Achrei Mos. The Se'ir Azazel

 The term "Scapegoat" expresses an error on the part of non-Jewish readers of the Torah. They believed that the Azazel goat was allowed to escape. Our tradition teaches that it was not allowed to escape, it was thrown off a cliff to its death.

Here is the etymology of Scapegoat.

scapegoat (n.)

1530, "goat sent into the wilderness on the Day of Atonement as a symbolic bearer of the sins of the people," coined by Tyndale from scape, a shortening of escape (see scape (v.)) + goat; the whole word translating Latin caper emissarius, itself a translation in Vulgate of Hebrew 'azazel (Leviticus xvi.8, 10, 26), which was read as 'ez ozel "goat that departs," but which others hold to be the proper name of a devil or demon in Jewish mythology

 Indeed, the words of the Torah do not state explicitly that the goat is killed.  But in all honesty, the idea that all the sacrifices are slaughtered, including the Parah Adumah and the Egla Arufa, and davka the goat that symbolically carries the nation's sins would just be set free to wander in the desert, is untenable, even without Torah she'baal peh.  One suspects that they chose to disregard the most likely explanation only because doing so would lend credence to our mesorah. 

Rabbi Dr. Scheiber argues that from taharas metzora (Vayikra 14 4-7) you see that sometimes, an animal used for kapara/exoneration is set free.  Additionally, he points out that just a few perakim separate the paired animals in last week's Parshas Metzora and the paired animals in this week's Parshas Achrei Mos. In the case of Metzora, it is clear that the un-slaughtered bird is set free. On what basis can we be so confident that by Yom Kippur the unslaughtered goat is killed? At least it remains ambiguous, and it would be reasonable to resolve the ambiguity of the shiluach of the sa'ir from the explicit din of the shiluach of the tzipor.

I responded that one must note the differing terminology of the two parshiyos:

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי־צפרים חיות טהרות ועץ ארז ושני תולעת ואזב

וצוה הכהן ושחט את־הצפור האחת אל־כלי־חרש על־מים חיים

את־הצפר החיה יקח אתה ואת־עץ הארז ואת־שני התולעת ואת־האזב וטבל אותם ואת הצפר החיה בדם הצפר השחטה על המים החיים

והזה על המטהר מן־הצרעת שבע פעמים וטהרו ושלח את־הצפר החיה על־פני השדה

Five times in four pesukim is the term chaya used. In the last passuk, it says that  ושלח את הצפר החיה על־פני השדה, once again calling it Chaya when he sets it free. But by the seir Azazel, in the last reference, it does not call it the Chay. It says  ושלח את השעיר במדבר.

So yes, we do find a case of shiluach to freedom of the second of paired animals where the first was killed. But both from the sair's job of "carrying sin," and from the fact that Chaya is dropped in the last passuk, I think it is clear that it is not meant to remain alive. This change in the description of the tzipor removes the ambiguity from the Sa'ir.

Rabbi Schreiber responded

All you have proven is that the bird is alive.

The question at hand is :

Is the Torah contrasting the treatment of the bird to that of the goat or is it a saying the goat is to be treated LIKE the other paired animal

However 

I could make this distinction:

The birds are brought after the tzaraas has resolved -presumably the person has done teshuva and learned their lesson.

In contrast the saier works לשבין בין לשאינם שבין.

So the Torah is saying the metzora has redeemed themselves while Klal Yisroel has not yet demonstrated their worthiness for כפרה.

Rashi mentions this as well. 

On passuk 16:10,

והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני יהוה לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה:

Oneklos says

וּצְפִירָא דִּי סְלִיק עֲלוֹהִי עַדְבָא לַעֲזָאזֵל יִתָּקַם כַּד חַי קֳדָם יְיָ לְכַפָּרָא עֲלוֹהִי לְשַׁלַּח יָתֵיהּ לַעֲזָאזֵל לְמַדְבְּרָא:

Rashi explains,

יעמד חי. כְּמוֹ יֻעֲמַד חַי — עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וְתַרְגּוּמוֹ יִתָּקַם כַּד חַי; מַה תַּ"ל? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר לְשַׁלֵּחַ אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל וְאֵינִי יוֹדֵעַ שִׁלּוּחוֹ אִם לְמִיתָה אִם לְחַיִּים, לְכָךְ נֶאֱמַר יָעֳמַד חַי, עֲמִידָתוֹ חַי עַד שֶׁיִּשְׁתַּלֵּחַ, מִכָּאן שֶׁשִּׁלּוּחוֹ לְמִיתָה (ספרא):

Why does he translate יעמד חי  as  יִתָּקַם כַּד חַי?   The words כַּד חַי mean "while it is alive," and the "while it is" is not in the words of the passuk. Elsewhere, Onkelos translates חי simply as חי. He explains that this is because the verses below do not state explicitly that the goat is sent to its death, but only that it is "sent off in the wilderness."   Psukim 21-22 - 

וסמך אהרן את־שתי ידו [ידיו] על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונת בני ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם ונתן אתם על־ראש השעיר ושלח ביד איש עתי המדברה

ונשא השעיר עליו את כל עונתם אל־ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר

This is why the Targum needs to explain that חי only means that while the other goat of the pair was just slaughtered as a chatas, this one remains alive for the moment. But it, too, will later be killed.  Psukim 9-10 - 

והקריב אהרן את־השעיר אשר עלה עליו הגורל ליהוה ועשהו חטאת

והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני יהוה לכפר עליו לשלח אתו לעזאזל המדברה

Aseres Yemei Teshuva and Parshas Vayelech. Sometimes, the Ribono shel Olam taps you on the shoulder.

Around a year ago, my wife and I began learning Tanach together. We have gone through Yehoshua, Shoftim, and Melachim, all with Rashi. My wife was not looking forward to beginning Yeshaya, because the Hebrew is idiomatic, and because it is so depressing. Nonetheless, we began. We found Rashi to be much lengthier than elsewhere, and that added to the challenge, so we cut down our usual twenty or so pesukim a night to five. We discussed changing our way of learning, because the length of Rashi made it so much harder, so maybe we would find another peirush for our seder, maybe the Radak.

Come Friday night, she says that it probably is not appropriate for her to learn Yeshaya on Shabbos, because it makes her teary eyed, as do all the stories of tragedies and missed opportunities. I say that we should try anyway. So we sit down to learn, including Rashi.  

Here are the Pesukim we learn Friday night.

לָמָּה־לִּ֤י רֹב־זִבְחֵיכֶם֙ יֹאמַ֣ר יְהוָ֔ה שָׂבַ֛עְתִּי עֹל֥וֹת אֵילִ֖ים וְחֵ֣לֶב מְרִיאִ֑ים וְדַ֨ם פָּרִ֧ים וּכְבָשִׂ֛ים וְעַתּוּדִ֖ים לֹ֥א חָפָֽצְתִּי׃

כִּ֣י תָבֹ֔אוּ לֵרָא֖וֹת פָּנָ֑י מִי־בִקֵּ֥שׁ זֹ֛את מִיֶּדְכֶ֖ם רְמֹ֥ס חֲצֵרָֽי׃

לֹ֣א תוֹסִ֗יפוּ הָבִיא֙ מִנְחַת־שָׁ֔וְא קְטֹ֧רֶת תּוֹעֵבָ֛ה הִ֖יא לִ֑י חֹ֤דֶשׁ וְשַׁבָּת֙ קְרֹ֣א מִקְרָ֔א לֹא־אוּכַ֥ל אָ֖וֶן וַעֲצָרָֽה׃

חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא׃

וּבְפָרִשְׂכֶ֣ם כַּפֵּיכֶ֗ם אַעְלִ֤ים עֵינַי֙ מִכֶּ֔ם גַּ֛ם כִּֽי־תַרְבּ֥וּ תְפִלָּ֖ה אֵינֶ֣נִּי שֹׁמֵ֑עַ יְדֵיכֶ֖ם דָּמִ֥ים מָלֵֽאוּ׃

רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃

לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃

לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ׃

אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃

וְאִם־תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר׃ 

Rashi on passuk 16:

רחצו הזכו. (פתח הוא) ל' צווי לפי שהוא מגזרת רחץ, אבל רחצו קמץ לשון עבר שהוא מגזרת רחץ

 רחצו. הזכו. הסירו. חדלו. למדו. דרשו. אשרו. שפטו. ריבו. לכו.

י' אזהרות של ל' תשובה יש כאן כנגד עשרת ימי תשובה וכנגד עשרה מלכיות זכרונות ושופרות:

".... Wash, purify, remove, cease, learn, seek, uphold, judge, fight, come: ten mandates of repentance here, corresponding to the Ten Days of Repentance [between Rosh Hashana and Yom Kippur] and corresponding to the ten verses of Kingship, Remembrance, and Shofar."


The ten imperatives in Pesukim 16, 17, and 18, correspond to the עשרת ימי תשובה. I never would have known this. How often are the עשרת ימי תשובה referred to in Tanach? So far, only one other place, where Naval died ten days after he insulted Dovid HaMelech, those were the עשרת ימי תשובה (RH 18a.) To have learned Tanach a whole year, to get to Yeshaya, to wonder whether yes Rashi or no Rashi, to decide to do it anyway, and to do it now, and to learn davka the pesukim that are meramez to the עשרת ימי תשובה, that is not just general information. 


Even more: This week is Parshas Vayelech. In 31:18, the Torah warns us that Klal Yisrael will face Hester Panim.

ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים

Rashi in Yeshaya 8:17 brings a Yerushalmi (San 10:32) that discusses the "Hester Panim" mentioned in our Parsha. The Yerushalmi says that there was no worse moment of Nevu'ah than that moment when the Ribono shel Olam said through Moshe Rabbeinu that there would be הסתר פנים.

וחכיתי לה' המסתיר פניו וגו'. אין לך נבואה קשה כאותה שעה שאמר משה (דברים ל״א:י״ח) ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא

We are used to thinking of הסתר פנים like the story of Megillas Esther, that Hashem hides from us, that His Hashgacha Pratis is hidden behind Teva. But the Navi Yeshayahu tells us that there is an aspect of Hester Panim that is much, much, worse than that. This is the aspect kind of Hester Panim that the Gemara in Chagiga (4b) uses our pesukim in Yeshaya 1:12 to explain.

רב הונא כי מטי להאי קרא יראה יראה בכי אמר עבד שרבו מצפה לו לראותו יתרחק ממנו דכתיב כי תבואו לראות פני מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי.

This is an aspect of Hester Panim where Hashem doesn't want your mitzvos. 

The Navi Yeshaya applies this to the Avoda of the Beis HaMikdash - I have no interest in your korbanos. Who asked you to make Aliyah LeRegel? Your Yomtov gatherings make me tired. But the Rambam and Rabbeinu Yonah explain that this הסתר פנים is not limited to the things the Navi Yeshaya described, it is total. All the mitzvos you do are rejected by the Ribono shel Olam. This is not an issue of עבירה מכבה. This is an iron curtain created by failure to do Teshuva.

The Rambam (Teshuva 7:7) says that when a person has not done Teshuva, the RBSO does not want a person's mitzvos. Not just Aliya l'regel - all mitzvos.

כַּמָּה מְעֻלָּה מַעֲלַת הַתְּשׁוּבָה. אֶמֶשׁ הָיָה זֶה מֻבְדָּל מֵה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נט ב) "עֲוֹנוֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם". צוֹעֵק וְאֵינוֹ נַעֲנֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א טו) "כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה" וְגוֹ'. וְעוֹשֶׂה מִצְוֹת וְטוֹרְפִין אוֹתָן בְּפָנָיו שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה א יב) "מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי", (מלאכי א י) "מִי גַם בָּכֶם וְיִסְגֹּר דְּלָתַיִם" וְגוֹ'. וְהַיּוֹם הוּא מֻדְבָּק בַּשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ד ד) "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹהֵיכֶם". צוֹעֵק וְנַעֲנֶה מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סה כד) "וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה". וְעוֹשֶׂה מִצְוֹת וּמְקַבְּלִין אוֹתָן בְּנַחַת וְשִׂמְחָה שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ט ז) "כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ". וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁמִּתְאַוִּים לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ג ד) "וְעָרְבָה לַה' מִנְחַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלםִ כִּימֵי עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיּוֹת":

Rabbeinu Yona says this in Shaarei Teshuva (א' מ"א) as well. 

העיקר הט"ז התפלה. יתפלל אל השם ויבקש רחמים לכפר את כל עונותיו. שנאמר (הושע יד) קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב ונשלמה פרים שפתינו. זה ענין הוידוי. אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב. זה ענין התפלה. ופירושו - וקח טוב מעשה הטוב שעשינו. כי אמרו ז"ל עבירה מכבה מצוה. ובעת התשובה יתכפרו העונות ותתעורר זכות המצוה ויאיר נרה. אחרי אשר לא הגיה אורו לפני התשובה. וכן כתיב (איוב ח) אם זך וישר אתה כי עתה יעיר עליך ושלם נות צדקך. אמרו רבותינו זכרונם לברכה אם זך וישר היית לא נאמר. אלא אם זך וישר אתה. שעשית תשובה. כי עתה יעיר עליך. עתה אחרי התשובה שעשית. יעיר עליך כל הצדקות שעשית מלפנים ואשר היה ביתך פתוח לרוחה. ונטעת אשל אכסניא. כמ"ש (שם לא) דלתי לאורח אפתח וקודם התשובה לא היו צדקותיך מגינות עליך. ואחרי שובך וסר עונך. יעיר זכותך ושלם נות צדקך.

All the mitzvos, and maasim tovim, and Torah, that you did, Hashem tears them up in front of you; Only after Teshuva they are changed into zechusim. 

Reb Ahron (Mishnas Rebbi Ahron/Torah/Vayeilech, p 368)

ובאמת זהו עיקר גדר קלקול העוון, ההבדלה והריחוק בין האדם לבוראו, וכדכתיב (ישעיהו נ"ט ב') "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם ובין אלקיכם" ומגיע הריחוק עד כדי כך שאין רוצים במצוותיו, וכמש"כ הרמב"ם בהל' תשובה פרק ז' ה"ז שעושה מצוות וטורפין אותן בפניו שנאמר מי בקש זאת מידכם רמוס חצרי וגם תורתו אינה רצויה וכדכתיב תהלים ג' ט"ז ולרשע אמר אלוקים מה לך לספר חקי ותשא בריתי עלי פיך והגדר הוא שאין למצוותיו ותורתו מבוא וכניסה לפנים ובגדר מה דתנו יזנה כ"ח ב' משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו וזהו מה שאמרו סוטה כ"א א' עבירה מכבה מצוה ואפילו בעסק התורה שבה אמרו שם אין עבירה מכבה תורה אבל מ"מ יש שהאדם מגיע לדרגה כזו שגם תורתו אינה רצויה עד שאומרים לו מה לך לספר חקי ואף שברור ופשוט הוא שגם אז מחוייב הוא בתורה ומצוות אך מ"מ אינם לרצון וכמו שנאמר בקרבנות שמות יח יח לרצרן להם וכן הוא בכל מעשי המצוות שכולם נקראים ריצוי ובזה שעוונותיו מבדילין בינו לבין קונו ומרחיקין אותו ממנו ית' אינו במצב של רצוי 

ובאמת שחשיבות תורתו ומצוותיו של האדם הוא כפי התקרבותו אל ה' וכמש"כ בממ"י פ' ט"ו כשם שאינו עולה על המזבח אלא סולת מנופה וכו' כן אינו עולה על רצון מזבחו העליון וכו' אלא המובחר שבמעשים הטהור וכות ונמצא דמשקל התורה והמצוות הוא לפי מדרגתו בכלל אף שהמצוה עצמה נעשית בתכסיס שוה 

That means that when a person does not do Teshuva, then his heartfelt davening is not a davening, his mehuderdikkeh tefillin is not tefillin, his hasmada in Torah is not Torah. Only with Teshuva do these things turn to your eternal benefit.

Learning this Friday night of Shabbos Shuva felt like a Navi knocked at my door with a message from the Ribono shel Olam. "The Ribono shel Olam wants you to know this: It is the עשרת ימי תשובה, and you had better take this very, very, seriously."

We don't have neviim, we don't even have a bas kol. But we apparently do have something. That "something" arranged that after almost a year of learning Tanach, during Aseres Yemei Teshuva, the night before we read in Parshas Vayeilech about Hester Panim, we read a Rashi that told me that until a person does Teshuva, all his Mitzvos and Maasim Tovim just make the Ribono shel Olam tired. They bring no Ritzui. The person is in a self imposed condition of Hester Panim, a Hester Panim that means not only that Hashem is hidden from him, but far worse, that Hashem does not want to see him or his pathetic mitzvos and Torah.  In order to escape from that miserable condition, the Navi told us we have Aseres Yemei Teshuva. These Aseres Yemei Teshuva are not just a matter of time passing. They represent the ten steps a person must take to climb out of his pit of Hester Panim. They are  

 רחצו. הזכו. הסירו. חדלו. למדו. דרשו. אשרו. שפטו. ריבו. לכו.

The Gaon in his Peirush on Nach (MHK) says
טז רחצו וגו' חשב כאן תשעה דברים ואחר כך אמר לכו נא ונוכחה והמה כנגד עשרת ימי תשובה והעשירי יום הכפורים ואמר בפסוק הראשון ד' דברים רחצו הזכו הסירו חדלו שהם ד' דרכי התשובה היינו חרטה וידוי עזיבת החטא ולחדול מכל הדברים שהביאו לחטוא והם כנגד ארבעה פעולות שבאדם במחשבה בדיבור במעשה והמעשה נחלק לשתים עשה ולא תעשה יז למדו היטב הרגילו את עצמכם להיטיב דרשו לדרוש יפה אשרו לשון הדרכה כמ"ש רש"י ורצה לומר הגזול תמיד שלא היה יכול לילך בדרך מפני העושקים ורצחנים וז"ש בחולם לשון מקור שהיה תמיד עשוק וגזול תדריכוהו שפטו בשביל היתום כמו שפטני אלהים וריבו הוא יותר כי שפיטה מדת השופט וריב הוא מדת בעל דין ואצל אלמנה שהיא מעונה יותר מהיתום וגם כל כבודה פנימה אמר ריבו שתהיה בעל דין בשבילה 

The notes from R Meir Yehoshua Katzenellenbogen there:

 ביאור פסוק זה בכת"י וז"ל 

"רחצו הזכו הסירו כו' חדלו אמר כאן כב' פסוקים יו"ד דברים נגד יו"ד ימי תשובה. ובפסוק הראשון הוא דברים נגד ד' דרכי תשובה והם חרטה וידוי ועזיבת החטא. דהיינו אם גזל ישיב את הגזילה' וכן כל דבר יקבל על עצמו שלא לעשות עוד' והם נגד מחשבה דיבור ומעשה. ומעשה הוא ב' דברים עשה ולא תעשה, והיינו חרטה בלב נגד מחשבה, וידוי הוא בפה נגד דיבור, עזיבת החטא נגד מעשה שהוא משיב הגזילה וכדומה, ומה שקיבל על עצמו שלא לעשות עוד נגד לא תעשה, וז"ש (דברים ל יד) בפיך ובלבבך לעשותו. וז"ש: רחצו היינו חרטה, הזכו הוא וידוי, הסירו כו' כמשמעו עזיבת החטא. 

[בליקוטים: להסיר כל העבירות מה שגזל יחזיר לבעליו וכן בכל העבירות יראה לתקנם] חדלו הרע שיקבל על עצמו שלא לעשות עוד." [בליקוטים: נמצא יש בארבעה אלו שתיים לעבר ושתים להבא, רחצו הזכו לעבר, הסירו חדלו להבא. וע"ש עוד] 

Reb Tzadok Pri Tzadik Devarim 11:

והנה אמר בתוכחה זו עשרה לשונות של תשובה, רחצו, הזכו וגו' עד לכו נא ונוכחה וגו' כפירוש רש"י ז"ל, והיינו הטהרה והזדככות מצד האדם כסדר להיות מקודם סור מרע במחשבה ובמעשה, ואחר כך להיות ועשה טוב גם כן במחשבה ובמעשה, כי הד' ראשונים המה בסור מרע, רחצו הזכו הוא במחשבה בלב, הסירו חדלו הוא במעשה, ואחר זה ד' בחינות כנ"ל בועשה טוב, ולמדו היטב הוא הכנה לזה ללמד את עצמו אופן העשה טוב, ודרשו ואשרו חמוץ הוא במחשבה, ושפטו יתום ריבו אלמנה הוא עשה טוב בפועל. ואחר כל אלה לכו נא ונוכחה שיהיה מעתה בכח להיות נקרא מהלך, כמו שנאמר "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'", כי כל עוד שלא נטהר מחלאת הנפש הוא נסבך בסבכי חטאים עד שאין בו כח לזוז את עצמו ולהלוך. ומעתה אם יהיו חטאיכם כשנים היינו דבר הנפעל ונצבע לעצמו, כשלג ילבינו, שיוכל להתהפך לתכלית הלבנונית להיות עזה כשלג, כי כבר בא על ידי מעשיו לתשובה עלאה שזדונות נעשים כזכיות. וגם תיבת רחצו הוא בחינת תשובה תתאה בהרהור במחשבה בלבד, שאמרו על זה שזדונות נעשים כשגגות... וגם אם יאדימו כתולע, שהוא לשון מפעיל כתולעת שצובע את אחרים, היינו גם מי שהחטיא את אחרים יש בכח להתהפך כצמר על כל פנים שהוא במדרגה למטה משלג, כידוע משאת כצמר לבן, כי גם אלישע אחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר (חגיגה ט"ו), והיה זה מפני שאין מספיקין בידו, ועם כל זה היה בזה התעוררות לדחוק את עצמו והיה מועיל תשובתו גם כן כדאיתא בשל"ה הקדש, וגם לירבעם שחטא והחטיא תפסו הקב"ה בבגדו שישוב... (שם דברים יא)

Rabbi Krasner speaks about this at length in his amazing Nachalas Shimon on Yeshaya 1, numbers 31 and 41, and brings from the Noda Biyehuda a long discussion of how the Rambam could say what he says and his makor. Among other things, the idea is that וְעוֹשֶׂה מִצְוֹת וְטוֹרְפִין אוֹתָן בְּפָנָיו  doesn't mean that he doesn't get schar. It means that his schar goes to where his ikker roots/yenika are/is, so if he is a ben olam hazeh, all the schar goes to olam hazeh. If he does teshuva, and becomes a ben olam haba, then his schar goes to the olam haruchni, to olam haba.

Yom Kippur

I was told that Reb Yehuda Leib Chasman said this from the Chofetz Chaim, before his last Yom Kippur, which was in 1936.

The Czar decided to make a tour of Russia, and he expected every city he visited to express its loyalty and to joyously celebrate his visit.  He visited the cosmopolitan St. Petersburg, and they feted him in an exuberant and amazing fashion.  In Moscow, too, there was tremendous celebration, and while it didn't match St. Petersberg, it was in keeping with what they could imagine and do, and he was pleased. As he visited the smaller provincial towns, they, too, did the best they could, and he was satisfied.  He decided he was going to visit some far off village in the hinterlands, but he knew the simple people just had enough to barely survive, and they barely knew who he was, and he couldn't expect much from them at all.

There was someone in the town that did, however, know what was about to happen- he had lived in the big city, and he knew who the Czar was, and worse, he knew the local custom.  The local custom was that whenever a stranger would come to town, they would throw stones at him.  So this man begged the townspeople, look, you have no idea who it is that is coming, and you can't even imagine the honor that he is due.  All I ask you is, please don't throw stones at the Czar.

The Chafetz Chaim said that on our madreiga, it's hard for us to have any inkling of what it means to come before Hashem on the Yamim Nora'im.  At least let's try to not thrown stones.

I once said a similar thought, here.  The idea was that the Mishna in Pirkei Avos 5

כל מי שיש בו שלושה דברים הללו, הרי זה מתלמידיו של אברהם; וכל מי שאין בו שלושה דברים הללו, הרי זה מתלמידיו של בלעם:  תלמידיו של אברהם--עין טובה, ונפש שפלה, ורוח נמוכה; אבל תלמידיו של בלעם--עין רעה, ונפש רחבה, ורוח גבוהה.  מה בין תלמידיו של אברהם לתלמידיו של בלעם:  תלמידיו של בלעם יורדין לגיהינם, ונוחלין באר שחת--שנאמר "ואתה אלוהים, תורידם לבאר שחת--אנשי דמים ומרמה . . ." (תהילים נה,כד); אבל תלמידיו של אברהם יורשין גן עדן, שנאמר "להנחיל אוהביי, יש; ואוצרותיהם אמלא" (משלי ח,כא).

contrasts the disciples of Moshe Rabbeinu with the disciples of Bilaam.  Unfortunately, it is beyond us to even have a glimmer of an idea of what Moshe Rabbeinu was, but I find it pretty easy to understand who Bilam was.  So even if it's hard to try to emulate Moshe Rabbeinu, the least we can do it try to Not be a talmid of Bilam.

Haazinu, Devarim 32:4, and Yom Kippur. Mishpat and Tzadka Yachdav. אין עול and צדקה יחדיו

I

No human, no Malach, can understand Hashem's judgment.  Avraham Avinu, Moshe Rabbeinu, the Malachei Hashareis, nobody can even begin to understand why and how.  Even so, Chazal and our baalei hashkafa discuss such things.  What follows is only in the spirit of Limud Hatorah, and is not an Icarus-like quest for the resolution of unanswerable questions (Chagiga 14b).

This first part is from Harav Meir Bergman, Rav Shach's son in law, in his sefer on Chumash, Shaarei Ora.

The discussion involves psukim, 32:3-4:

הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט. אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא

The Gemara in Brachos 46b says that when Mar Zutra became an Aveil, a bracha was said.  This is the generally known bracha of Dayan Ha'emes.  The language of the bracha there, however, is much lengthier.  Part of the bracha is "שופט צדק לוקח במשפט", righteous judge who takes (life) with justice.  Tosfos there says that the Bahag (and the Rambam) excised the words "lokeiach bemishpat," because the Gemara in Shabbos 55b says יש נספה בלא משפט, even blameless men die, that men die without Mishpat, without justice.  Therefore, one should not say that the person died with mishpat, because maybe he was one who died "belo mishpat."  Tosfos ends by saying "however, that is not a reason to erase it."  Tosfos does not explain what he means.

The Talmidei Rabbeinu Yona there mentions that the Rif also redacted it out of his iteration of the Gemara.  Talmidei Rabbeinu Yona are not at all happy about this.  They end by saying אע"פ שיש מיתה בלא חטא... כל דרכיו משפט והוא יודע למה עושה כן, even though death can be without mishpat, He knows why He does so.
The Chidushei Anshei Shem there discusses this, and says other surprising things, not directly in line with this discussion but worth reading.

Rav Bergman asks, how did these rishonim- the Bahag, the Rambam, and the Rif- understand the beginning of the bracha, which they leave intact- dayan emes, Keil emes, and so forth?  And what do they do with our pesukim, that talk of ein avel and yashrus?

He answers that we have personal identities and a national identity.  Heavenly judgment can take national identity as the predominant field of Din and Schar V'Onesh, even when it results in a judgment incompatible with certain individuals in the klal.  Our dominant identity is as parts of an organism rather than as individuals; just as we judge a person as a whole, and not his individual parts, Hashem might judge Klal Yisrael as a whole, and not its individual parts.

Rav Bergman reads these two approaches to Din into the various interpretations of כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון in the Gemara in Rosh Hashanna 18a.  According to one pshat, this means judgment of each individual; according to another, it means judgment of the nation as a whole.


He ends by quoting the Rambam in Pirush Hamishnayos there in Rosh Hashanna who ends the Mishna with the words "this statement is self explanatory, but its hidden aspect is extremely difficult."  Rav Bergman says that the Rambam is alluding to the difficulty of correlating the judgment of individuals qua individual with judgment of Klal Yisrael as a whole.

The gist of this idea is that an individual might experience things that are not the result of his own behavior.  If he were ajudicated on his own merits, his judgment would be X.  But since he is a member of the klal, and the judgment on the klal was Y, he will (might?  always?  sometimes?) share in that judgment.  So from the individual perspective, the decree is not Mishpat.  But from the Klal perspective, it is perfectly just. 

Rav Bergman's dvar Torah ends here.  Now lets think about how this comports with Reb Yisrael Salanter's words about Din Shamayim.


Reb Yisrael Salanter is widely quoted as having said that אין עול teaches an essential difference between Hashem's judgment and an earthly court's judgment.  If a man is guilty and deserves punishment, the consequences that his punishment will have on others are legally irrelevant.  That executing him or incarcerating him will result in grief or financial distress to innocent people matters not at all to an earthly court.  But Hashem takes all of this into consideration.  With this, the Sefer Chakal Tapuchin explains the Gemara in Shabbos 106a that if a member of a group dies, all the members of the group should worry; he explains that if their friend died, then it must be that the Beis Din shel Maalah decided that all the members of the group deserved to experience the grief of losing a friend, which shows that they need to do teshuva.  Reb Chaim Shmuelevitz in his Sichos here says that Reb Yisrael used this approach to explain the passuk in Tehillim (19:10) "משפטי ה' אמת צדקו יחדיו" Hashem's judgment is true, righteous together:  this means that Hashem only punishes an individual when all the people affected by the repercussions of the judgment deserve those consequences.  In fact, Reb Elia Lopian used to say that this is a good reason to develop a group of friends that love you and sympathize with you.  Even if you deserve punishment, you might be saved because your good friends don't deserve the emotional distress that would result from seeing you suffer.  (see, e.g., Mishulchan Gavoah and Lekach Tov on this passuk in Haazinu.)

It appears that Rav Bergman's and Reb Yisrael's ideas are fundamentally incompatible. Do you agree that they are inconsistent?  Yes?  I initially thought so too.  You, as I, have just been taught a lesson:  Instead of jumping to conclusions that there is a kashe, instead we should pay more careful attention.  There is an enormous difference between the two, and there is no contradiction at all.

Reb Yisrael Salanter said that Reuven cannot suffer an undeserved repercussion of Shimon's punishment.  Rav Bergman is talking about Reuven suffering as an undeserved consequence of a Tzibbur's sin.  Reuven is by no means a part of Shimon.  Reuven is, however, a part of the Tzibbur.  Reuven's personal identity is not necessarily as important a consideration as his "part of tzibbur" identity.  In fact, Reb Yisrael's pshat is based on the word יחדיו.  He interpreted that to mean that Shimon cannot be punished when the punishment will cause undeserved suffering to Reuven.  But the same word יחדיו tells us that we are not only individuals, we are also parts of a tzibur.  When a member of a tzibur sins, the tzibur as a whole might be punished, including innocent Shimon.


II
There is certainly no contradiction between Rav Bergman and Reb Yisrael Salanter.  But there is no evidence that Reb Yisrael would agree with Rav Bergman.  Having said this, there is one very important point that everyone would agree to.  There is one time when a person might be punished because his generation sinned, even when he himself did not share in their sin, and that is when he could have protested and he did not.  The concept embodied in Arvus, in Lo Saamod ahl dahm rei'echa, in Arur asher lo Yakim, creates an ethical and halachic parity between Noninterference and Aiding and Abetting.  Shabbos 54b-55a:

כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו אמר רב פפא והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא כי הא דאמר רבי חנינא מאי דכתיב (ישעיהו ג) ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו אם שרים חטאו

דף נה,א   זקנים מה חטאו אלא אימא על זקנים שלא מיחו בשרים רב יהודה הוה יתיב קמיה דשמואל אתאי ההיא איתתא קא צווחה קמיה ולא הוה משגח בה א"ל לא סבר ליה מר (משלי כא) אוטם אזנו מזעקת דל גם הוא יקרא ולא יענה א"ל שיננא רישך בקרירי רישא דרישיך בחמימי הא יתיב מר עוקבא אב ב"ד דכתיב (ירמיהו כא) בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט והצילו גזול מיד עושק פן תצא כאש חמתי ובערה ואין מכבה מפני רוע מעלליהם וגו' א"ל ר' זירא לר' סימון לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא א"ל לא מקבלי מינאי א"ל אע"ג דלא מקבלי לוכחינהו מר דא"ר אחא בר' חנינא מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה דכתיב (יחזקאל ט) ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו' א"ל הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים אמרה לפניו רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם <אמר> [אמרה] לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי והיינו דכתיב (יחזקאל ט) זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית תני רב יוסף אל תקרי מקדשי אלא מקודשי אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו ומיד (יחזקאל ט) והנה ששה אנשים באים מדרך שער העליון אשר מפנה צפונה ואיש כלי מפצו בידו ואיש אחד בתוכם לבוש הבדים וקסת הסופר במתניו ויבאו ויעמדו אצל מזבח הנחושת מזבח הנחושת מי הוה אמר להו הקב"ה התחילו ממקום שאומרים שירה לפני ומאן נינהו ששה אנשים א"ר חסדא קצף אף וחימה ומשחית ומשבר ומכלה ומ"ש תיו אמר רב תיו תחיה תיו תמות ושמואל אמר תמה זכות אבות ורבי יוחנן אמר תחון זכות אבות ור"ל אמר תיו סוף חותמו של הקב"ה דאמר רבי חנינא חותמו של הקב"ה אמת 

The dinim of Arvus and Lo Saamod mean that we cannot sit back and watch as others go down in flames: even if we, through mighty discipline and diligent care avoid every sin and do every mitzvah, even if we escape the tides of the times and do not fall prey to contemporary stupidity and sinfulness, in Dinei Shamayim we pay for the sins of the community.  The only way to avoid this is by whole-heartedly throwing ourselves into an effort to improve the lives of others.  The only way to avoid being tarred by the failures of others, the only way to avoid being lumped together with the community as a whole, is by trying your hardest to teach others to avoid sin.  One might say that the only way to escape the community is by embracing it.

Yom Kippur: On Behalf of His Wife: וכפר בעדו ובעד ביתו- ביתו זו אשתו

Yesterday, I attended the joyous Lechaim for the engagement of my youngest son, who became a Chassan just before Shabbos.  The Chassan was prepared to say Divrei Torah and Divrei Bracha, but with all the excitement and comings and goings and reunions with old friends and meeting new friends (including the Divrei Chaim!), there really wasn't a moment to organize the crowd into a speech schema.

The Chassan is learning Maseches Yoma, and of course, the Aseres Yemei Teshuva is about to begin (see note #1), and the speech he prepared, I think, hit the trifecta, and deserves dissemination.

The Mishna in the beginning of Yoma says that the Kohen Gadol must be married when he does the avoda of Yom Kippur.  This is based on (Vayikra 16:6) וכפר בעדו ובעד ביתו, he shall achieve forgiveness for himself and his household etc.  Chazal darshen that ביתו זו אשתו, the word "household" means his wife.  Since the formal vidui mentions his wife, he must have a wife in order to do the Avoda. Why?  What is the logic of requiring that the Kohen Gadol be married while he does the Avoda?  How does having a wife make any difference in his Avoda?

We find another instance where a public figure needs to have a family.  That is the Gemara in Sanhedrin (36b) that is brought by the Rambam in 2 Sanhedrin 3:  אין מעמידין בכל סנהדרין לא זקן מופלג בשנים ולא סריס, מפני שיש בהן אכזרייות, ולא מי שאין לו בנים, כדי שיהיה רחמן.  One may not appoint to the Sanhedrin one who is very old...nor one who has no children, because they will not have properly developed traits of mercy.  But if this is the logic behind the בעד ביתו of the Kohen Gadol, why a wife?  Why not a son?

We would like to suggest three possible answers.

I
The Kohen Gadol must say Vidui for Klal Yisrael.  That he can do so is surprising, because vidui is a prime example of something one must do on his own, something one cannot ask someone else to do on his behalf.  (See note #2)  How can a Kohen Gadol say vidui for Klal Yisrael?  The answer is that only once the Kohen Gadol experiences the absolute empathy of ishto ke'gufo can he escape the prison of egotism, and only then can he move from the specific to the general, from the personal to the national, and come to zenith of ערבות that allows him to say vidui for Klal Yisrael as if he were intimately connected with each and every one of them, as if they were all כגופו.   Rav Shlomo Zalman Auerbach once went to the doctor with his wife, and told the doctor "עס טוט אונז וויי די פוס," our foot is hurting.  The Kohen Gadol can say the same regarding all of Klal Yisrael- but to come to that madreiga requires the first step of having a ריעך כמוך.

(See note #3, and See note #4.)


II
The Kohen Gadol comes before Hashem and says, Ribono shel Olam, you described Klal Yisrael as יונתי תמתי, Your perfect dove (Shir Hashirim 5:2).  I, too, have a perfect dove, my own wife, and she is without any flaw or blemish or imperfection.  ועל כל פשעים תכסה אהבה  (Mishlei 19:12)  You, too, Hashem, look at יונתך תמתך and say כולך יפה רעייתי ומום אין בך.

When a person gets married, his shidduch is a matanah from the Ribono shel Olam, it is the zivug that was fated and intended for him from the moment he was created, and it is the perfect zivug for him.  There is nobody else, only יונתי תמתי, and he must thank the Ribono shel Olam for giving him this unique and perfect gift.
(See note #5)


III
The Gevuras Ari asks why do Chazal assume that Beiso means only his wife, when elsewhere the term might include his sons as well.  I would suggest that we find a particular characteristic that is essential to Kehuna Gedola, and that is Tznius.  Kimchis, as related in Yoma 47a, had seven sons that were Kohanim Gedolim, and she attributed this amazing accomplishment to her extraordinary Tznius.  It is clear that a mother's tznius is a condition precedent for the kedusha of Kehuna Gedola.  It is possible (See note #6) that it is also an element in the kedusha itself.  If so, it is logical to assume that the word Beiso refers to Kol kevuda bas melech pnima, the tznius of the wife of the Kohen Gadol.   Kohanim Gedolim knew that they could only marry a woman that exemplified and embodied the midda of Tznius, and only a Kohen Gadol that has a wife who embodies the midda of tznius can do the avoda.

Along these lines:
The Sforno points out in Parshas Vezos Habracha that the Tribe of Asher was the most successful of the Shvatim and its members were very wealthy, and although most people resent wealth in other people, everyone loved Shevet Asher.  This is what is meant by "Retzui Echav."  The Sforno does not explain why this was so, he just says that it is an anomaly.  But perhaps we can explain it on the basis of the Rashi (Devarim 33:24) that says that Kohanim Gedolim married girls from Shevet Asher- שהיו בנותיו נשואות לכהנים גדולים הנמשחים בשמן זית- and this must be because they were tremendous Tznu'im, as we discussed above.  Properly evolved Tznius is not only a matter of modesty in dress, it includes placidity and silence; it certainly means that one avoids flashiness and arrogance and tumul.  This kind of tznius, concomitant with good yichus, is a tzniyus of עדינות ואצילות.  If Asher was so developed in the midda of Tznius, we can understand why everyone loved them and nobody was jealous of them- because of their tznius.


IV
The Chassan getting ready to propose.

Notes.

1.  I think Aseres Yemei Teshuva is singular and so I wrote "is about to begin" and not "are about to begin."  Aseres is not the same as Asara.  Aseres is a unit comprising ten items.  Like "a dozen eggs weighs around a pound."

2.  Regarding Vidui through a Shliach, the Minchas Chinuch has something to say about this.  See here.

3.  One might ask, how do I know that the din of בעד ביתו is specific to the Vidui?  First, because the passuk that says וכפר בעדו ובעד ביתו is talking about the Vidui.  Furthermore, the Gevuras Ari is mashma that the requirement is specific to the Vidui.  It's not b'frierush in the Gevuras Ari, but evident from the fact that he says that he holds that as long as the Kohen Gadol is married during avodas Hapar, it doesn't matter if he's married during avodas ha'se'irim, which makes zero sense if he's talking about avodas hadam, because the avodas hadam of the Par and of the Se'irim is done together.  It only makes sense if he's talking only about the Viduyim, which are, of course, separate.  It is on that basis I say that the din of בעד ביתו is a din in the Vidui.  The relevant section of the Gevuras Ari: 

יש לעיין בהא דביתו, אי קפיד רחמנא בשעת כפרת פרו דוקא שיהיה לו בית, אבל בשעת

כפרת שתי שעירים לית לן בה אם אין לו בית, דהא  האי ביתו לא כתיב אלא גבי כפרת פרו, ואפילו לרי

 יהודה דס״ל ברפ״ק דשבועות (ב׳ ע״ב) דבשאר עבירות אחד כהנים ואחד ישראלים מתכפרים בשעיר המשתלח מ״מ אפשר לומר דלא קפיד קרא אביתו אלא בכפרתו שלו דהיינו פרו המיוחד לו, או דלימא אכולה מילתא

 קפיד אביתו, שכל עבודת יוה״כ צריך להיות בכ״ג נשוי ואפי׳ לר״ש נמי אע״פ שכל כפרתו בפרו ווידויו

See also the Gevuras Ari here in DH  מ״ מ אכתי.  

4.  It could be argued that Chazal understand the בעד ביתו later in the parsha as including all Kohanim, so it seems that it does not exclusively refer to his wife.  This is not a kashe.  The primary meaning of Beiso is his wife.  Secondarily, but only on the basis of apparent redundancy, it is understood to also refer to his brother Kohanim,  The fact that his brother Kohanim need special kaparah is not surprising, because the kapara here primarily involves Tumas Mikdash Ve'Kadashav.  The surprising halacha, which we are addressing, is that his wife needs to be included, and that if he does not have a wife, he cannot do the avodah.

5.  This is not how the Chassan was going to say it.  It would be inappropriate for someone that has just gotten engaged, or just gotten married.  It's more appropriate for someone that has been married for twenty years.  He was just going to say that his Kallah is a gift from the Ribono shel Olam and perfect for him, without all the mawkish יונתי תמתי business.

6.  Some of you have written to say that this is a post hoc ergo propter hoc fallacy.  Please read the paragraph again, this time a little more slowly.  What I said is that a mother's Tznius is a necessary factor in having children that become Kohanim Gedolim.  There are two ways to understand that:  either that Tznius avoids things that would ruin the children, or that Tznius lends an enhancement to the children.  That either Tznius is just a way of preventing a psul, or that Tznius is a way of investing a maalah.  I suggested that Tznius is not merely a shlilus of pritzus, it is a be'poeil of kedusha, and it is a necessary ingredient of being a Kohen Gadol, both in one's mother and in one's wife.

For Rosh Hashanna

Yesterday, a friend was in the local Hebrew bookstore, and a woman with very little Jewish background was talking to the clerk about the Yamim Noraim.  She said that she knew that Rosh Hashanna is the day of judgment, and Yom Kippur the day of foregiveness, but she said she always wondered why judgment would come before forgiveness.

The question is very good, and was, famously, discussed by Reb Yisrael Salanter.  Coincidentally, yesterday I head what in Telz they call a shiur daas on that topic.  Rabbi Levin said in the name of his wife's grandfather, Reb Chatzkel Levenstein of Ponevezh, an answer in the name of Reb Yitzchak Blahzer.  He said that only after Klal Yisrael is mekabel ol malchus shamayim is it possible to have a day of kapara.  Only after we realize that Hashem is our king, and that by not doing what Hashem wants we are mored bemalchus, then Hashem is willing to be mochel.

I recently saw someone an interesting and relevant mashal that clarifies his idea.  A king sends two servants to do some menial job.  One is very skilled at this work, and does it perfectly, but feels that is an unfair imposition, and so he does it with resentment and a scowl.  The other is not particularly good at this kind of work, but he does it with pride, happy to be able to serve his king.  What is the difference between the two?  Who is the better eved?  The difference is not just who is the better eved.  The first one is not an eved at all, he is a moreid bemalchus.  The second one is a loyal eved.

So it's not just a matter of doing aveiros.  When we do mitzvos, if we do them besimcha, then our actions proclaim that we are avdei Hashem.  If we do the mitzvos, but we do them as if they are a burden, then we are moreid bemalchus.

Reb Chatzkel added that there is a difference between a melech and a talmid chacham.   A talmid chacham has the right to forgo his kavod; machal ahl kvodo, kvodo machul.  A king has no such right; melech shemachal ahl kvodo, ein kvodo machul.  But why can't a king be mochel?  Because his malchus is not his, it is a stewardship granted by the Ribono shel Olam, and the king can't be mochel on what is not his.  The Ribono shel Olam, on the other hand, is a King whose malchus belongs to Him, and so He can be mochel on His kavod.  But the Ribono shel Olam is only willing to be mochel on his kavod for his avadim.  First, we have to be Avdei Hashem.  Only once Klal Yisrael firmly and proudly declares, and demonstrates through their behavior, that Hashem is their king, only then is Hashem willing to be mochel ahl kvodo.  After Rosh Hashanna, when Klal Yisrael is mamlich the Ribono shel Olam, only then Hashem chooses to be mochel ahl kvodo.  Only then is the mechilla of Yom Kippur possible.

In fact, we can say that asking for kapara on Rosh Hashanna would be contrary to the idea of Malchus.  Why should a melech be mochel?  A melech is makpid that his servants do his will with pride and alacrity.  Bringing up our failings and asking that they be dismissed diminishes the whole concept of Malchus.

This enables us to discuss another question.  The Gemara in Bava Kamma 50a says "One who says Hashem is a "Vatran," his life will be mevutar.  In other words, one who says that Hashem dismisses sin, may his life be dismissed.  The point of the Gemara is that Hashems's justice is immutable and inexorable.  So how canYom Kippur bring forgiveness?  Isn't clemency a waiver?  The answer is that just as the Rama MiPano said that the din of Rove is not vitur

  (עשרה מאמרות היקוד דין ח״א ט*ם)

שהקשה הלא קיימא לן כל האומר הקב״ח וותרן הוא וכוי, וקיימא לן במשפט הקדוש לאל איום

 מי שרובו זכיות וטיעוט עונות נקרא צדיק ויצא בדימום, מהצה על מהצה הש״י כובש נושא

מעביר ראשון ראשון, וקשה הלא אפילו במיעומ עונות נקרא ויתור כיון שמוותרין לו עונות שבידו,

ותירץ הרב הקדוש הנ״ל, שאינו נקרא ויתור רק כשמוותרין שלא כמשפטי התורה, אבל מה שנמצא

כך במשפטי התורה בעולם הזה לא נקרא ויתור

If so, we can say that the din of Yom Kippur, even if it is mechapeir without teshuva, is that once Klal Yisrael as a whole is Mamlich the Ribono shel Olam, Hashem is mochel to His avadim.  This is a din, a result of what we do on Rosh Hashanna, and not vitur.

And what is the best way to be makabel ol malchus shamayim?  Chazal say that it is through Malchiyos, Zichronos, and Shofros.  But I like to say over the Tanchuma in Parshas Tzav, which I think is also key to kabalas ol malchus shamayim:

שאין תשובה לפני הקב״ת יותר מן הודייה

Perhaps we can apply the Tanchuma to the Gemara in Brachos as well:

ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך ונו' וחנותי את אשר

אחון, ורחמתי את אשר ארחם.שמות לג יט

וחנותי את אשר אחון : אע״פ שאינו הגון. ורחמתי את

אשד ארחם : אע״פ שאינו הגון.

(ברכות ז א׳)

What's the shaichus of Hashem being ma'avir kol tuvo, and the kapara?  Maybe the pshat is that when a person realizes Chasdei Hashem and the opportunities Hashem has given him as a gift, then Hashem will be meracheim on him, even if he doesn't deserve it.  Hakaras Hatov is the key to Yiras Shamayim and to Kapara.

Once again, we see the idea of Gilu bir'ada, that Rosh Hashanna's avoda is to rejoice and to fear, to rejoice that Hashem allows us to serve Him as His avadim, and to fear His judgment.  A person who is properly mekabel ol malchus shamayim is in a position that enables the kapara of Yom Kippur.

Which brings us back to the Ibn Gabirol we once discussed.

אלהי, אם עוני מנשוא גדול
מה תעשה לשמך הגדול

ואם לא אוחיל לרחמיך
מי יחוס עלי חוץ ממך
לכן אם תקטלני לך איחל

ואם תבקש לעוני
אברח ממך אליך

ואתכסה מחמתך בצלך
ובשולי רחמיך אחזיק
עד אם רחמתני

ולא אשלחך כי אם ברכתני

UPDATED A Guest Post: אינו מתכוין וכוונה מתנגדת ביו'הכ

-->

Our Guest Poster is a Musmach, a Talmid Chacham of rare attainment, and a professor of Physics, Chemistry, and Biology. I will wait for his agreement before identifying him.

בהלכות תשובה ריש פ"א פסק הרמב"ם: "וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהם על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה ויתוודו וידוי דברים שנאמר והתוודה אשר חטא עליה". נמצא שהתשובה על כל פרטיה וכן הוידוי מעכבים כפרת החטאת והאשם.

אך בפ"ג משגגות הל"י כתב: "אין יום הכיפורים ולא החטאת ולא האשם מכפרין, אלא על השבים המאמינים בכפרתן אבל המבעט בהם, אינם מכפרין לו. כיצד היה מבעט והביא חטאתו או אשמו והוא אומר או מחשב בליבו שאין אלו מכפרין אף על פי שקרבו כמצותן לא נתכפר לו וכשיחזור בתשובה מבעיטתו צריך להביא חטאתו ואשמו", וכאן מפורש שרק המבעט בכפרה לגמרי אין הקרבן עולה לו וצריך קרבן נוסף, אבל מי שמאמין ורוצה בכפרה אלא שעדיין לא שב מחטאו, וכגון שלא קבל עליו להבא בקבלה גמורה עד שיעיד עליו יודע תעלומות וכו', עלה לו הקרבן[1].

הכס"מ בהלכות תשובה שם כתב שמקורו של הרמב"ם הוא מהפסוק "והתודה" שמצריך וידוי (וממילא גם תשובה) עם הקרבן. מקור זה כתב הרמב"ם עצמו בהלכה שם. עוד הוסיף הכס"מ שדברים אלה מפורשים בברייתא בשבועות י"ג. שמניחה כדבר פשוט שחטאת ואשם אין מכפרים אלא לשבים – "דתניא יכול יהא יוה"כ מכפר על שבים ועל שאינן שבים ודין הוא הואיל וחטאת ואשם מכפרין ויום הכפורים מכפר מה חטאת ואשם אין מכפרין אלא על השבים אף יוה"כ אין מכפר אלא על השבים".

מקור שני זה תמוה, שהרי בכריתות ז. פירשה הגמרא את אותה הברייתא במסקנא "אלא, שבין -- דאמר יכפר עלי חטאתי, שאין שבין -- דאמר לא תכפר עלי חטאתי", ואם כן משמעות דברי הברייתא אינה אלא שהאומר לא תכפר עלי חטאתי אינו מתכפר, ואין זה נוגע למי שלא עשה תשובה, והן הן דברי הרמב"ם בשגגות.

לישב סתירת דברי הרמב"ם אפשר לומר שבהלכות שגגות מדובר בעיכוב בכפרת הקרבן עצמו, וזה הוא רק במבעט שהוא כמי שהביא קרבן שלא לרצונו ופסול, אבל כל שאינו מבעט הקרבן כשר, עולה לו ומכפר. אלא שאין כפרת הקרבן לבדה מספקת בלא התשובה והוידוי שעמו. על כן, מי שהביא חטאת בלא תשובה עלתה לו וצריך לשוב ולהתוודות כדי לגמור הכפרה, וזהו שכתב הר"מ בהלכות תשובה.

אם נכונים הדברים, יש ללמוד מכאן גם לענין יום הכיפורים. ממשיך שם הר"מ בשגגות "וכן המבעט ביום הכיפורים אין יום הכיפורים מכפר עליו לפיכך אם נתחייב באשם תלוי ועבר עליו יום הכיפורים והוא מבעט בו הרי זה לא נתכפר לו וכשיחזור בתשובה אחר יום הכיפורים חייב להביא כל אשם תלוי שהיה חייב בו". ושוב קשה, הרי בהלכות תשובה פסק הרמב"ם דלא כרבי, "ועצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים שנאמר כי ביום הזה יכפר עליכם" משמע אם לא שב בתשובה לפרטיה לא נתכפר, ולא די בכך שאינו מבעט.

ולנ"ל יש לומר שגם ביוה"כ שונה דין מבעט ממי שלא שב. כשם שבקרבן המבעט בכפרתו כמי שלא הקריב וצריך לחזור ולהקריב, כך ביוה"כ (לדידן דקיי"ל דלא כרבי) המבעט בכפרתו כמי שלא עבר עליו יוה"כ כלל. אבל מי שלא שב אך מאמין ורוצה בכפרת יוה"כ מתכפר בו, אלא שאין די בכפרה זו לכפר לגמרי ועדיין מוטל עליו לשוב ולהתודות כדי לגמור הכפרה, ולכאורה נראה שאינו צריך יום-כיפור נוסף אחר ששב והתוודה, כשם שחייבי חטאות ואשמות אינם צריכים קרבן נוסף[2].

עדיין יש לדון מה המקור לפסק זה, אך אין כאן מקומו.

רובא דעלמא אינם זוכים לעשות תשובה גמורה בכל שנה ושנה (לפחות לפי הרמב"ם[3]). ולכאורה כיוון דנקטינן דלא כרבי מה להם וליום הכיפורים? ולהנ"ל ניחא קצת.

---

[1] בספר המפתח של פרנקל מצאתי רק אחד המתיחס לשאלה זו [שו"ת ארץ צבי (פרומר) ח"ב, הגהות על אבנ"ז קכ"ה] אך לא הבנתי תירוצו.

[2] וזה כנראה דלא כתוספות ישנים יומא פה: שכתבו שגם לרבי אין יוה"כ מכפר לגמרי בלא תשובה.

[3] יש כמה ראיות שלשאר ראשונים כל שמתחרט כבר נחשב שב, אבל לרמב"ם לכאורה כל עוד שאין כאן קבלה גמורה להבא שיעיד עליו וכו' לא בא לכלל תשובה.

After posting this, the author wrote to let me know that he disagreed with my title for his post, as will become apparent in the following copy of his letters. I highly recommend that if anyone is doing work on Mitzvos Tzrichos Kavana that he read these letters and see the Mar'ei Mekomos.

The connection you made in the title is interesting. I think it's incorrect but I have to think why. Few random initial objections are:

Probably you agree that the need for Tshuva in Y"K has nothing to do with מצוות צריכות כוונה. (Kapara of Y"K is not a Mitzvah, so why would it need כוונה anyway; moreover כוונה everywhere else is just to be יוצא; this is not the same as Tshuva). Thus I don't accept the equation between אינו מתכוון and אינו שב.

The link you made to מצוות צריכות כוונה is probably only as far as כוונה הפכית may nullify a Mitzvah, which could be the same idea as מבעט. Still, I think this is not the same (if only for the fact כוונה הפכית is Machlokes Rishonim, while מבעט is Machlokes in Gmara and maybe Tanaim), but I have to figure out better why is that so.



One difference coming to mind is the question of כוונה הפכית במצוות שהן מכשירין.
Even if we consider מבעט as כוונה הפכית, one must agree that what we talk about here has nothing to do with לצאת ידי חובת מצווה but rather with attaining כפרה, i.e. it's a מכשיר.

This is discussed in length in various Achronim, some say it's the same as regular Mitzvos, e.g. Maharshal says Shchita with כוונה הפכית is invalid. However, some disagree, e.g. Radbaz. Lengthy discussions see, e.g. Melo HaRo'im http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=33736&st=&pgnum=236 Oneg Yom Tov Y"D #57 http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1104&st=&pgnum=175 and Sdei-Chemed http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14145&st=&pgnum=131 .

Moreover, even if we accept the former and agree that כוונה הפכית works even for מכשירין, one may argue that this only works as far as the הכשר is achieved through a מצוה (like Shchita, Halitza or Tvila), and depends to some extent on human action. Here we deal with כפרה that is ממילא and has nothing to do to anything the person does, why would his כונה matter at all?

Finally, Rashi in Krisus there explains that the premise that אין מכפרין אלא לשבין follows from לרצונו. That is, there is a special דין רצון in Kodshim, which then can be argued to cover not only רצון for the הקרבה but also for כפרה.

Based on the above, the Machlokes re: מבעט can be worked out either way. Whatever we hold regarding כוונה הפכית, one can still say this is not relevant for מכשיר דאתי ממילא and therefore the issue there has to do with לרצונו.

However, it is true that many Achronim explain that Rabenu Shmuel who says that כוונה הפכית works even if מצוות צריכות כוונה holds that the Mitzvah is complete even without כוונה but nevertheless one cannot be accredited against his will (this is the common Teiruz to the Turey-Even, attributed to R. Shlomo Heyman, found also in Kovetz Shiurim, Hazon-Ish, etc). This logic could be extended to מבעט too, but not necessarily so.






While being focused on trying to prove myself right, I didn't realize what most bothered me with the title -
I now think the main problem I have with it is that it distracts the reader from (what I consider) the main
novelty here - that even according to רבנן דרבי Y"K is still מכפר with no תשובה, contrary to the common
understanding. What do you think?

Mar'ei Mekomos:
Kovetz Shiurim 33.
Chazon Ish: http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=14336&st=&pgnum=90
R. Shlomo Heyman: http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=3281&st=&pgnum=8
They each have their own version and style, but basically say the same.
I'm quite sure there are more, but I don't remember the names so I can't look them up.
It's interesting how for generations the common wisdom was to explain in one way (here, something
along the lines of סתמא לשמה), then all of the sudden many come up with another idea.
I've seen many other examples of this. Either these are manifestains of zeitgeist, or else
this idea was part of the ישיבישע רייד and was somehow adopted by many (but Chazon Ish ???)

BTW, see Chazon Ish comment at the end there - how does this work for מבעט?

More to the point, while looking around I found this (#28): http://www.hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=1501&st=&pgnum=57

So, can we agree on the bottom line: the link מבעט-מכוון שלא לצאת is possible but not necessary ?

[Your ראיה from משתלח is very nice indeed! (Note: I had mentioned that the Rambam in the beginning of Hilchos Teshuva says that a מבעט in Sa'ir Hamishtalei'ach is miskaper on 'kalos' but not on 'chamuros.')
1. what about מבעט in other קרבנות צבור I don't know where to look.
2. could that be Machlokes Rabbi and Rabanan - whether Y"K as מכפר is individual
or communal? IIRC, there is a long discussion on כפרת היחיד וכפרת הציבור in R. Soloveichik's על התשובה]

(Note: my son spoke on Yomtov and used a great many of these mar'ei mekomos; and he made an interesting point. Rashi in Sukkah 26a, which is the basis of the Magen Avraham/Mishna Berura in 38, says that Osek be'Mitzvah is only pattur min hamitzvah when the primary motivation for his ma'aseh mitzvah is to be mekayeim the mitzvah. If his main motivation is to make money, then he has no petur of osek be'mitzvah. It is obvious that this extreme limitation on the definition of oseik bemitzvah would not apply to the definition of "kavana" as needed to satisfy the Mechaber's opinion (see Sdei Chemed) that lehalacha Mitzvos tzrichos kavana.

Rosh Hashanna and the Creation of the World

The Gemara in Rosh Hashanna (8a and mainly 11b) brings a machlokes between Rebbi Eliezer and Rebbi Yehoshua whether the world was created in Nissan or Tishrei.

Parenthetically, it is worth knowing that, as Reb Meir Simcha towards the beginning of Breishis points out, they argue on all the big three as categorized in the Sefer Yetzira-- Olam, Shanna, and Nefesh, because they argue whether the world was created from the ends inward (R'Y) or from the middle outward (R'E), and whether a child is generated from the ends toward the middle (R'Y) or from the heart outward (R'E), and here in the sugya of Shanna, whether time began in Tishrei or Nissan, even though Nissan is "Hachodesh Hazeh lachem Rosh Chadashim. This is just an unrefined fact; I don't know what it signifies about Shammai (the rebbi of R'E) and Hillel (the rebbi of R'Y).

Back to our topic. The Gemara says that as far as the dates in Chumash, we pasken like Rebbi Eliezer, but regarding Tekufos, the calculation of which is based on the actual creation, we pasken like Rebbi Yehoshua, that the world was created in Nissan. Why, then, does the dating system in the Torah count from Tishrei? Tosfos says that the creation really was in Nissan like Rebbi Yehoshua, and the Torah's dating system gives assigns primacy to the Yom Hadin over the chronological fact of creation. The Ran says that the briyah was really in Tishrei like Rebbi Eliezer, but we count for tekufos like Rebbi Yehoshua because of the reality of the solar year's effect on crops.

Tosfos on 27a asks, though, how is it that in his Piyutim, Reb Elazar Hakallir states contradictory positions regarding the factual moment of creation? The Gemara (27a) says that the words "Zeh Hayom techillas ma'asecha" comport only with Rebbi Eliezer, but Reb Elazar Hakallir's piyutim in tefillas Tal say like Rebbi Eliezer and in tefillas Geshem like Rebbi Yehoshua.

Rabbeinu Tam in Tosfos answers that Eilu Ve'eilu Divrei Elokim Chayim. The intention to create occurred in Tishrei, like Rebbi Eliezer, and the actual briyah took place in Nissan, like Rebbi Yehoshua, and so it is correct to say that the briyah was in either one of the months.

The Ran on 16a asks, why is Mankind judged on Rosh Hashanna? It doesn't seem to have any particular significance or relevance to human development. And if you want to answer that if, as Rebbi Eliezer holds, the world was created in Tishrei, it makes sense that the first day of Tishrei should be Rosh Hashanna, but according to that reasoning, then the Rosh Hashanna for everything in the universe should be that day, and, as the first Mishna in Rosh Hashanna says, that is not the case. So, he asks, what is it about the first day of Tishrei that has specific significance for Mankind? He answers with a Pesikta that Rebbi Eliezer, who says the world was created in Tishrei, really holds it was created on the 25th of Ellul, and Man was created in Tishrei, on Rosh Hashanna. Since Adam sinned and was forgiven on that very day, it was set to be the eternal day for the judgment and forgiveness of Mankind.

The Ran further asks, what is the significance of Rosh Hashanna according to Rebbi Yehoshua (Nissan)? He answers that Hashem began to forgive the sin of the Eigel on Rosh Hashanna and fully forgave it on Yom Kippur, when Moshe was given the second Luchos and brought them to Klal Yisrael. Since during these days we faced a terrible gzeira and were forgiven, they were forever established as the days of Judgment and Forgiveness.

All the above is generally known. I recently saw a Chasam Sofer (not in the new prints: in the old print, it's in a drasha almost at the end of Nitzavim, and it has a star, which means it was brought to the printers by a talmid that heard it from him) that has a very interesting approach to this sugya that brings everything together.

The Chasam Sofer says that really , the briyah was in Tishrei, like Rebbi Eliezer, as the Ran says. The reason we count astronomical calculations from Rebbi Yehoshua's Nissan is this: The Ramban in Breishis says that the universe was "Tohu va'Vohu" until it was justified by the giving of the Torah to Klal Yisrael. Tohu va'Vohu means that the world was insubstantial, it was lacking an inherent reality. Only with the beginning of Matan Torah, when we were given the mitzva of "Hachodesh Hazeh Lachem," was the creation of the world confirmed and solidified.

So, he says, even though the briyah was in Tishrei, it was only ratified in Nissan, and this is why we count the tekufos from Nissan.

But, he says, we still have a problem. If you look at the actual creation, that was the twenty fifth of Ellul, as the Ran brought from the Pesikta. If you look at the confirmation of the briyah, that was Nissan. So the first day of Tishrei is neither the beginning nor the confirmation. What, then, distinguishes Rosh Hashanna?

He answers that yes, certainly the Torah gives the world reality, it is the Kiyum Ha'Olam. But if not for the gift of Teshuva, the world could not have existed in any state at all for even one day, as the Ran says regarding Adam Harishon. So in a sense, Teshuva is as essential to the existence of the world as Torah is. And so it is correct to say that there were two creations of the real world: The first day of Tishrei, which ushered in Teshuva, and the first day of Nissan, which saw the beginning of Kabalas Hatorah. There are, then, two Rosh Hashannas, two days when the world was created; neither is the day of Breishis Bara Elokim. They are the Rosh Hashanna of Teshuva and the Rosh Hashanna of Torah. Those are the only two realities of our world.