאוד שאם אמרו בברכתו של צדיק שהיא מתבטלת לאחר מיתה מכ"ש קללתו של צדיק בוודאי מתבטלת הקללה שלו

For people that follow the mesora of the Avos, the Avos did not die at all.  In fact, it is specifically in our parsha that Reb Yochanan said (Taanis 5a) that Yaakov Avinu did not die.  But, you ask, everyone in the Sifri agrees that Yaakov Avinu did die!  If he did not die, the bracha to the Mitzrim should have continued!  The answer is that for people like the Mitzrim, Yaakov was dead and gone, and with his death, his bracha went away.  For us, who follow the mesora of the Avos, whose חיות stems from  רוחניות, תורה, ומצוות, Yaakov Avinu did not die at all, and his brachos live on with him.  This, of course, explains how Rachel Imeinu's influence continues in this world.  This is another way of applying צדיקים במיתתן נקראים חיים, but saying that it is only true regarding those that carry on the mesora of the Tzadik.

The problem is that the Kli Chemda relates the Sifri to the story of Rav Chanina, whose words lost their effectiveness after he died, and Rav, whose curse on Shmuel ended when he died.  According to this svara, both of those things need explanation.  

The answer is that the case of Rav Chanina was not a bracha, it was a hachra'ah, a decision of what constitutes justice; he said that it would be unjust for Hashem to allow Rav Nechuniah ben Hakanna's child to die in a manner that involved water.  Rav Chanina's right to make such a determination, a right based on the concept that אמת מארץ תצמח, lapsed when he died, just like they didn't ask Rebbi any shailos after he died, even though used to come home Friday night to make Kiddush (Kesuvos 103a.)  As for the question of why did Rav's curse terminated with his death, that is because contrary to what the Kli Chemda says, a curse is not like a bracha.  צדיקים במיתתן נקראים חיים only works for their brachos, for חיות, not for their klalos.  If you emulate and praise the Tzadikim instead of just burying them, then the good that they do lives after them; the evil is interred with their bones. (III:2


(earlier version published in 2015.)

Friday, December 18, 2020

Mikeitz. If you have the podium, Use It!

  After interpreting Pharaoh's dreams, Yosef forthrightly advised him exactly what needed to be done.  

The Or Hachaim points out that Yosef seemed to be speaking out of place. He had not been asked for advice, he was asked to interpret the dreams. He explains that this was part of the interpretation, in the sense the Yosef had to explain to Pharaoh that Hashem had shown him the interpretation in order to save the Egyptian people.

ועתה ירא וגו'. טעם יוסף שנעשה יועץ למלך והוא לא בקש ממנו אלא פתרון החלום, כי בא לתת לו טעם אשר הראהו ה' את אשר הוא עושה כי הוא כדי שיפקד פקידים וגו'. עוד להיות שהראוהו בחלום שבלעו הפרות הרקות לפרות הבריאות זה יגיד כי יתפרנסו שני רעב משני שבע, ולזה אמר ירא פרעה וגו':

The Ramban is more practical - Yosef wanted the job.

 ואמר יוסף כל זה בעבור שיבחרו אותו כי החכם עיניו בראשו:

Harav Galinski, in his colorful והגדת, points out this behavior of Yosef, and says that it is a big mussar haskeil for each and every one of us.

אמת, לא נדרש ליעץ למלך. אבל רצה שיבחרו בו, ו"המיקרופון" בידו, הכל מאזינים לו, נצל ההזדמנות והשמיע דבריו, ובתוך שעה היה משנה למלך מצרים.

ההורים, המיקרופון בידם.

המחנכים, המיקרופון בידם.

הרבנים, המיקרופון בידם.

רשות הדיבור נצונה, מאזינים לדבריהם, ינצלו את הבמה באפן מושכל להעביר רעיונותיהם, להדריך ולהשפיע!

A very Novarodoker perspective. It may look like עזות פנים, but it is really not. Don't allow fear of how you will look hinder you from doing what needs to be done. No hispailus. You have a job, you have an opportunity, take advantage of the moment and get it done. What people may think of you is not a factor at all.

I was reminded of this when reading a new post by Marc Shapiro on the Seforim Blog, in which he discusses what the mysterious letters שב are doing in some machzorim after each set of Tekiyos. He brings down a pshat from Reb Bunim from Pashischa, which some might view as profound, and other less evolved minds might view as bizarre. Be that as it may, it is similar to what Rav Galinsky said. I remember hearing a very similar thought in Yiddish, something to do with ווען דו שטייסט ביים ברעטל, but in Latin, it's Carpe Diem.

For the other quiz question, I asked about the letters שב that are found after the first and second set of shofar blasts. What is this about?

I was going to discuss this matter and present various sources. However, Moshe Babad alerted me to the existence of a comprehensive article that recently appeared on this very topic, and thus there is no need for me to go into any detail. The article is by R. Yehudah Aryeh Markson and appears in the journal Etz Hayyim 30 (Elul 5778), pp. 408-437 (it is not yet on Otzar haChochma). The title of the article is

שב בני שב – לגלגוליו של מנהג קדמון שנשתכח

R. Markson begins by noting that he, like everyone else, simply paid no mind to the word שב that appears together with tekiat ha-shofar. It was only after he was asked what the meaning of שב is that he investigated the matter. This led him to uncovering the story of what used to be a widespread minhag that for some reason simply disappeared and was almost entirely forgotten from Jewish communal memory (with the exception of a few “pure” German minyanim, such as KAJ in Washington Heights).

R. Markson mentions various explanations that have been offered for שב including the incorrect suggestion that it is one of the holy names that you need to have in mind before shofar blowing. Another incorrect explanation was offered by R. Simhah Bunim of Peshischa that שב is an abbreviation for שוטה בלאז – “Idiot, blow.” In other words, blow the shofar without any special kavvanot and just have in mind to fulfill the mitzvah. (I am sure that R. Simhah Bunim didn’t really think that this is the meaning of שב but was only offering a “midrashic” understanding. This is probably also the case with those who explain the letters to mean שוואנץ בלאז.) A third incorrect explanation is that שב is related to תשובה and is directed to the people to urge them to do teshuvah. A fourth incorrect explanation mentioned by R. Markson is that שב should be read שֵב, as in שב ועל תעשה, and the meaning is that the person who blows the shofar should cease his blowing and wait a bit before resuming the next set of shofar blasts. According to this explanation, the reason for waiting is to give him time for silent prayer or to separate the different groups of shofar blasts. R. Markson records other incorrect explanations as well.

The fourth explanation mentioned in the previous paragraph is closest to the truth, which, as R. Markson shows, has its origin in medieval Ashkenazic minhag where it is first mentioned by Maharil. The word שב should indeed be read שֵב, and it means “sit”. The one calling out the shofar sounds was telling the blower to sit down between the series of blasts. R. Markson, p. 426 n. 71, refers to Maharil as ‘אבי ומייסד מנהג אמירת ה’שב. However, I don’t know on what basis one can say this, as opposed to assuming that Maharil is simply recording a minhag that was already practiced in his day. After all, as R. Markson notes, R. Meir of Rothenburg records the practice of the shofar blower to sit between the series of blasts, though there is no mention of the shofar blower being told שב.

Why is the person blowing the shofar told to sit? R. Markson presents a variety of explanations such as to show that the three groups of shofar blasts are separate from each other, to show that these blasts are the tekiot di-meyushav, to give the shofar blower a chance to focus on teshuvah or just to rest, or to confuse the Satan.

In the comments that follow that post, there was this nice explanation:

The story of the Rebbe Reb Bunim is told that שוטה בלאז was his response to someone who claimed he prepared all the kavanos besides that one of שב.

Mikeitz: The Amsonis and the word Es

 42:18, Yosef's words to the brothers,

ויאמר אלהם יוסף ביום השלישי זאת עשו וחיו את־האלהים אני ירא

The holy Talmid Chacham Harav Shain has a sefer Birkas Ish.   He brings Shimon and/or Nechemiah Haamsoni from Psachim 22b, pireish.  Asks, the pireish passuk is in Voeschanan.  What about this pasuk, that says basically the same thing?  And in Shmos, Vatirenah hameyaldos es, and in Beshalach Vayiru ha'am es, and on and on.  Certainly, he knew of these pesukim, but for some reason he didn't darshen them.  He shows that the answer is clear in Onkelos.  

Almost all the time, Onkelos translates Es to mean ית.
In the beginning of vayeishev את אחיו is מן, also in that passuk את בני בלהה.
אִלֵּין תּוּלְדַת יַעֲקֹב יוֹסֵף בַּר שְׁבַע עַסְרֵי שְׁנִין (כַּד) הֲוָה רָעֵי עִם אֲחוֹהִי בַּעֲנָא וְהוּא מְרַבֵּי עִם בְּנֵי בִלְהָה וְעִם בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אֲבוּהִי וְאַיְתִי יוֹסֵף יָת דִּבְּהוֹן בִּישָׁא לְוַת אֲבוּהוֹן:

End of Voeira בצאתי את העיר it means min.
Every one of them has meaning and must be there for clarity.
But every את השם he translates מן קדם, until the one in voeschanan. There he says ית.
את יהוה אלהיך תירא אתו תעבד ובו תדבק ובשמו תשבע
יָת יְיָ אֱלָהָךְ תִּדְחַל וּקֳדָמוֹהִי תִפְלָח וּלְדַחַלְתֵּיהּ תִּקְרַב וּבִשְׁמֵיהּ תְּקַיַּם:
Some esses are im, and some are min.  Those aren't particles, they aren't extra at all.  But other esses can be yas, and some min kadam.  These arguably, serve no apparent purpose, and should be darshened.  All the esses with Hashem he translates min kadam until the one in Voeschanan.  He points out that the Amsonis were before Onkelos.  So it's very very likely that the Amsonis always held that the Voeschanan es was also min kadam, but they later realized (I don't know what it is that made this so,) that it has to be Yas, and they said that if so, they had to retract all they had said before.  Rabbi Shain doesn't have a clear pshat either. He speculates that the three pesukim of yira before voeschanan might refer to the three dargos of yira mentioned in the Rambam yesodei hatorah 2:1 and the mesillas yesh 24. But he says it's up to us to figure it out.

On the topic: The Maharal in Nesivos Olam asks why they weren't bothered by ואהבת. He answers that ahava is dveikus, and dveikus to Hashem is compatible with dveikus with other things. But Yira is pirud, awareness of the gulf between creator and created, between cause and effect, and it is essentially exclusive to the Ribono shel Olam.

יש שואלין בזה למה לא הקשה לו מן ואהבת את ה׳ אלהיך גם כן כמו את ה׳ אלהיך תירא.

ותירוץ שאלה זאת כי המורא שייך דוקא אל אלהות, שבזה מורה שהוא אלוה ומושל והוא הענין האלהות שהוא נבדל מן האדם ואינו משותף עמו וירא מפניו, ולפיכך לא היה קשה לו מה שכתיב ואהבת את ה׳ אלהיך אם בא לרבות שיהיה אוהב חכמים או הבריות או מה שיהיה, בשביל זה לא יהיה כאן שתוף לאלהות, אבל יראת השם יתברך אין לשתף שום דבר כלל עד שבא רבי עקיבא ולימד את ה׳ אלהיך תירא לרבות ת״ח. ורצה בזה כי יש לשתף יראת חכמים עם יראת שמים כי יראת חכמים השלמה ליראת שמים ואין כאן חס ושלום שום שיתוף. וזה כי יראת השם יתברך הוא מצד שהוא יתברך נבדל מן הכל לכך שייך בו היראה, ואין שייך היראה מצד החבור רק מצד שהוא נבדל מהכל ואין לו שתוף עם זולתו, ותלמידי חכמים שהם נבדלים מן שאר אדם גם כן מצד השכל שיש בתלמיד חכם חכם כמו שהוא יתברך נבדל מהכל, מפני כך התלמיד חכם שיש לו דביקות עם השם יתברך בערך שאר אדם והשם יתברך נבדל מהכל והתלמיד חכם נבדל משאר אדם, ולפיכך אם אין לאדם יראה מן תלמיד חכם ומשותף עם תלמיד חכם לגמרי מבלי יראה מן התלמיד חכם בזה עצמו כאלו יש לו שתוף עם השם יתברך. כי לפי ערך שאר בני אדם התלמיד חכם יש לו דביקות עם השם יתברך והוא נבדל משאר אדם.

Wednesday, December 16, 2020

Blow it out or only put in half an hour's worth.

(Originally published on Beis Vaad in 2017, Updated in December 2020) 

Here's a common sense suggestion. When you light Chanuka lights, oil or candles, either blow them out after half an hour, like the Tur and the Mechaber say in 72. If you're superstitious about blowing candles out, then put in no more than half an hour's worth and don't go to sleep for that half hour!  There is definitely a hiddur to sit there for the half hour. But who said there's a hiddur if they burn longer??? And אפילו אם תימצאי לומר. that there's some kind of hiddur, is it דוחה נפשות???

For the people that insist on marei mekomos here are the two mekoros. First, the Magen Avraham 672 sk 3. The Magen Avraham brings from the Darkei Moshe that there is no point in letting the candles burn past a half hour, and there's no benefit from using giant candles. The Magen Avraham says that the first point is certainly true: There is absolutely no benefit, or hiddur, to use more oil. Use half an hours worth and not a drop more! But he says that if you're using candles, it's nice to use a big one, just as we find that a big lulav is called a hiddur. So those of you that 1. use oil, and 2. are makpid on a big lulav, and 3. are meikil in venishmartem, go ahead and use a big candle. I would think that the little tiny possible hiddur involved is not worth even a ספיק ספיקא דנפשות.  BUT! even according to the Magen Avraham, you can fulfill this hiddur by using big candles and blowing them out.

Mekoros for for the opposite conclusion:.
שאילץ יעב"ץ א ד ד"ה כיון, but you don't have to hold like the Yavetz, especially since the Tur, the Mechaber, the Rama, and the Magen Avraham say the opposite..
The Maharam Shik on the Sefer HaMitzvos #98.  He brings a raya from Tosfos in Beitza 22a that more oil is better because it produces a larger flame. I don't believe his idea is accepted by anyone, because it's just not consistent with reality.  Reb Avrohom Wagner says that lemaiseh the raya from Tosfos is good. I say that in order that there shouldn't be a stira between Tosfos and reality, we can say that their oil or their wicks or their lamps were different than ours, so the hiddur of more oil/bigger flame no longer pertains. I was thinking about making a video of a oil lamp with different levels of oil to demonstrate the point, but I'm going to delay that project until the advent of my second childhood.

It is true that the svara of the Tur and the Mechaber in 672 really only applies where we light for the people in the street. Where you light for the household, or even in Israel where the street doesn't empty till late at night, it could be argued that the ikker mitzva continues longer. Indeed, Reb Moshe says this in the Hearos to Bameh Madlikin #11. But as the Aruch HaShulchan says, the mitzva remains as Chazal instituted it -  half an hour, equal to ad shetichleh.
ולפי זה גם האידנא שמדליקין בבית – צריך גם כן שיעור זה. ואפשר דבזה גם הרמב''ם מודה, דדווקא לדידהו, דההיכר היה לבני רשות הרבים, ואחר זמן כליית רגל מן השוק – אין היכר למו, אם כן למה יתן שמן על אחר כך? אבל האידנא שההיכר לבני הבית – שפיר צריך היכר למשך חצי שעה. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות. 

Another raya that you should never leave the candles burning after you've gone to sleep - 
Fire Commissioner Daniel Nigro says everyone in the house was asleep when a neighbor reported the fire around 2:30 a.m. in the Sheepshead Bay neighborhood.


The Bach in 672 brings from the Maharshal that some have a minag to leave them burning till they burn out.  

However, the Aruch Hashulchan says that most people do NOT have this minhag. If you don't know that you have it, then YOU DO NOT HAVE IT!

Second, the Machtzis Hashekel/Elya Rabba says that even if you have the minhag, making a tnai will allow you to extinguish after half an hour.  

So: if you're nervous, Maybe I have the minhag! Then go make a tnai. If you want, you can make the tnai every year at Hataras nedarim. It is not nearly as serious as, for example, gebrokts.

Bach 672:

מיהו ה"ר ירוחם כתב דיש מהגאונים שכתבו דאפי' אחר שיעור זה אסור להשתמש לאורה עכ"ל ומהרש"ל בתשובה כתב הטעם דאסור מפני הרואה שלא ידע לחלק אבל יכול לכבותם עכ"ל ומיהו המנהג להחמיר שלא לכבותן ואסור להתיר להן וכמ"ש רבי' לעיל בסי' תר"ע ועוד נלע"ד דכיון דאיכא תרי לישני ורוב פוסקים מפרשי' דפליגי ור"י ור"ת כתבו דנהגו כלשון ראשון וללשון ראשון אסור לכבותן או להשתמש לאורן לאחר שדלקו השיעור שהרי ללשון ראשון לא הוזכר שום שיעור והכל שוה א"כ מדינא נמי אסור ואע"ג דקי"ל כלשון שני דצריך ליתן שמן בנר שידליק חצי שעה היינו דוקא להחמיר אנו תופסין כמותו אבל לא להקל ולכן יראה דאף לעצמו אין להקל לכבותן ואצ"ל שלא יורה כך לאחרים ודלא כמ"ש מהרש"ל דיכול לכבותן וכ"כ בספר צידה לדרך ויש מדקדקים שלא לכבותה ולא להשתמש לאורה הואיל ושם השמן למצוה עכ"ל ובמסכת סופרים איתא להדיא ואין מגביהין ממקומו עד שיכבה ואע"פ דבהגהת מיימונית מפרש דהיינו דוקא כשהשים בו שמן כשיעור מצומצם לא אתברר לן מנ"ל לפרש כך להקל. ולקמן בס"ס תרע"ז יתבאר דאפי' לאחר שכבה מעצמו אסור:

Aruch Hashulchan 672:9

אם נתן הרבה שמן בנר, יותר מהשיעור – יכול לכבותה לאחר שהדליקה חצי שעה. וגם מותר אחר כך להשתמש לאורה, שלא הוקצה למצותה רק כפי השיעור. ויש מי שאומר דלכבותה – מותר, אבל להשתמש לאורה – אסור (שם סעיף קטן ד בשם רש"ל), דבשימוש אין היכר בין קודם הזמן לאחר הזמן. ויש שכתבו שהמנהג גם שלא לכבות (שם בשם ב"ח). ובוודאי אם המנהג כן – אין לשנות, אבל אצלינו נהגו לכבות.

 Machatzis Hashekel and Elya Rabba, brought in Rav Shvadron's Daas Torah:

יכול לכבותה וכו' עמג"א סק"ד בשם רש"ל   [דאין להשתמש לאורה, אבל לכבותה שרי. ובשם ב"ח דמאחר שנהגו איסור לכבות ולהשתמש אין להקל] 

ועי' א"ר דאם התנה לכו"ע שרי גם ליהנות, וכמ"ש המחצה"ש כאן בשמן [דאם התנה מותר לכבות לאחר השיעור] 

One more thing:

As it happens, Rabbi Yair Hoffman wrote about this recently, and he comes to the same conclusion, with citation to the Chazon Ish and the Chafetz Chaim in their own behavior.   Here is an alternative link to his article.

Monday, December 14, 2020

Chanuka: Reweaving the Fabric of Time

 The Gemara says that the year after the miracles Chazal etablished that these days would forever be days of celebration and commemoration. Why did they wait till the following year? 

The Ben Yehoyada and Rav Berel Povarsky say exactly the same answer, two good eidim.  The mussar haskeil is that Chanuka is a time that is mesugal to understand ideas of Torah that might be inaccessible the rest of the year.

בן יהוידע בבמה מדליקין
לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים. מקשים למה לא קבעום משנה הראשונה. 
ונראה לי בס"ד בשנה ראשונה עשו ח' ימים טובים בהכרח מפני הנסים שנעשו בהם בשמן, וכל יום שנעשה בו הנס בשמן מוכרחים לעשותו יו"ט. אך לשנה אחרת ראו חכמי הדור שאותה ההארה שהיתה בשמים למעלה בשנה שעברה שהיה בה הנס, חזרה ונתגלית בשנה זו. והבינו שבשמים קבעו ימים אלה לאותה ההארה בכל שנה, ולכך גם הם עשאום ימים טובים למטה. ולפי זה מה שאמרו "קבעום" לא קאי על בית דין שלמטה, אלא קאי על השמים ממעל. שהוא כמו ענין הפורים דכתיב בהם (אסתר ט כח והימים האלה נזכרים ונעשים) ודרשו רז"ל "נזכרים למעלה ונעשים למטה." וכן כאן, קבעום למעלה בגילוי ההארה, ועשאום למטה ימים טובים בהלל והודאה. ובזה יש להבין נמי כוונת השואל מאי חנוכה, דהוי ליה לקרותו חינוך על שם החינוך של בית המקדש שנתחנך בעבודה ובהדלקת המנורה. ומשני דת"ר וכו' לשנה אחרת קבעום למעלה ועשאום למטה, ולכן הטילו בה ה"א בסופה. כי זה כלל ידוע כל ה"א שבסוף תיבה מורה על הריבוי, וכן כאן שנתרבית ההארה שלה שהיא מתגלית בכל שנה ושנה, גם חינוך לשון זכר שאינו מתעבר וחנוכה לשון נקבה שמתעברת ויולדת, כן זו מתעברת ויולדת, כי ההארה שלה נולדת כל שנה. 

בד קודש מועדים, חנוכה
בשבת (דף כא:) איתא, מאי חנוכה דת״ר בכ״ה בכסלו וכו', שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים וכו', נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעוה ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, ע״כ. ולכאורה יש להעיר למה קבעו ענין זה בשנה האחרת ולא מיד לאחרי הנס.

ונראה הענין בזה, כי הנה כל המועדות שנאמרו בתורה הם בעיקר זמנם ימי סגולה מיוחדים כל אחד לפי סגולתו ועניינו, ימי יציאת מצרים, יום מתן תורה, ימי הסוכות שהם זכר לענני כבוד, הרי הם במהותם ימי סגולה לענין זה בכל שנה ושנה, ואין לישראל מועדות בעלמא שאין בהם קדושה וסגולה, כשאר אומות העולם, ועל כן גם חז״ל אינם קובעים ימי מועד בעלמא, אלא כפי מדת קיום הענין וההשפעה שבו בזמן הזה ולעולמי עולמים. ומעתה מובן הענין, כי לאחר שהיה נס חנוכה רצו חז״ל לדעת אם הנס הוא בפני עצמו, ואינו קשור לזמן הזה, או שבאמת ימי סגולה הם למעשה נסים בהדלקת המנורה, ולהארת פנים, ולכן המתינו חז״ל לשנה הבאה, וברוח קדשם הגדולה ראו כי ימים אלו מיוחדים הם בעצם מהותם, ולכן קבעו אותם לימי מועד בהדלקת הנרות זכר לנס ופרסומו.

Nothing here is mine. It's just a good vort said independently by gedolei ha'achronim in Baghdad and Bnei Brak.


Harav Avraham Bukspan sent me this Kedushas Levi, who starts from a different point but ends up saying exactly the same thing.  יישר כחך!

ואבאר על קריאת שם חנוכה. והנה כפי פשוטו היה לקרוא גם פורים חנו י"ד, ואתן טעם לשבח לדברי חז"ל שקראו אותו חנוכה. גם צריכין ליתן טעם למה קבעו לקרות מגילת אסתר לפרסם הנס שבימי מרדכי ואסתר, ולא קבעו לקרות מגילה לקרות הנס של מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ושל יהודית, אשר עשה להם השם יתברך במלכות יון הרשעה.

כי הלא ידוע כי מנינן מתשרי השנה, ובתחלה חנוכה, ואחר כך פורים, ואחר כך פסח, ואחר כך שבועות. והנה הלא ידוע שכל הנסים וכל ההארות שנתגלה בימים קדמונים, מתגלה בכל שנה ושנה. כגון בחנוכה, הנס של חנוכה והחסדים שהיה למתתיהו בן יוחנן כהן גדול, כאשר אנו מדליקין הנרות של חנוכה. ובפורים, מתגלה הנסים והחסדים שנתגלה בימי מרדכי ואסתר, וכן נתגלה בכל שנה ושנה. וכן ההארה דבשבועות, נתגלה בכל שנה ושנה קדושת מתן תורה. וכן בראש השנה, נתגלה הארות בריאת העולם. כמבואר בכתבי האר"י (פע"ח שער מקרא קודש, פרק ג). לכן התקינו הברכה 'שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה'. ועיין בט"ז בסימן תרפ"ב סעי' ג' סק"ה שהוקשה לו על הנוסח בזמן הזה, ועיין שם שמביא בשם לבוש הנוסח ובזמן הזה.

אבל לי הפעוט והצעיר נראה לי כפשוטו. דהנה צריכין להבין למה עשאו יום טוב וקבעו בהלל ובהודאה על הנס דשמונת ימי חנוכה ודפורים, ולא עשאו יום טוב ביום מלחמות סיסרא, וביום מלחמות סנחרב אשר היה נס גדול שרצה האל יתברך לעשות חזקיהו משיח וכו' (סנהדרין צד, א), וביתר נסים שבכל יום. אלא, הנס שראו אבותינו ונביאים הקדמונים ואנשי כנסת הגדולה שעשה גם כן פעולה במעשינו הטובים, שאלו החסדים נתגלה בכל שנה ושנה ובכל דור ודור ומאירים אלו הנסים לפי גודל מעשיהם אשר עשו הקדמונים שיתגלה תמיד, עשאום יום טוב, כגון חנוכה ופורים ושלש רגלים. אבל במלחמות סיסרא וסנחרב וכדומה להם, ראו הקדמונים שלא היה כח בידם שיתגלה זה ההארה לזה הנס והחסדים ההמה בכל דור ודור ובכל שנה ושנה, לכן לא עשאום ימים טובים.

וזה היה כוונת אנשי כנסת הגדולה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, כלומר, שאלו החסדים והניסים וההארות שהיו אז בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, נתגלה עד עכשיו, בזמן הזה. וגם בנוסח דעל הנסים נאמר גם כן ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה, ולכאורה תיבת ופורקן כהיום הזה אין לו הבנה. ולפי עניות דעתי יתכן לומר, כלומר, שכהיום הזה הפורקן והתשועה שהיה אז בימים ההם, בימי מתתיהו כו'. וזהו לשנה אחרת עשאום י"ט וקבעום בהלל ובהודאה (שבת כא, ב), כלומר, שקבעו שאלו ההארות והנסים והחסדים יהיו תמיד, ובזה אנו ממשיכין ההארה תמיד בכל זמן. וזה "קבעום", כלומר שקבעו אותם בכל דור ודור. ועוד נבאר אם ירצה השם.

והנה דע, שעל ידי הניסים ניכר לעין כל שהעולם הוא מחודש, ושיש עילת כל העילות אשר חדש את עולמו, ושכל העולמות מחודשים חוץ ממנו יתברך שמו, כמבואר בטור (או"ח סי' רע"א) על קידוש זכר ליציאת מצרים, וברמב"ן בחומש בהרבה מקומות, ובפרט בסוף פרשת בא (שמות יג, טז) וביתר מקומות מבואר שעל ידי הנסים ניכר לעין כל שהעולם הוא מחודש. וידוע שכל מה שניכר בעולם של מטה, גם בעולמות העליונים עושין כך רשימה, וגם בעולמות העליונים השמחה של התחדשות. וחנוכה הוא לשון התחדשות, כמו מזמור שיר חנוכת הבית (תהלים ל, א). וכיון שעל ידו נתגלה לעין כל שהעולם מחודש, ובחינות התחדשות העולמות העליונים, לכן נקרא חנוכה, לשון התחדשות.

וגם נקרא חנוכה, כידוע שכל הטובות של כל השנה נכתבו ונחתמו בראש השנה ויום הכיפורים ובשמיני עצרת, ומתגלה בכל יום ויום, כאשר אבאר בסודות ראש השנה בסייעתא דשמיא. ובחנוכה [נתגלה] מה שנחתם בראש השנה ויום הכיפורים החסדים של חנוכה, שהמה קבועים תמיד כמו בזמן מתתיהו וכו', ובפורים נתגלה החסדים מה שנחתם בראש השנה ויום הכיפורים ושמיני עצרת החסדים של פורים, וכן של פסח, ושל שבועות. וההארה ראשונה של כל השנה אחר ראש השנה ויום כיפור ושמיני עצרת הוא חנוכה, שעדיין לא היה שום יום טוב משמיני עצרת. לכן נקרא חנוכה, לשון התחלה וראשון של כל דבר נקרא חנוכה, כאשר כתבנו למעלה לשון חנוכת הבית, והוא ההארה ראשונה שבשנה, לכן נקרא חנוכה. והבן:

The basic idea is found in many places. (I've posted on this topic in the past, such as This.)  My favorite is the Magen Avraham in 468:15.  The Rema there brings from R Yaakov Veil that there is a minhag to avoid medical procedures before Yomtov. 

(ונהגו שלא להקיז בשום עי"ט ואין לשנות) (כל בו בשם מהרי"ו):

The Magen Avrohom says that this is because Erev Shavuos is a time of danger, so one must avoid risks, including elective medical procedures; and Chazal extended it to all yamim tovim. Why is it dangerous before Shavuos? Because a jealous Ruach, Zika, threatened us before Mattan Torah.  Evidently, not only does the segula of Mattan Torah recur annually, even the secondary and tertiary events associated with it recur.

שלא להקיז. דאיתא ספי"ח דשבת דבערב שבועות נפק זיקא דשמיה טבוח ואי לאו דקבילו ישראל אוריית' הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עי"ט משום ערב שבועות, שרעפפי"ן מהרי"ו אוסר ומהרי"ל מתיר מלבד בהושענא רבה מפני שהוא יום דין ובעי"ט האחרון של פסח הכל שרי דאינו רגל בפ"ע (מט"מ) ובלילה שלפני יום טוב נ"ל דמותר להקיז דם חוץ מליל הושענא רבא:

But the Magen Avraham is slightly different that what the achronim here say, because  it could be that Shavuos is inherently a day of segula for Kabbalas HaTorah, and it was that way from the time of Brias HaOlam. This is an important point which explains the title of this piece.  Pesach was Pesach before the Jews went to Mitzrayim, and certainly before they were enslaved and emancipated. We see this from the fact that Avraham Avinu and Lot served only Matza to the Malachim and Rashi explains that this was because it was Pesach. 
Breishis 19:3
ויפצר־בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל־ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו
ומצות אפה. פֶּסַח הָיָה:
Evidently, the concept of Pesach predated the reasons we know of; that time of year is Pesach with or without יציאת מצרים. 
But Chanuka was nothing special till the nissim occurred, and only then did the time of year acquire, forever, that special segula of Ha'ara - the fabric of time had been re-woven.  Chazal waited till the next year, and they perceived that the time had changed.  

(The fact that the Zika problem recurs is not because of what happened then. It is because ruchos do what they do again and again, and every year when the segula of kabbalas haTorah comes around, the ruach Zika threatens Klal Yisrael. That is not a part of the segulas hayom, it is a result of the segulas hayom. Like the sattan during Elul.)

It may be inapposite, but here is something to think about. Rav Povarsky and the Ben Yehoyada, is the pshat that the kviyus is becuase of the ongoing segula of the day, or is the kviyus for the miracles, and the ongoing segula is just evidence that the miracle is meaningful. What are we celebrating? The segula, or the original victory and neis shemen?  They both say that Chazal were not kovei'a the first year. Only when they saw the ongoing segulas hayom, then they were kovei'a. So what was the kviyus on? The Segulas Hayom or the nissim?

In light of the dismal fate of the house of the Chashmonaim, whose scions, Hyrkanus and Aristobolus, fought a civil war and were totally wiped out and supplanted by Hordus within one hundred years, it seems to make sense that the victory itself was not necessarily reason to establish an eternal holiday. Certainly that is true in retrospect, but Chazal have a more cosmic, a more comprehensive, vision. What we realize only in retrospect, perhaps they anticipated at the time of the miracle. Wonderful, the Jews overcame the oppressions of the misyavnim and regained religious autonomy. But is this a moment of relief, or eternally meaningful? They might only be kovei'a celebration if it were the latter. 

Harav Shimon Kalman Goldstein grew up in Williamsburg.  He told me that after the Six Day War, when the Satmarer published his על הגאולה ועל התמורה, the vitz in Williamsburg was that the reason Chazal waited a year before being kovei'ah Chanuka was because they had to decide whether the nissim were from the Ribono shel Olam or from the Sitra Achra.