For private communication, write to eliezere at aol

Thursday, December 19, 2019

President Trump. The Concept of Eilu v'Eilu in Real Life.

President Trump is a living example of the rule of אלו ואלו דברי אלוקים חיים, that when there is a machlokes in the Gemara, both sides are true, even when they seem totally contradictory. 

In Megilla 12a there's a machlokes Rav and Shmuel whether Achashveirosh was a clever man or a total idiot.
רב ושמואל חד אמר מלך פיקח היה וחד אמר מלך טיפש היה

You have to wonder, how can Rav and Shmuel both be right? If he was a tipeish, then he couldn't have been a chacham, right? 

So baruch hashem, the RBSO sent us Donald John Trump, who totally embodies both. 

There is no doubt that he is a tipeish, and despite that, there is no doubt that he is a chacham. 

The left must long have been aware of this ability to comprise contradictory traits - they accuse him of arousing antisemitism - while half his family is Jewish and he has given more charity to Jewish organizations than all the previous presidents combined; they say he is ruining the economy - while all sorts of business flourish in the US; that he endangers Israel by supporting Netanyahu and causing disenchantment among the local Arabs - while in Israel ninety percent of the Jews think he is wonderful, and so forth.

And now we, too, recognize this remarkable quality.

Thursday, December 05, 2019

Vayeitzei. Reconciling LeChaveiro with LaMakom


After Yaakov had a dream where he received nevuas Elokim that told him to leave Lavan, why did he seek Rachel and Leah's advice and consent about leaving?

1. Rav Gifter
When your mitzva creates a burden for another person, you have to discuss it with him first.

2. The Shlah, Reb Moshe, and lhbchlch Rav Sternbuch
Mitzvos should be done with the understanding that they are Hashem's gifts to us. It is wrong to do them because we have no choice, and consider them to be burdens and hardships that we have to endure. It is important to understand this ourselves, and to explain to everyone involved why the mitzva is so right and so good, in order that they should realize and appreciate that Hashem gave us the mitzva for our to'eles. 

3. The Seforno per Reb Chaim Brown
Yaakov wasn't asking whether to go. He assumed they would go, but was asking for advice about the best way to go - should he tell Lavan, or sneak away.

4. Abarbanel
The Abarbanel says in 28:16, on the story of the Sulam, that Yaakov made the neder because he wasn't sure if his vision was a prophecy or just a dream. This was,  he says, Yaakov's first experience with Nevu'ah, so, as was the case with Shmuel Hanavi, he was not sure what had happened. If so, perhaps we can say the same is true here, that Yaakov wasn't be 100% sure whether it was nevu'ah or just a dream. I don't like this approach. It was not the first time, and he certainly knew by then that it was Nevu'ah. 

5. RDNJS and ENE, crystallized by a he'ara from Rav Moish Pollack.
This event is a perfect example of בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו. It seems clear that that the tzivui of Hashem was catalyzed by Yaakov's personal choice, by Yaakov's decision to follow this particular path. That being the case, Yaakov was obligated to discuss it with the people whose entire lives were affected by his choice.
I really like this explanation because of how well it fits the order of pesukim and shtims with the story of Miriam and Aharon against Moshe.


Yaakov had a nevu'ah that he should leave Lavan. 
ויאמר יהוה אל־יעקב שוב אל־ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך

Instead of immediately packing his bags, he discussed this with his wives. 
וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל־צאנו
He told them why he wanted to leave, and he also told them that he had a dream, and a malach told him to leave.  
ויאמר אלי מלאך האלוקים בחלום יעקב ואמר הנני
ויאמר שא־נא עיניך וראה כל־העתדים העלים על־הצאן עקדים נקדים וברדים כי ראיתי את כל־אשר לבן עשה לך
אנכי האל בית־אל אשר משחת שם מצבה אשר נדרת לי שם נדר עתה קום צא מן־הארץ הזאת ושוב אל־ארץ מולדתך
They didn't immediately say that he should do what the Malach told him. They agreed with him that he had been cheated by their father, and that he would never be independent if he stayed there, and that it was time to leave.  
כי כל־העשר אשר הציל אלוקים מאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלוקים אליך עשה

I'm going to assume that the Torah would not tell us the story unless he could have imposed his will upon them but chose not to (but the Abarbanel here does say that could not have done it without their help - אבל בעבור שלא היה לו כח ללכת אם לא ברצון נשיו וחפצהן ודעתן הוצרך לדבר על לבן .) If that is the case, why did discuss it with them? Was his obedience to the prophetic command conditional on their agreement?  And once he told Rachel and Leah about the Nevu'ah, the first thing they should have said was that if that's what the malach said, that's what they need to do.  Why all the hesitation, and seeking counsel, the "חשבון שכר מצוה כנגד הפסדה," and making a decision?  

The nevu'ah was a command. Why wouldn't that mandate immediate obedience? When the RBSO told Avraham to be makriv Yitzchak, Avraham Avinu did not call a family conference to discuss it with Sara and Yitzchak.

Reb Tal Benschar reminds us that we don't really know that the tzivui applied to anyone but Yaakov. It could be that the women had no tzivui at all, so he really had to convince them to come along with him. R Tal sees this in the Ramban, who says (31:13)
אנכי האל בית אל יספר יעקב לנשיו כל מה שאמר לו מלאך האלהים בחלום כי הכל פיוס להם שתלכנה עמו
Tal's proof is excellent. If the Ramban meant (as all the Achronim understand pshat in the passuk,) that the Nevu'ah commanded Yaakov and his family to leave, then Yaakov would be trying to convince his wives to do what they were obligated to do. Then the Ramban would have said הכל פיוס להם שתלכנה. But the Ramban added עמו, that he was commanded to go, and he was going one way or another, but he wanted to convince them to go along with him.
Nonetheless, I am proceeding with the assumption of the achronim, that the nevu'ah and the tzivui was for his whole family, not only for him. Which makes sense. Yaakov and his family are one unit, not because everyone loved each other, but because it wasn't "just a family." It was Yaakov, the Imahos, and the Shivtei Kah. A piece of a gestalt is pointless.

Rav Gifter
We find a similar "seeking counsel after a tzivui" with Avraham Avinu. After the tzivui of Bris Milah, Avraham Avinu sought the counsel of his compatriots. 
Rashi in the beginning of Vayeira brings from the Medrash Rabba that Avraham sought the advice of Aneir, Eshkol, and Mamrei.
באלוני ממרא. הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה, לְפִיכָךְ נִגְלָה עָלָיו בְּחֶלְקוֹ (בראשית רבה):

The Medrash, 42:8

בשעה שאמר הקב”ה לאברהם לימול הלך ונמלך בג’ אוהביו אמר לו ענר כבר בן ק’ שנה אתה ואתה הולך ומצער את עצמך אמר לו אשכול מה את הולך ומסיים את עצמך בין שונאיך אמר לו ממרא אלהיך שעמד לך בכבשן האש ובמלכים וברעבון והדבר הזה שאמר לך למול אין אתה שומע לו אמר לו הקב”ה אתה נתתה לו עצה למול חייך שאיני נגלה עליו לא בפלטין של ענר ולא בפלטין של אשכול אלא בפלטין שלך הה”ד (בראשית יח) וירא אליו ה’ באלוני ממרא:

Rav Gifter is brought in the Talleli Oros there as saying 
הגר"מ גיפטר שליט"א ראש ישיבת טעלז הביא ביאור בזה שכיון שענר אשכול וממרא היו בעלי ברית אברהם, לכן היה אברהם חפץ לקבל את הסכמת בעלי בריתו לפני שיחליש עצמו וכל בני ביתו במילה, שהרי ע"י חולשתו תהיה נפגעת ההתחייבות המתחייבת מן הברית, ואין מצוה שלו כלפי בוראו פוטרת אותו מלקיים חיובו שנתחייב לאחרים. וממרא הוא שאמר כי אדרבה כיון שציוהו ה' ע"ז, ודאי לא יארע בקיום המצוה שום נזק, ונתקבלו דברי ממרא גם אצל ענר ואשכול. 

Those words of Rav Gifter, אין מצוה שלו כלפי בוראו פוטרת אותו מלקיים חיובו שנתחייב לאחרים, would help explain why Yaakov discussed the tzivui with Rachel and Leah.

This reminds me of a teshuva in the Igros EH II:12 where the husband did not want his wife to wear a sheitel, because he wanted to be noheig like those poskim that prohibit wearing it. Reb Moshe says

ולכן לדינא אין כתר"ה יכול למחות ביד אשתו הרבנית החשובה מללבש פאה נכרית, שאף אם כתר"ה רוצה להחמיר אינו יכול להטיל חומרותיו עליה שזהו רק דין שלה, וכיון שהיא עושה כדין שהוא כרוב הפוסקים ושגם נראה כמותם אינו לכול להחמיר עליה אף אם לא תכסה כלל הפאה נכרית. וכ"ש כשרוצה להלביש כובע עליה שיכסה רוב מהפאה נכרית שאין לכתר"ה להקפיד כלל. ואם כתר"ה הוא מהנוהגין להתגלח בסם ומספרים כעין תער ולא חש על עצמו למראית עין שהוא רק מטעמים שבארתי ודאי לא שייך שיחמיר עליה בפאה נכרית שהרי הוא כסותר הנהגת עצמו שאותן הטעמים איכא בוה עוד מכ"ש כדבארתי.  
You are certainly entitled to be machmir like those poskim, but your chumra can not be imposed on your wife to require her to modify her behavior. It is her decision, not yours. However, Reb Moshe does first say that in this case, her behavior will not cast suspicion upon him, because he is known to be a yerei shamayim. This does imply that if her behavior would harm his reputation, that might have bearing on the teshuva.

(This teshuva has to be reconciled with his Teshuva OC I 158 where he says that in general, a woman that gets married is like someone that moves from a place with minhagim X to a place with minhagim Y, and 
צריכה להתנהג במנהגי בעלה בין לחומרה בין לקולה
The difference might be that one depends on whether the husband's hanhaga is because he is part of a tzibbur with that hanhaga, or because he personally is noheig that way. Another difference is whether the hanhaga is relevant to the husband at all.)

In any case, we see an approach that where a person has a tzivui from the RBSO, and that tzivui might have a negative impact on others to whom he owes loyalty, he is required to discuss it with them. 

Reb Chaim Brown showed me an amazing Netziv along the same lines. On the passuk that says that Reuven did something inappropriate regarding Bilha, the passuk that had previously used the name Yakov now says Yisrael. The Netziv says that Yaakov was so distraught when Rachel died, that he sought comfort through dveikus with Hashem, to come to the madreiga where he could accept Hashem's gzeira with simcha. That is why the name is now Yisrael, the perfect spirituality mankind can achieve. The Netziv says that because Yaakov was so withdrawn into dveikus, he didn't realize that Reuven was going off. Had he retained some of his Yaakov, he would have seen it and prevented it from happening.  This is an implicit criticism of the pursuit of ruchniyus at the expense of someone to whom you have personal obligations.
בשכן ישראל. בהיותו משוקע בעניני אלהות ומסולק מהליכות עולם. ע״כ אירע מה שאירע עם ראובן. אבל אם הי׳ בבחינת יעקב לא קרה כזה

I don't know how Rav Gifter would explain why this did not apply by the Akeidah. 

Also, I still don't know why Rachel and Leah didn't immediately say yes, why they did a cost-benefit analysis. 

From Reb Menachem Shafran:  Darash Moshe here.
 לא יד 
  ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו

תמוה מאד שהרי יעקב אמר לרחל וללאה אשר ה' אמר לו לשוב ואילו הם אמרו לו שטוב הדבר משום שאין צורך להשאר שם כי נכריות נחשבו ולא יירשו כלום, הלא היה להן להשיב שכיון שה אמר לשוב, צריך לשוב אף אם היה להם שם עושר והצלחה גדולה לישב אצל אביהן,  בשלמא מה שיעקב קרא להן וסיפר להן כל האריכות הוא כדי שלא יהיה להן  דבר קשה להפרד ממקומם שהורגלו שם, אבל מה שהן השיבו שיעשה מה שציוה ה מטעם שזכרנו הוא תמוה. וצ"ל שהוא שלא להתגדר בהמצוה, וללמד שבכל מצוד ליכא נסיונות גדולים, שלכן יהיה קל לקיים, כמו שהאמת שאין הפסד כלל לאדם ממצות התורה, כי מזונותיו של אדם  קצובות מר"ה, ובודאי יזמין לו ה בהיתר, ואם מרויח באיסור בחילול שבת ובבטול תפילה לא יהיה לו יותר, ונמצא שאין בזה שום נסיון, וכשיחנך את זרעו באופן זה ישמרו  דרך ה' בקלות. אבל אלו המתפארים שכבר הן באמעריקא חמשים שנה ויותר ולא חללו שבת, א"א להם לחנך את זרעם. כי אף שהוא עמד בנסיון מ"מ זרעו אפשר שלא יוכלו לעמוד בנסיון, כי הרי תקנו להתפלל שאל תביאנו לידי נסיון, ונמצא שבחינוכו אדרבה קלקל את בניו שאמר להם שקשה לשמור את התורה, אך הוא בכל זאת שמר. ויבוא מזה שהם לא יוכלו לשמור. אבל מי שיודע שאין זה נסיון מצד אמונתו הגדולה שה' יזמין לו פרנסה בהיתר, הרי קל מאוד לשמור התורה, וישמרו גם בניו כן. וזהו הטעם שאמרו רחל ולאה שאין בזה שום נסיון כי אדרבה טוב מאוד לצאת מכאן והיא מצוה קלה וכן הוא בכל המצוות 

Reb Moshe is saying that the חשבון שכר מצוה כנגד הפסדה is indeed an important part of kiyum hamitzvos.

Rav Chaim Ehrman, in his book My Rebbe, Rav Schwab, quotes Rav Schwab as applying Reb Chaim Volozhener's rule that le'olam yaasok....shemitoch....lishmah is not an "even," it is davka. With that he says that Yaakov wanted them to do the mitzva with at least some element of Shelo Lishma. This is kind of similar to Reb Moshe's approach.

2(b)Also from Reb Menachem Shafran, Taam Vadaas here:
לא ד וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה  
וקשה למה יעקב האריך להסביר לנשותיו הטעמים והסיבות שצריך לברוח מבית לבן? ולמה לא אמר להן תיכף שה' נגלה אליו בחלום הלילה וצוהו לצאת, והלוא בודאי היו שומעות לצווי ה' לעזוב בית אביהן. ונראה שמכאן ראייה לשיטת הרמב"ם בשמונה פרקים (פ"ו) שמחדש שבמצוות חוקיות כמו שעטנז ובשר בחלב לא יאמר שאין רצונו בהם. אלא יאמר שרצונו בהם אבל הקב"ה אסר.  אבל במצוות ואיסורים שכליים, כגון גניבה, גזילה, שפיכות דמים, אונאה, לגמול רע, ולבזות הורים, מגונה לומר כן, שדעת אדם קולטתן וראוי לנפש שלא תתאוה לאחד מרעות אלה. ונאה הדבר לומר שגם ללא צווי ה' לא היה עושה דבר הרע הזה. ובהגהות יעב"ץ שם חולק על הרמב"ם.
ונראה מהפסוק כאן שצווי הקב"ה לברוח מלבן אינה רק גזירה, אלא יש בזה גם סברא, והוא מן הדברים שראוי לעשותם כמשפט ולא כחוק, ולכן יעקב הסביר לנשיו שראוי להתרחק מלבן שהוא נוכל ורמאי, ובסוף דבריו הביא שכך ציוה הקב"ה ועליהן לעזוב בית אביהן. 
ובדרך זו השיבו רחל ולאה ליעקב הלוא נכריות נחשבנו לו וגו' ועתה כל אשר אמר אלקים אליך עשה היינו השיבו שמבינות צווי ה' ובשמחה מוכנות לעזוב בית אביהן כדי שיוכלו לחנך בניהם בסביבה טובה יותר.
וכעין זה שמעתי בשעתו מבחור אחד ששאל עצת החזו"א זצ"ל אם להסכים לשידוך עם בחורה ממשפחה מיוחסת ואביה ציין מעלת הבחורה שמוכנה להקריב קרבן להנשא לבן תורה הגם שהחיים עמו קשים והשיב החזו"א שאם הבחורה רואה בחיים עם בן תורה כקרבן ואינה מבינה האושר הטמון בזה היא אינה מתאימה להנשא לבן תורה ויעץ לבתור דנן שלא לגשת לשידוך.
וכאן אצל רחל ולאה ראינו שהבינו צווי ה' ובשמחה היו מוכנות לעזוב בית אביהן.

ושמעתי חידוש מהגאון רבי חיים שמואלביץ זצ"ל ר"מ דישיבת מיר ולדבריו גם הרמב"ם סובר שגם מצוה שכלית יש לקיימה מפני שכך ציוה אלקינו ית"ש והמשיל משל למאכל סרוח שיש בו גם סם המות דאף שמפני הסרחון ראוי למנוע לאכול מכל מקום מזהירים ממנו מפני סם המות שחמור הוא יותר וכן כאן ראוי לשמור משפטים מפני שכך ציונו אלקינו ית"ש שחמור יותר רק בחוקים ראוי לומר שהיה אוכל אלולא התורה אסרה אבל במשפטים גם בלי דין תורה לא היה עובר עליהם ועכשיו שאסרה תורה נמנעים מלעבור על אסורים שכליים דוקא מפני שאסרה תורה וכך ציוה אלקינו ית"ש שהמור הוא יותר מדעת בנ"א והוכיח דבריו מהרמב"ם ספ"ח דמלכים שבן נח חייב לשמור כל השבע מצות שכך דין תורה ולא מפני השכל וקשה הלוא יש ביניהן מצות שכליות כמו גזל שראוי לשמור גם בלי ומוכח כמ"ש דמאחר שיש צווי חייבין כל באי עולם להזהר מלעשותם דוקא מפני שכך הוא צווי אלוקינו ית"ש 

One thing for sure. Rav Sternbuch's mahalach explains why Yaakov discussed the tzivui with Rachel and Leah, but Avraham Avinu kept the Akeidah secret from Sara and Yitzchak. Leaving Lavan was a mitzvah sichlis, but the Akeida was the epitome of a mitzvah shim'is, a Chok. 

2(c). Reb Menachem Shafran: The Shlah here, end of the parsha.
מ'ד. וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה' וגו' (בראשית ל'א ד) אין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו שיכריחם על זה על צד האונס והנצוח, אף כי הוא מושל בהם, אבל ישתדל לפתות אותם אל מה שירצהו בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו לזה מעצמם. כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב לב, ואף על פי שהקדוש ברוך הוא ציוה לו שישוב לביתו 
Reb Menachem points out that the Shlah alone focuses on the בין אדם לחבירו aspect, that even a ruler should not force subservient obedience, but instead explain why he made a decision and convince them to do what needs to be done.

3. The Seforno as read by Reb Chaim Brown in his blog at Divrechaim.
A clue to another possible answer can be found in a Seforno at the end of this episode.  Rachel and Leah say to Yaakov, “Kol asher amar Elokim eilecha aseh,” (31:16) whatever G-d wants you to do, go ahead and do it.  Seforno comments: “Kol asher amar Elokim – bilvad aseh.  N’hag v’leiuch v’al titol reshus.”  Meaning, G-d told you to leave, so do exactly and just what G-d said –- leave.  Don’t make a goodbye party, don’t ask for permission, just follow the instructions and walk out the door.
I hopefully am not reading too much in, but it sounds to me like Yaakov’s discussion with Rachel and Leah was not about whether they should leave – the answer to that was dictated by the malach -- but rather the discussion was about how they should make their departure.  Imagine an angel came and told you to quit your job.  Does that mean walk out the door same day, or does that mean give two weeks notice?  There is wiggle room to interpret it either way.  So Yaakov, being a good husband, especially in this case where the issue revolves around the in-laws, does what any good husband would do – they ask their wife for advice.
The Seforno:
ועתה מאחר שראית שקבל לשון הרע עליך ויש לחוש שיגזול.
כל אשר אמר אלהים בלבד עשה, נהג ולך ואל תטול רשות.

4. Abarbanel
The Abarbanel in the story of the Sulam, at the beginning of the parsha in 28:16, says that Yaakov made the neder because he simply did not know whether his vision was a true Nevu'ah, or just a dream. The Abarbanel stresses that this was only because it was Yaakov's first divine vision. We all know that Shmuel Hanavi experienced the same confusion the first time he had a nevu'ah.
The story by Shmuel, Shmuel I 3.
והנער שמואל משרת את־ה' לפני עלי ודבר־יהוה היה יקר בימים ההם אין חזון נפרץ 
ויהי ביום ההוא ועלי שכב במקמו ועינו [ועיניו] החלו כהות לא יוכל לראות
ונר אלהים טרם יכבה ושמואל שכב בהיכל ה' אשר־שם ארון אלוקים 
ויקרא ה' אל־שמואל ויאמר הנני
וירץ אל־עלי ויאמר הנני כי־קראת לי ויאמר לא־קראתי שוב שכב וילך וישכב 
ויסף ה' קרא עוד שמואל ויקם שמואל וילך אל־עלי ויאמר הנני כי קראת לי ויאמר לא־קראתי בני שוב שכב
ושמואל טרם ידע את ה' וטרם יגלה אליו דבר ה'
The Abarbanel:
ואמנם אמרו בנדרו אם יהיה אלדים עמדי אפשר לומר שיעקב להיות זאת התחלת נבואתו נסתפק אם היה ענינו חלום נבואיי או אם היה חלום דמיוני מבלי נבואה. ועם היות שהרב המורה בפמ"א ח"ב כתב שיעקב הרגיש בעצמו שהיה החלום נבואה ממש ולכן אמר אכן יש י"י במקום הזה שהחליט המאמר שהיתה השגתו נבואיית וחוץ מכבוד תורתו. כי הוא לא אמר על חלומו שהיה נבואה אלא אל המקום ההוא שהיה מושגח ומושפע ולא יתחייב מזה שיהיה חלום החולם שמה נבואיי. ולכן נרחיק זה והנה בשמואל נאמר שטרם ידע את י"י וטרם יגלה אליו דבר י"י היה קורא אותו י"י והוא היה חושב שעלי קראו ולכן אין להרחיק שיהיה יעקב מספק בחלומו אם היה נבואיי אם לא בהיותו בתחלת נבואתו ומפני זה נדר את נדרו ואמר אם יהיה אלדים עמדי. 

I strongly disagree with this pshat. Our story was long after the Sulam, and Yaakov would have known absolutely that it was 100% Nevu'ah.

5. From Rabbi Dr. NJ Stone: 
It seems that Yaakov Avinu lost his way in the second halfמתי אעשה לבית----י?
And HKBH basically says  " Go back and i will be with you", the implication being , "Don't, and I won't."  The syntax is easily read as conditional. 
The parsha clearly splits into two parts - acquisition of family and acquisition of flocks.
5(a).  I would not go as far as RDNJS, but I would say that it's no coincidence that the dream came only after Yaakov decided, on his own, that enough is enough.  Look at how it transpired:
First, Yaakov decided it was time to go. To go, he needed to be financially independent. He told Lavan his plan, and he executed his plan. He saw that Lavan's sons were angry and envious, and he would have to leave. THEN, AND ONLY THEN, does he get input from the Malach Elokim, who told him it was time to go. This is clearly a post facto validation of a plan that Yaakov had conceived long before and whose process he had already begun implementing. 
ויהי כאשר ילדה רחל את־יוסף ויאמר יעקב אל־לבן שלחני ואלכה אל־מקומי ולארצי
ויאמר נקבה שכרך עלי ואתנה
וישמע את־דברי בני־לבן לאמר לקח יעקב את כל־אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה את כל־הכבד הזה
וירא יעקב את־פני לבן והנה איננו עמו כתמול שלשום
ויאמר יהוה אל־יעקב שוב אל־ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך
and only then did Yaakov talk to Rachel and Leah. 
וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל־צאנו

Reb Moish Pollack pointed this out to me, and said that just as for Yaakov, it was his personal resolution followed by the tzivui of the Malach, that is how he presented it to Rachel and Leah - "This is what I decided to do, and then the Malach told me to do it."  
I suspect that this means even more: this seems to have been a "בדרך שהאדם רוצה לילך מוליכין אותו"  situation. If so, it is very closely related to Miriam and Aharon's complain against Moshe, as Tosfos explains in Shabbos 87. Indeed, although the complaint was wrong in Moshe's case, in this case, if Yaakov had just said "Well, Elokim told me to go, so let's get going" he would have been wrong. That is why even after the tzivui he had to ask Rachel and Leah if they agreed (just as Miriam and Aharon wouldn't have had a tainah on Moshe if he would have asked Tziporah if she agreed.)

Tosfos in Shabbos (and Yevamos) for those poor souls that don't know it without having it in front of them:

פה עמוד עמדי. וא"ת מנלן דפירש משה מדעתו קודם ושוב הסכים הקב"ה על ידו שמא זה הוא צווי גמור שצוה לו לפרוש ותירץ ר"ת דאם איתא דמחמת צווי הקב"ה פירש ולא מדעתו היאך היה מערער אהרן ומרים דכתיב ותדבר מרים ואהרן במשה אלא ודאי מתחלה פירש ממנה לגמרי משה מדעתו ואע"ג דהסכים הקב"ה על ידו מ"מ נתרעמו עליו לפי שאילו לא פירש מדעתו לא היה הקב"ה מסכים דבדרך שאדם הולך בה מוליכין אותו שהרי לאהרן ומרים לא אמר לפרוש אע"ג שגם עמהם היה מדבר ומיהו קשה דמשמע במדרש שלא ידעו זמן גדול שפירש ממנה גבי אלדד ומידד שהיו מתנבאים שאמרה מרים אשרי נשותיהן של אלו שנתמנו בעליהן פרנסין על הציבור אמרה צפורה אוי להם לנשותיהם של אלו שמיום שנתייחדה שכינה עם אחיך פירש ממני מיד ותדבר מרים ואהרן במשה משמע שלא ידעו קודם לכן וכי לא ידעו הא דכתיב ואתה פה עמוד עמדי ואור"ת דודאי ידעו אבל היו סבורין שפירש ע"פ הדבור עד שאמרה להם צפורה שמדעתו פירש ממנה מתחלה:

In the comments, AW asked, Mimah nafshach. If the Avos were going to take the advice seriously, that means that if the reaction was negative, they would have to transgress the tzivui, an impossible position. And if they had no intention of being swayed by a potential negative, then their asking for advice is really a charade, and perhaps even gneivas daas.  I'm still thinking about this.

Here's an attempt to combine everything we have here into one pshat.
Yaakov decided it was time to go. He forthrightly told Lavan of his plans, and requested fair compensation for all his work. He and Lavan agreed to the deal of the brown/white flocks. Yaakov saw that Lavan's son's hated him and accused him of enriching himself at Lavan's cost. Lavan was swayed by his son's Lashon Hara. At that point, Yaakov had a dream of Nevu'ah that he was to leave.
I am sure that Yaakov's independent decision to leave was predominantly motivated by his need to leave the Lavan environment and return to the house of Yitzchak. His decision was validated in the strongest way possible, by outright miracles and divine prophecy. But when a man makes a decision, and God conveniently comes to him and says he made the right decision, he had better think twice.
Yaakov was 100% right in what needed to be done, but it may have been one of many possible solutions. The Nevu'ah only said that the path he chose was valid. Let's assume that what he chose was the best for him, but that does not obligate others to follow. His duty to others meant that he should sacrifice what is best for himself and favor a less than perfect path that might be less less onerous for others.  That is why Yaakov needed Rachel and Leah's agreement.

The moral of the story is:
When God tells you that you are right, think twice.

Tuesday, December 03, 2019

Toldos. Yitzchak as an Olah Temimah

Sefer Birkas Ish from Rabbi Avrohom Shain. On 26:2, he brings from Rashi that Hashem told Yitzchak not to leave Knaan because he was an olah temimah.
אל תרד מצרימה. שֶׁהָיָה דַּעְתּוֹ לָרֶדֶת מִצְרַיְמָה, כְּמוֹ שֶׁיָּרַד אָבִיו בִּימֵי הָרָעָב; אָמַר לוֹ: אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה, שֶׁאַתָּה עוֹלָה תְמִימָה, וְאֵין חוּצָה לָאָרֶץ כְּדַאי לְךָ:

He asks that Yitzchak already knew about his unique status earlier in 25:26, where Rashi says that even after he saw that Rivka was an akara, he couldn't take her shifcha, as Avraham did, because he was an olah temima.
בן ששים שנה. י' שָׁנִים מִשֶּׁנְּשָׂאָהּ עַד שֶׁנַּעֲשֵׂית בַּת י"ג שָׁנָה וּרְאוּיָה לְהֵרָיוֹן, וְי' שָׁנִים הַלָּלוּ צָפָה וְהִִמְתִּין לָהּ, כְּמוֹ שֶׁעָשָׂה אָבִיו לְשָׂרָה; כֵּיוָן שֶׁלֹּא נִתְעַבְּרָה, יָדַע שֶׁהִיא עֲקָרָה, וְהִתְפַּלֵּל עָלֶיהָ (יבמות ס"ד), וְשִׁפְחָה לֹא רָצָה לִשָּׂא, לְפִי שֶׁנִּתְקַדֵּשׁ בְּהַר הַמּוֹרִיָּה לִהְיוֹת עוֹלָה תְמִימָה:

Rabbi Shain answers that for psul yotzei you need kedushas kli shoreis. By a korban, that's the maaseh shechita. Yitzchak knew he was an olah temimah, but since no actual avoda was done with him, he thought he didn't have the din psul yotzei. (Rabbi Shain conflates kedushas kli shareis with maaseh avodah.)

But the pshat is that Hashem didn't tell Avraham Avinu to shecht him, the avodah by Yitzchak was to be placed on the mizbeiach. If so, he certainly did have the avodah done on him, and mimeilah he is subject to the psul yotzei.

Dr. Meir Zahtz asked, but if that was the avodah, then farkert, it should be neesah mitzvaso and he should lose his kedusha legamri!

He answered that this would only apply by a normal korban, where the avodah has a clear beginning and end. In the case of Yitzchak, since the avodah was to place him on the mizbeiach, it could be that the avoda continued his whole life. The placing on the mizbeiach was the beginning of the avodah, not the entirety of the avodah.

Shaul wrote that the Brisker Rov says the same thing to explain why there would be a psul yotzei. I checked and did find it. The Rov says that since the avodah here was meichaim, all the dinei yotzei applied. I didn't find the Rov in his sefarim, but I found it quoted by Reb AY Sorotzkin.
ונראה דהנה מרן הרי"ז ז"ל אמר דהיה חלוק הדין עולה של יצחק משאר עולות בזה שבעולת יצחק נאמר דין עבודה מיוחדה של העלאה דבכל העולות מחיים אין בהן שוס דין עבודה כלל והשם קרבן שלהם מתחיל עם השחיטה שהיא ראשונה לעבודות ואז מתחלת הקרבתו ומשא"כ בעולת יצחק נתחדש דדין הקרבתו היתה מחיים ע"י העלאה ועפי"ז ביאר מאי דאיחא ברש"י עה"ס אל תשלח ידך אל הנער דאמר לו אברהם אם כן לחנם באמי לכאן אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם וצ"ע לשם מה רצה אברהם לחבול בו להוציא ממנו דם ולהמבואר י"ל דסבר אברהם כיון דחלוק עולת יצחק משאר כל העולות בזה שיש לו דיני הקרבה לפני שחיטה א"כ אף דנאמר לו שלא לשחטו מ"מ דין הזריקה לא פקע מיני' ואפשר לעשות בו עבודת הזריקה מחיים דדוקא בכל הקרבנוח דלפני השחיטה אין בהם כל דיני הקרבה והקרבתן מתחלת עם השחיטה 
משו''ה תליא הזריקה בשחיטה אבל ביצחק דנעשה בו מעשה הקרבה מחיים היה סבור אברהם דאף זריקה צריכה להעשות בו והנה בילקוט איתא אתה עולה תמימה מה אם עולה יוצאת חוץ לקלעים נפסלה אף אם תצא לחו"ל אתה נפסל וצ"ע דהא בקרבן מחיים אין בו כלל פסול יוצא ומה שייך גבי' יצחק שיפסל ביוצא אכן לסי המבואר דביצחק הי' בו דין קרבן עולה מיוחד של עבודת העלאה מחיים ודין עבודת הקרבתו התחילה מחיים לכך שסיר שייך בו פסול יוצא מחיים כיון דהיה עליו דין קרבן גמור מחיים עכ"ד 

Still, Rav Shain enhances the vort by using it to explain the shakla v'tarya, that even though Yitzchak knew he was an olah as far as not marrying a shifcha, he did not realize the second half that he was subject to the psul Yotzei. Also, I was mosif the he'ara from Reb Meir Zahtz.

Toldos. Tzadik Ben Tzadik, Tzadik Ben Rasha

The classic issue of the Gemara in Yevamos 64 brought by Rashi:
ויעתר לו. לוֹ וְלֹא לָהּ, שֶׁאֵין דּוֹמָה תְפִלַּת צַדִּיק בֶּן צַדִּיק לִתְפִלַּת צַדִּיק בֶּן רָשָׁע, לְפִיכָךְ לוֹ וְלֹא לָהּ:

In general, it has to be reconciled with the concept of  במקום שבעלי תשובה עומדים.

And there seems to be a stira in the Tur between regular hilchos tefilla in 53 where he favors the baal teshuva and hilchos taanis in 579 where he favors the tzadik ben tzadik.  

The Taz in 53:3 says that the Tur favors the tzadik ben rasha:
בטור כתוב בשם הרא"ש שאין מעלות הש"ץ תלוי ביחוס משפחה דאם הוא מן משפחה בזויה וצדיק טוב לקרב מזרע רחוקים שנאמר שלום שלום לרחוק ולקרוב וכ' רש"ל מ"מ אם שניהם שוים בודאי מיוחס קודם לשאינו מיוחס כי אינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' עכ"ל. ולעד"נ מדכתב הרא"ש טוב לקרב מזרע רחוקים ש"מ שיש כאן עוד אחר מזרע שאינם רחוקים דלשון טוב לקרב משמע שיש ברירה ואפ"ה טוב לקרב זה שהוא אינו מיוחס כדי לקרבו לאותו זרע לשכינה דרחמנא לבא בעי ותהיה תפלתו נשמעת יותר מצדיק בן צדיק וזה נלמד מפסוק לרחוק ולקרוב כנ"ל:

And this seems to be contrary to what the Tur himself says in 579, where he says
ואח"כ עומדין להתפלל. ואם היה אותו שאומר לפניהם דברים כבושין בקי וראוי להתפלל עומד להתפלל, ואם לאו מעמידין ש"צ וראוי. ואיזהו ראוי? זה הרגיל בתפילה ובכל הברכות, ורגיל לקרות בתורה ונביאים וכתובים, ויש לו טיפול ואין לו במה לפרנס, ויש לו יגיעה בשדה, ושפל ברך ופרקו נאה ומרוצה לעם, ולא יהא בעל עבירות ולא יצא עליו שם רע בילדותו, ויש לו נעימה וקולו ערב. והרמב"ם ז"ל הוסיף בו: ולא יהא בבניו ובבני ביתו וקרוביו ובכל הנלוים אליו בעל עבירה. 

More basically, it's interesting that the baal tefilla matters. Who cares who the baal tefilla is? The only thing he does that's different than us is repeat shemoneh esrei. We say our own, so who cares? Is there some special benefit from his shemoneh esrei? Is it because it is a tefilla with the participation of the whole tzibur? Does that make it a more important tefilla? If so, this is the only place that shows that to be true. Generally, we (I) assume that chazaras hashatz is just a takana that we continue out of habit. But to think that the spiritual quality of the baal tefilla matters? Since when?

Bishlema when the Shaliach Tzibur was expected to independently create a tefilla, then it mattered very much. For example, תענית כ"ה ע"ב, 
שוב מעשה בר' אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע ברכות ולא נענה ירד רבי עקיבא אחריו ואמר אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה אבינו מלכנו למענך רחם עלינו וירדו גשמים הוו מרנני רבנן יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו
But that's not what we do now. Now, the shliach tzibur's job is to be motzi amei ha'aretz, and nothing more.

Rabbi Dr. NJ Stone politely differed. Basically, he asked me whether I was being sarcastic, because if I meant this seriously, it would be a disgrace. He referred to the famous Rambam in Tefilla, as interpreted by Hagaon Rav Yosef Ber Soloveichik.
Perek 8, various:
תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים. לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור. ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור.
וכיצד היא תפלת הציבור יהיה אחד מתפלל בקול רם והכל שומעים.
implying that there's תפילה בציבור and תפילת הציבור.
But the truth is that the Beis Yosef in 124 brings from the Rambam in a teshuva that he agreed that the chazaras hashatz was only to be motzi those who didn't daven, and that the reason we listen now is so his tefilla should not be a bracha levatala. 
שו"ת "פאר והדר" (קמח)  
הואיל ותקנו חכמים שירד שליח ציבור לפני התיבה להוציא את מי שאינו בקי לא תהיה חזרת השליח ציבור ברכה לבטלה כלל מפני עיקר התקנה ואף ע"פ שלא יהיה בקהל מי שאינו בקי... וכן כל דבר הנתקן בשביל דבר אחר אין ענינו שלא נעשית התקנה ההיא עד שיהיה שם אותו הדבר שנתקנה בשבילו.
והכל מודים שתקנת תפלה בציבור וצורתה היא שהכל יתפללו בלחש ויחזור שליח ציבור על התפילה בקול רם... ומה שחייב אותי לעשות זאת הוא שהאנשים כולם בשעת תפילת שליח ציבור אינם משגיחים למה שהוא אומר אלא מסיחין זה עם זה ויוצאין (החוצה) והוא מברך ברכה לבטלה כמעט, הואיל ואין שומע לה.

So let's not exaggerate the significance of the chazaras hashatz.

At most, I would say that the shaliach tzibur is the face of the tzibur before the Ribono shel Olam. Otherwise, he's just the conducter of the orchestra. His job is to elicit from the artists their best work, and make sure that their work creates a harmonious whole. 

I was told that it's not just Harav JBS, that others also say that the chazaras hashatz is more chashuv than tefillah b'lachash.  I am aware that this is based on the Arizal. But the Arizal is "על דרך הסוד." I am talking "על דרף הפשט."  Once we go down that fork in the road, then Baruch Sheim is more important than Shema.

(Here is the Arizal as said over by the Ben Ish Chai in Parshas Teruma 2.

אף על גב דטעם הפשטי של החזרה הוא להוציא מי שאינו בקי, אין זה עיקר הטעם, דבזמן הזה כמעט בטל טעם זה, דהכל מתפללין בסידורים, והמתפלל בעל פה בקי הוא, ואם יש עם הארץ לגמרי, הנה זה עומד כאבן ולא תועיל לו החזרה שאינו נותן לב עליה, מאחר דאין מבין כלום, אך באמת טעם העקרי של החזרה הוא שמבואר בדברי רבינו האר"י ז"ל על פי הסוד, ומפורש בספר הכונות, דבחזרת התפלה חוזרים ונעשים כל התיקונים שנעשו בתפלת לחש, אלא דהחזרה היא מגעת במקום עליון וגבוה יותר ממקום שמגעת שם תפלה דלחש, וזה הטעם דתפלת לחש צריך לדקדק מאד לאומרה בלחש, והקפידו בזוהר מאד על המרים קולו בתפילתו, מפני הפחד מן הקליפות שלא יתאחזו בה, אבל חזרה להיותה במקום עליון וגבוה, אין אחיזה לקליפות שם, לכך אומרים אותה בקול רם באין פחד, ולפי זה משני דברים תוכל להבין מעלת החזרה, האחד דאומרים אותה בקול רם, והשני דלא ניתן רשות ליחיד לחזור התפלה, כי אם דוקא לציבור שהם עשרה, לכך אין לבטל חזרה כלל, אלא רק בשעת הדחק שלא נשאר זמן, או שהם עשרה בצמצום, וברור לו שיש בהם אנשים המונים שאין נותנים לבם לחזרה, ואפילו על אמנים לא יתנו לב לענות, דאז כל כהאי גוונא יתפלל השליח ציבור שלש ראשונות בקול רם עם הציבור כשהם מתפללין בלחש, כדי שיאמר קדושת נקדישך ונעריצך, ואחר חתימת אתה קדוש גם השליח צבור יסיים התפלה בלחש, ועיין מנחת אהרן כלל טז אות נו, עיין שם. כמנהג הזה, יעוין שם:)

Toldos. The Consequence of Learning with Simcha

(This was part of a post that got too long, so I divided it.)

An interesting Alshich on 27:41.
ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי כו'. אפשר הוא סמוך אל הפסוק הקודם והיה כאשר תריד. שהוא כמשז"ל (שם פ' ס"ז) שבהבטל יעקב מן התורה ימשול בו בברכות חרבו. לכן אמר יקרבו ימי אבל אבי, שאז אסור לעסוק בתורה, שלא יהיה הקול קול יעקב, ואהרגה בחרב ברכתי את יעקב אחי.

Someone asks, but there are plenty of things that an aveil can learn, so even if he's an aveil, what he learns should be meigin!

I saw that the Kli Yakar (he and the Alshich were contemporaries) says the same thing (and adds that this is why an Avel needs shmira, because he doesn't have the protection of Torah.) I mention the Kli Yakar because as you will see, he cleverly adds one important extra nekuda.

קרבו ימי אבל אבי. תלה הדבר בימי אבל לפי שאבל אסור לעסוק בתורה בפקודי ה' ישרים משמחי לב, ויצחק אמר והיה כאשר תריד דהיינו בזמן שלא יעסקו בתורה ופרקת עלו, וא״כ באבלו ודאי לא יעסוק בתורה ולא יהיה לו דבר המגין עליו ואז אהרגה את אחי ומטעם זה ארז״ל (ברכות מד:) שהאבל צריך שמירה לפי שאין בו התורה המגינה עליו שנאמר (משלי ו כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך.

Why does he mention the basis for the issur for an aveil to learn Torah, that it's mesamei'ach? That's not the topic here. It would have been enough for him to simply state that an Aveil is assur to learn, and so he would have no protection of Torah. The answer is that the protection of limud hatorah is only when your learning brings you to simcha. Yes, an aveil can learn many things during aveilus, but it won't be a learning with simcha. Mimeila, he won't have the protection of being oseik batorah. 

I saw this explanation in a sefer "שער בת רבים" from R Chaim Fenster, who has a haskama from the Beis Haleivi. It was also said by R Chaim Kaufman, Rosh Yeshiva of Tiferes Yaakov/Gateshead in his משחת שמן, who also quotes the Shaar Bas Rabbim, as follows:

ודברי הכלי יקר יש לפרש גם באופן דס"ל שמותר לאבל ללמוד הדברים הרעים. ומה שאינה מגינה עליו היינו ע"פ מש"כ הרב ברטנורא לפרש מאמר התנא (אבות פ"ד מ"ב) שכר מצוה מצוה, שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה, ונוטל שכר על המצוה שעשה, ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה. ועד"ז איתא בכתב סופר פרשת ראה בפסוק (דברים ט'ו י) 'כי בגלל הדבר הזה יברכך' בשם בעל ההפלאה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל שמחת מצוה שיש לאדם בעשיית המצוה - על זה מקבל שכר בעולם הזה. (וכ"כ גם בפלא יועץ ערך שמחה והחיד"א בלב דוד פי"ד אות ג' ל'ה.) ואפשר שכמו כן שכר ההגנה שהתורה מגינה על האדם בהאי עלמא היא על השמחה שהוא שמח בלימודה, ולכן אין התורה שהאבל לומד מגינה עליו, מפני שלומדה מתוך עצבות וצער. ושוב ראיתי בספר שער בת רבים שמפרש הפסוק כפירוש הכלי יקר, ומוסיף ההסבר כדברנו, שגם המעט שמותר לו ללמוד בימי אבלו הוא לימוד בצער, ואין כח באותו לימוד להצילו ממות ולהגן עליו. 

This is very, very, debatable. To say a yesod like that you need one of Aristotle's three classic "proofs," ethos, pathos, or logos. Pathos is the appeal to emotion. Logos is logical evidence. Ethos is the credibility of the speaker, based on known scholarship and status.  In this case, we really don't have Pathos or Logos. All that remains is Ethos, so the one that says it has to be a person of known stature. I respect everyone that prints sefarim, especially before printing sefarim became commonplace, and of course I respect a Rosh Yeshiva in Gateshead. The problem is that sometimes, and especially in drush/mussar, people say things because the effect on the reader is salutary, not because they're really true. Like making up miracle stories for the Vaad Hair.

The Gemara in Sotah 21 says 
אלא אמר רבא תורה בעידנא דעסיק בה מגנא ומצלא בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא מצוה בין בעידנא דעסיק בה בין בעידנא דלא עסיק בה אגוני מגנא אצולי לא מצלא
Rashi explains אגוני מגנא מן הפורענות and מן היסורין, and מצלא מיצה"ר. So Torah should be meigin with or without simcha, and doing it with simcha should not matter at all. It could be that regarding the special havtacha involving the tension between Yaakov and Eisav of הקל קול יעקב והידים ידי עשו, Torah that is machri'ah the balance has to be with simcha.

I saw Reb Moshe in Parshas Vayeitzei discusses something very similar.  On 32:3, the last passuk in Vayeitzei,
ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלוקים זה ויקרא שם־המקום ההוא מחנים
Reb Moshe in the Kol Ram says
לכאורה תמוה מה ראה יעקב שהם מחנה אלוקים, הרי כל המלאכים הם מחנה אלוקים
So he explains that every mitzva creates a malach that requests reward. So if a person does a mitzva, even not in a way of hiddur and simcha, a malach is created and there is schar. But that is not fully Hashem's will., because a person ought to do mitzvos with hiddur and simcha. When Yaakov saw that the malachim created by his mitzvos wanted to guard him, he understood that they were malachim created by mitzvos done properly, and their presence created a מחנה אלוקים.
Reb Moshe is saying in general that mitzvos are meigin when they are done with simcha, in the manner the RBSO wants. I don't know if this applies to limud hatorah. After all, according to the Gemara in Sotah, there has to be a difference between the protection of Torah and the protection of Mitzvos.

Thursday, November 21, 2019

The Brachos on the Akeida

The Maharit in Vayeira Drush Shlishi says that Avraham Avinu made a bracha as he prepared to do the shechita, על שחיטת הזבח. Rav Steinman says the bracha was אשר קדשני וצווני. The Maharik explains that it was not a bracha le'vatala because he immediately took the ram and was makriv.

לפי שאמרו סוף פרק בית שמאי (זבחים מ"ו ב) לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם הזובח לשם אישים לשם ריח לשם ניחוח, וילפינן לה מדכתיב (ויקרא א' טי) אשה ריח ניחוח לה' ואף לר' יוסי דאמר זבחים שם אין המחשבה הולכת אלא אחר העובד הנה אברהם בעל היה ועובד היה ושחט לשם אלוקים כהלכתן, ועוד ברך על שחיטת הזבח, וכשקראו המלאך ואמר לו אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה (בראשית כ"ב י"ב) ונשא עיניו וראה את האיל נאחז אשר לא היה שם קודם לכן ונזדמן לו תיכף לקחו והעלהו ושחטו על סמך אותה הכונה שיכוין על יצחק, ועל סמך אותה ברכה שבירך בשחיטת בנו. לשמים ונמצא כמי שהקריב חולין על גבי המזבח עוד אחרת שעשה שלא כתורת העולה שטעונה הפשט ואף על פי שנחלקו בסוף זבחים ק"כ אי רב ורבי יוחנן בעולת במת יחיד מר סבר טעונה הפשט ומר סבר אינה טעונה מכל מקום הר המוריה במקום בית המקדש עדיף מבמת צבור ועל כן אמר ויעלהו לעולה תחת בנובראשית כ"ב י"ג כלומר במקום בנו שלא היה טעון הפשט ונתוח דעורו כבשרו לכך התפלל ואמר ה' יראה כלומר מאחר דקמי שמיא גליא שמה שיאמר היום לא יהיה על יצחק אלא על תמורתו שהוא האיל המזומן לו מששת ימי בראשית מעלה עליו שכל מה שנאמר ביצחק לשם ריח לשם ניחוח והקדשתו לשמים וברכת הזבח כאילו נאמר על האיל ובזו ה' יראה וירצה לפניו כל לבבות דורש ה' ובלבו רצוי הרי הוא כאילו נזבח

Harav Shimon Kalman Goldstein said that this explains why we find in the Medrash that when the Malach told him to stop, he asked to make a small cut. The pshat is that at that point, Avraham Avinu did not know that the bracha would be used for the ram, and he did not want it to be a bracha le'vatala, so he wanted to make a cut for the bracha to be chal on. But when he saw the ram, he realized that the bracha would have a chalos on the ram.

I asked him, but didn't Yitzchak make a bracha on dying על קידוש השם? And wouldn't that remain a bracha le'vatala? 
The answer is that a bracha al kiddush hashem, and the person does not die, is not levatala. We make that bracha every day in the morning - ברוך אתה ה' מקדש את שמך ברבים. In any case, the bracha was certainly not levatala in the case of Yitzchak. Yitzchak remained an עולה תמימה, and he was unique in that his whole life was dedicated, more than anyone else's, to living על קידוש השם.

Tuesday, November 19, 2019

נקראת על שם גומרה?

I just came across this
On July 17, Dr. Henry Abramson wrote an article for the Orthodox Union website titled “Meet the Non-Jew Who Put the ‘Daf’ in ‘Daf Yomi.’” In his article, Dr. Abramson argued that there is a need to give credit to Daniel Bomberg, the non-Jew who paid Jewish scholars to clean up the Talmud text from the handwritten manuscripts of the time and create the printed page that we find today. Abramson notes that Bomberg, who did copy the Soncino editions, added page numbers and states: “Yet by standardizing the Daf, Bomberg made possible the notion of an international, coordinated study of the Talmud.”

However, throughout his article, Dr. Abramson mentions that the Daf Yomi concept was a “brainchild” of Rabbi Meir Shapiro in 1923. According to Abramson and others, Shapiro sought to use the Daf Yomi as a way of bringing together a fractured Jewish people under the umbrella of Jewish study, a myth that we will hear often as we approach the Siyum Hashas in January 2020. While Dr. Abramson is undoubtedly correct in crediting Daniel Bomberg with the critically important work of standardizing the Talmudic text so that Jews all over the world can all use it in an instantly recognizable fashion, and Rabbi Shapiro played a critical role in pushing the idea forward, the inspiration for the concept of Daf Yomi belongs to a different rabbi who has not received his proper due: Rabbi Moshe Menachem Mendel Spivak (no known relation to the author of this article).

Rabbi Eliezer Katzman, in a 1997 article in the Jewish Observer (1997) titled “An Unsung Hero: Rabbi Moshe Menachem Mendel Spivak, The Martyred Originator of the Daf Yomi Concept, Who Steered the Folio-a-Day Plan From a Dream to Reality,” illuminates Rabbi Spivak’s key role. This research was later expanded upon in the program given out to the 92,000 participants of the 12th Siyum Hashas at MetLife Stadium on August 1, 2012.

In 1919, Alexander Zusia Friedman (August 1897–November 1943), a prominent Polish rabbi who would be murdered at Trawniki concentration camp, created and served as editor for the first Agudath Israel publication titled “Digleinu” (our banner). The 1920 (AV 5681) issue of Digleinu (Vol. I, No. 7, which is found on page 42,43) contained a proposal by Rabbi Spivak to organize a worldwide “Chevra Shas,” involving businessmen, laborers and workers to study a blatt Gemara each day to complete shas. When the idea did not get the traction that Rabbi Spivak, then the rabbi of Krasnobrod near Lublin and the author of the work Mateh Moshe, felt it deserved, he approached the Lubliner Rebbe, Rabbi Meir Shapiro (March 3, 1887–October 27, 1933). Rabbi Spivak’s idea was for Rabbi Shapiro to speak about the nascent Day Yomi plan at the May 22–28, 1924, cornerstone-laying ceremony for the construction of the Yeshivas Chachmei Lublin building, a yeshiva founded by Rabbi Shapiro. Rabbi Shapiro felt this was not the right forum to introduce the concept. Instead he chose to speak about it at the first Knessia Gedolah, held in Vienna August 15, 1923 (Elul 3, 5683), which would be attended by the greatest rabbis of the generation and which lasted for 10 days.

Almost a century later, this meeting has gained renewed fame, thanks to brief footage showing the 90-year-old Chofetz Chaim (Rabbi Yisrael Meir Hakohen) of Radin. The Knessia introduced two programs that would forever change education in the Jewish world. The first was the introduction of formal schooling for girls under the banner of Sarah Schenirer’s Beis Yaakov. The second was the Daf Yomi program.

According to reports, Rabbi Shapiro had second thoughts about introducing the concept. He was concerned that the idea was controversial. Before speaking, Rabbi Shapiro approached the Chofetz Chaim about the idea. The Chofetz Chaim advised Rabbi Shapiro to come late to the stage, and when he entered the Chofetz Chaim rose and greeted him and ushered him to the podium.

This gave Rabbi Shapiro the support he needed and in his excitement forgot to credit Rabbi Spivak with the idea. Rabbi Shapiro later wrote Rabbi Spivak a letter apologizing for the oversight. The idea quickly took hold. The first Siyum Hashas took place on 15 Shevat, 5690 (1931), at the newly built Yeshivas Chachmei Lublin building. Tens of thousands of Jews are believed to have attended this first one. Unfortunately, Rabbi Spivak would never truly know the world-changing success of his idea as he murdered in Auschwitz. But at the upcoming siyum there will probably be more than 10 times that many participants. Rabbi Moshe Menachem Mendel Spivak may not have gotten the full credit for his inspiration, but surely his achievement continues to grow every day that people engage in the Daf Yomi program.

By Rabbi Marc Spivak

Here's the article in the JO.

Yes,   אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה, . But that is irrelevant here for two reasons. 
First, this is is not a case where someone began but didn't finish because he lacked zerizus. This man did all he was able to do, and then entrusted the work to someone who had the better platform. (Mesillas Yesharim 7 בבאור חלקי הזריזות) If he hadn't "given it away", it never would have happened.
Even if the idea is not exclusively a criticism of atzlus, but instead a fact, that the ikker zechus of a mitzva is that of the one that merits to complete it, that would not apply here. That only applies where the second person did the maaseh mitzvah. Here, Rav Meir Shapiro did nothing - he only encouraged other people to do a maaseh mitzvah, to be kovei'a a certain order of learning. It is the people who sit and learn that are "doing" the mitzvah. What Rav Meir Shapiro did was to communicate the idea, to spread the idea that doing this in this fashion is good for the yachid and for the rabbim. You spread an idea by telling it to one person, who tells it to another, and so forth. Rabbi Spivak spread the idea no less than Rav Meir Shapiro did.  Reb Meir Shapiro had the fantastic zechus to be Rav Spivak's megaphone.
So let's not pat ourselves on the backs and toss a crumb to Rabbi Spivak. It was he that was inspired to create the program, and Klal Yisrael owes him an incalculable debt.

Friday, November 15, 2019

Vayeira, The Rambam by a Forced Get, and Stephen King

Vayeira, 20:2
ויאמר אברהם אל־שרה אשתו אחתי הוא וישלח אבימלך מלך גרר ויקח את־שרה

Rabbeinu Bachay 
 וכתב רבינו חננאל ז"ל כי עכשיו כשבא בגרר גרשה, לפי שהיה ירא שמא יהרגוהו אם היה אומר שהיא אשתו, ואעפ"כ לא הניחו ה' ית' שיפרד ממנה ולא הניח את הצדיקת אצל הרשע, כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים, וגרושין הללו היה מפני הפחד, וזה שאמר הש"י והיא בעולת בעל, שלא גרשה רק מפני הפחד כי אנוס הוא, ונמצא שאין הגרושין גרושין גמורין, וזהו שאמר אבימלך הגוי גם צדיק תהרוג. כלומר הגוי שאין לו זה הדין אלא אפי' אנוס גרושיו גרושין, ועוד שהוא צדיק שלא קרב אליה תהרוג, ולא עוד אלא שהוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה פעם אחר פעם אחי הוא, בתם לבבי לקחתיה ובנקין כפי שעדיין לא קרבתי אליה.

So he is saying that oneis for geirushin is good for a gentile, but not for a Jew. Why would that be true?
Yes, we all know that the process is different. By Gentiles, either partner can say I'm out of here, and the marriage is ended, while by a Yisrael, you need the sefer, the nesinah, the kesiva, and so forth. But all of that is irrelevant. Whatever you need, either oneis is good or it is not good.

We can answer with a yesod from Reb Chaim Shmuelevitz in Shaarei Chaim Kiddushin Siman 6

ב ונקדים דברי הרמב"ם פ"ב מהל' גירושין ה"כ דכתב לבאר הא דמהני כפיה בגירושין למי שהדין שכופים אותו שמי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה והוכה עד שעשה המצוה או עד שלא עשה העבירה אין זה אנוס אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה לפיכך זה שאינו רוצה לגרש מאתר שהוא רוצה להיות מישראל ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרתק מן העבירות ויצרו הוא שתקפו וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר רוצה אני כבר גרש מרצונו וכ' המ"מ שאפשר שמקור הרמב"ם הוא מהא דאמרו בגמ' ב"ב מ"ת א' דטעמא דמהני גט מעושה משום דמצוה לשמוע דברי תכמים והיינו שדברי הרמב"ם הם פי' דברי הגמ' ועי' לת"מ שם סוד"ה מי שהק' דהא בגמ' אמרו טעם זה לדתות דאין ראיה לרב הונא דתליוהו וזבין זביניה זביני מהא דכופין להוציא דדלמא שאני התם דמצוה לשמוע דברי תכמים ומשמע דלר"ה אין צורך בטעם זה וסגי בטעם דאגב אונסיה גמר ומגרש וא"כ הרמב"ם דפסק כר"ה אמאי הביא הטעם דמצוה לשמוע דברי תכמים יעוי"ש שתי' דלר"ה נמי בעינן להאי טעמא כדי שלא יהי' תליוהו ויהיב מיהו ברמב"ם משמע להדיא שמשום האי טעמא תשיב רצון ולא שמועיל שתשיב שיש כאן זוזי 
והנראה בסברת הרמב"ם די"ל דהא דתליוהו וזבין זביניה זביני דאגב אונסיה גמר ומקני אין הכוונה שיש כאן רצון והסכמה לעצם תלות המכירה אלא רק שיש כאן גמירות דעת לפעולת ההקנאה דאגב אונסיה גמר בדעתו להקנות וההקנאה נעשית לרצונו אף דלא ניתא ליה בתלות המכירה שהרי כן הוא באמת שאינו אנוס אלא למכור היינו לעשות ההקנאה אבל אינו אנוס לרצות את עצם התלות ונתתדש בדברי ר"ה דלא בעינן שיהא ניתא לי' במכירה אלא די בגמ"ד לפעולת ההקנאה ועי' מש"נ עוד להלן סי' נ"א אות ג' 
ולפי י"ל דכ"ז ל"מ אלא בקנינים אבל לא בגירושין דיעוין ברמב"ם בריש הל' גירושין דמנה עשרה דברים שהן עיקר הגירושין מה"ת והדבר הראשון הוא שלא יגרש האיש אלא ברצונו ועי"ש ה"ב דנלמד מקרא דוהיה אם לא תמצא תן בעיניו מלמד שאינו מגרש אלא ברצונו ואם נתגרשה שלא ברצונו אינה מגורשת ולכאורה ל"ל קרא מיותד בגירושין דבעינן רצונו והלא בכל הקנינים כן הוא דבעינן בהו דעת מקנה ונראה דבגירושין נתתדש דלא די בגמירות דעת ורצון לעצם מעשה הגירושין אלא דבעינן שיהא רוצה בגירושי האשה וזה נלמד מקרא דוהיה אם לא תמצא תן בעיניו ועי' מש"נ עוד להלן סי' מ"ב אות ז' 
ולפי זה נמצא דל"מ הא דאגב אונסיה גמר ומגרש שיתולו הגירושין שאף שיש כאן גמירות דעת למעשה הגירושין וזה תשיב תורת רצון בכה"ת כולה ומה"ט זביניה זביני מ"מ בגירושין לא סגי בהכי דסו"ס אינו רוצה את תלות הגירושין ומש"ה הוצרך הרמב"ם לטעמא דמצוה לשמוע דברי תכמים דטעם זה וכמו שביארו הרמב"ם מהני דיש כאן רצון גמור לעצם תלות הגירושין ומש"ה הוא דמהני הגט ואף דבגמ' משמע דלר"ה לא בעינן לטעמא דמצוה לשמוע דברי תכמים צ"ל דס"ל להרמב"ם דכ"ז בס"ד דכיון דאכתי לא ידעי' הך טעמא דמצוה לשמוע ע"כ נקטינן דדי בהא דאגב אונסיה וכו' להתשב אף רצון על הגירושין אבל למסקנא שנתתדש טעמא דמצוה לשמוע וכו' ס"ל להרמב"ם דגם לר"ה בעי' להאי טעמא ומשום דאגב אונסא ל"מ להתשב רצון על תלות הגירושין וכמש"נ 

Reb Chaim says that yes, תליוהו וזבין is a kinyan, but not by Gittin, because by Kinyanim, all you need is Gemiras Daas for the peula to be chal. But by Gittin there's a gzeiras hakasuv that you need ratzonto be megareish, and that you don't have by oneis. So Avimelech said, what do you want from me? I don't know from the Rambam and Reb Chaim Shmuelevitz, by us, talyuhu is chal. The Ribono shel Olam answered it doesn't matter. The fact is that she's not megureshes. 

So,  you're wondering, how does Stephen King enter this picture?  The answer is that everyone smiles when they hear the Rambam. Since Beis Din says he has to divorce his wife, his refusal is only his Yetzer Hara talking. Mimeila, all you have to do is crush his yetzer hara, and his agreement will be sincere. This is very hard to accept. It's really hard to find willingness in any man who agrees to something because his arm is being broken. 

To answer that question, I have Stephen King's story "Quitters, Inc."  It's a short story, the gist of it is that a man signs an agreement to try to quit smoking, and it turns out that the organization he signed with is funded by the mob. If they catch you smoking once, they kidnap your wife and tell her that she is going to be painfully shocked because of something you did, and you will have to watch. Second time, various horrible punishments for him and his wife and his special needs son. At the end of the story, he's called back to the office, and they tell him he needs to lose some weight, and if he doesn't stick to their schedule, they'll cut of his finger.  The point of this all is that he was introduced to this organization by an old friend, and at the end of the story he gives their card to another friend.

People know when their habits are self destructive and destructive to their family, but they lack the discipline to stop over eating, or smoking, or taking drugs. If you hurt them and threaten them, and they are forced to give up their habits, they'll hate you during the process, but once they're over it, they will be extremely grateful that you did this to them. That is exactly what the Rambam is saying.