NOTE: BETWEEN DECEMBER 2013 AND JANUARY 2019 NEW POSTS OF SERIOUS DIVREI TORAH WERE POSTED ONLY AT Beis Vaad L'Chachamim, beisvaad.blogspot.com AS OF JANUARY 2019 I PLAN TO POST IN BOTH PLACES


For private communication, write to eliezere at aol

Wednesday, August 21, 2019

Parshas Eikev (Sheva Brachos #10)

Picture this: I register my usual complaint about having to prepare a drasha for a Sheva Brachos with my wife. Mrs. Sympathy says, "What's the problem? You've spoken thousands of times. Why don't you just say that vort about marriage being like a house?"  Fine. I agreed. I thought about who was going to be there, and decided that nobody had heard that vort, and if they had they would have forgotten it, so it would pass. 
Then I get up to begin the speech, and I stand behind my friend, Dr.Irv Birnbaum. Dr. Birnbaum turns around and says "I hope you're not going to say over that thing about what makes a Bayis Ne'eman. I heard that one already." Unfortunately, Dr. Birnbaum is a בור סיד שאינו מאבד טיפה, and he pays serious attention, and so much for the speech I had prepared. 
But הודו לה' כי טוב I managed to pull my chestnuts out of the fire, and this is what I said.



There are three hundred sixty five days in the year, three hundred sixty five "giddin/sinews in the body," and three hundred sixty five issurim in the Torah. It has been said that each of these three sets have a one to one correspondence.  The date of Tisha B'av, which we just passed through two weeks ago, corresponds with the physical Gid Hanasheh, and the issur of the Gid Hanasheh. 

The Sh’lah in Parshas Vayeishev (not Vayishlach, Vayeishev) in the Drush “Tzon Yosef,”section 12, d’h “ve’inyan vateikah,” says: 
The malach of Eisav injured Ya’akov by overturning his כף הירך, the kaph hayarech. The letters chaf and phei, which comprise the word "kaph," are variable and can be open or closed. The letters chaf and phei symbolize the hand and the mouth, and the hand and mouth, too, can either be open or closed. An open chaph is better, because it symbolizes a hand, a caph, that is open and gives tzdaka— paso’ach tiftach es yadcha, that is ready to help others. A closed phei is better, because the greatest maileh is shtikah. In other words, the Gid Hanasheh symbolizes the danger of “loose lips and a tight fist,” being loose lipped and tight fisted. The better way is keeping your hand open in generosity and assistance, and your lips tight, avoiding criticism. The malach touched the kaph yerech to put in place a klalah that when the children of Ya’akov are oiver on the chaph and phei that national suffering will result.

So when Yosef brought dibbah ra’ah to Ya’akov, and opened his mouth, and when the brothers took money for selling him— mah betzah...nimkerenu le’yishme’eilim... the result was the suffering of Ya’akov and the golus Mitzrayim.  Later in history, this bad behavior, this sin'as chinam and lashon hara, resulted in the churbanos of Tisha B'av.

In a marriage relationship, it is vital to remember to keep your mouth closed and to keep your hand open. Be loath to criticize, and always be ready to give. 

(When I said this in Shul, someone pointed out another interesting connection: Chazal say that Yaakov had left the family encampment and gone back to retrieve “Pachim K’tanim.” So there you have pachim again. With the Sh’lah in mind, we gain a remarkable insight in what Chazal wanted to say with the term pachim k’tanim, and the connection to the event and din of Gid Hanosheh.)

The other day, I heard a nice thing from Rabbi Shlomo Tennenbaum. Many say that the purpose of Bri'as haolam was for Hashem's middah of chessed to have a sentient recipient that could understand and appreciate His chesed. We, mankind, are a tzelem Elokim, and, as such, chessed is a fundamental and essential part of what we ought to be. With this in mind, we can say a new pshat in "עזר כנגדו." Eizer k'negdo can mean that Hashem said that it is not good for Adam to be alone, because he needs to have others for whom he can do chessed. אעשה לו עזר כנגדו!  I will make for him someone for whom he can be an eizer, someone that he can love more than himself, someone for whom he can fulfill the middah of chessed selflessly and unreservedly.

And now, the words of the Abudraham become even more dramatic. 
The Abudraham says something that builds on the Gemara in Ksuvos on ח but is a great chiddush.. 
The Gemara says that we say Yotzer Ha'adam twice because Adam was created in two steps. But the Abudraham emphasizes that the reason we say בצלמו only in the second bracha is because it is only with the creation of Chava did Adam Harishon truly have a צלם אלוקים!  Only with chava is the yetzira complete, and that's why because with Chava came the shleimus of Adam Hatishon gufa. (That's my pshat in the Abudraham.)
The Abudraham.
ברוך אתה ה' יוצר האדם ברכה זו נתקנה כנגד יצירת אדם הראשון עד שלא ניטלה ממנו הצלע ואחר כך מברך אשר יצר את האדם בצלמו כנגד יצירת אדם וחוה שאף יצירת האדם לא נגמרה אלא לאחר שנגמרה יצירת חוה שהרי כשנלקחה ממנו הצלע נשתנית בריאתו ממה שהיתה קודם לכן.

So you see that it is davka with a Chava for whom you can do chesed can you be truly called a Tzelem Elokim. It is an opportunity to do the chessed we were created to do. With this chessed, a person has to means to build a Bayis Ne'eman B'Yisrael.

But there is another element that is extremely important for any young couple, and even for the rest of us old people. 
Rav Sternbuch in Eikev brings down a remarkable thing, something one would never associate with Misnagdim. 


שאל מעמך (י. יד). ובברכות לג: אטו יראה מלתא זוטרתא היא. אין לגבי משה מילת א זוטרתא היא, ותמהו המפרשים הלא דרשה משה לכל ישראל. ומה לנו שלגבי משה מילתא זוטרתא היא, והנראה בפשטות שלא הבין משה שי ש קושי ביד איש ישראלי לירא ולפחד מהדר ה׳ וגאונו.

אמנם הגאון רבי יצחק מוולוז׳ין פי׳ שמשה רבינו העניו מכל האד ם אף שידע גודל העמל והיגיעה הנזקק לאדם כדי להתעלות למדרגות ביראת שמים. אלא שמרוב ענותנותו חשב בלבו שאין בני ישראל מתקשים בזה כ״כ, כי בודאי גדולים וטובים הם ממנו.
(This, of course, is very hard to understand. Moshe Rabbeinu cannot have been a manhig if he were so out of touch with the pnimiyus of his people.)
והלום דאיתי דבר פלא להמגיד מדובנא לפ׳ שנויא דגמ׳ בשם הגר״א
כי הזוכה להתחבר עם החכמים ולהתמיד בישיבתו עמהם יגיע בידו בנקל להדמות למעשיהם, ולא יקשה בידו היראה, כי ככלי המלא העובר על גדותיו כן הצדיק משפיע על כל סביבתו יראת ה׳, עד כי מילתא זוטרתא היא, ומשרע״ה מנהיג ישראל הכיר בהם בישראל. שלגודל מעלתם יש בידו להשפיע עליהם מדרגות נעלות מאוצר יראת שמים. והיינו שאמר להם משה מה ה׳ אלקיך שואל מעמך, כי אין אתם צריכים להתייגע הרבה על כך, כיון שקרובים לו, בקל להם להשיג יראת שמים. ובספרי חסידות האריכו הרבה בשבח מעלת הדבקות בצדיקים ורבנו הגר״א פי׳ להאי קרא באופן הזה.

The point is that every young couple needs to have an adam gadol, a yarei shamayim, a pikei'ach, a baal seichel, with whom to discuss their major decisions.   Now that you were mekayeim the words of Chazal of קנה לך חבר, there is no time in life when it is more important to be mekayeim the words of Chazal עשה לך רב
With the good advice of an adam gadol, with chesed to each other, and with siyata dishmaya, you will certainly be zocheh to build a Bayis Ne'eman b'Yisrael.




Here is the Shelah.

 וענין ותקע יכף' ירך יעקב נהתפך רז ל אמרו ב"ר ע"ז גי וירא כי לא יכול לו ויגע בכף יריכו בראשית ל"ב הם הדורות היוצאים מירך יעקב דהיינו הגזירות שגזרו האומות וכשגברו על היונים נתהפך הכף לפך והוא פך שמן והירך נתהפך לירך מנורה ועתה ארמוז ענין כף ופך כי האותיות שוין רק כי כפופה ויףי פתוחה ופך הוא להיפוך פי כפופה רך פתוחה וכף היא גריעותא כי כף' רומז לכף יד רפא' רומז לפה ומעלה גדולה היא שתהיה כף של אדם פתוחה לצדקה כמו שנאמר פתוח תפתח את ידך דברים ט"ו ואח כ מעלה גדולה שפה של אדם יהיה כפוף ולא פתוח כי אין מעלה בעולם ממעלת השתיקה ובכף שגגו השבטים ויוסף בפה ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם בראשית ל"ז השבטים התאוו לכסף נמאס למכור את יוסף בעשרים כסף ונמצא בספר יוסיפון בן גוריון כשנצחו חשמונאים מלחמות גדולות אז חלקו הרבה מהשלל להעניים הרי כף שלהם היתה פתוחה אחר כך הרגו מלשיני ישראל שהיו מלשינים על היהודים למסיתי מלכי יון והרג אותם יהודה מכבי כאשר סיפר היוסיפון הרי תקנו פאי שהוא פה להיות כפוף זהו סוד יפך' שמצאו שהוא היפך מן כף וזהו רמז מה שאמרו לא מספידין בחנוכה ואיזהו הספד סיפוק כף על ירך כי ותקע כף ירך ראוי להספיד אבל מן כף נעשה פך וירך הוא ירך המנורה ורמז פך של שמן כי השמן הוא מאיר ולעתיד יהתפך הפך לקרן דהיינו לקירון אור ויוחזר הגוף לכתנות אור ויאירו שניהם הגוף והנפש מאור הגדול וזה מאור הקטן מ הגוף והנפש והיו למאורות הגוף שהוא כלי להנשמה יאיר גם כן והפך הוא הגוף שהוא הכלי הוא מלא שמן המאיר ואור הנר המאיר למעלה כטבע האור שעולה הוא סוד אור הגדול של הנשמה

Monday, August 19, 2019

Eikev. Mezuza, and Seeing Eye Dogs in Shul

Fifteen years ago, we posted on the question of Jews having dogs as pets. Recently, when I was interviewed on the David Lichtenstein show on the topic, I alluded to the Gemara in Shabbos when I said that a Jew should feel at home in every other Jew's house. If you own a dog, the dog lives to bark at strangers, and when someone rings the bell, the first thing he hears is "A stranger is here, a stranger is here." This is the opposite of Avrohom Avinu's Eshel. 

When I later reviewed that Gemara in Shabbos, I looked at the Maharsha, and saw an amazing thing.

The Gemara 

Shabbos 63a-b

מר רב כהנא אמר רבי שמעון בן לקיש ואמרי לה אמר רב אסי אמר (ריש לקיש) ואמרי לה אמר רבי אבא אמר רבי שמעון בן לקיש כל המגדל כלב רע בתוך ביתו מונע חסד מתוך ביתו שנאמר למס
ס״ג ב
מרעהו חסד שכן בלשון יונית קורין לכלב למס רב נחמן בר יצחק אמר אף פורק ממנו יראת שמים שנאמר ויראת שדי יעזוב ההיא איתתא דעיילא לההוא ביתא למיפא נבח בה כלבא איתעקר ולדה אמר לה מרי דביתא לא תידחלי דשקילי ניביה ושקילין טופריה אמרה ליה שקולא טיבותיך ושדיא אחיזרי כבר נד ולד 

The Maharsha

כל המגדל כלב בתוך ביתו מונע וכו' כבר אמרו במס' ב"ק אסור לאדם לגדל כלב רע בתוך ביתו שנאמר לא תשים דמים בביתך אבל הכא הוסיף דאל יגדל כלב אפילו הוא יודע בו שאינו כלב רע ומשום דמונע חסד וגו'
 דהאורחים והעניים לא ידעו בו שאינו רע וסוברים שהוא רע ויראים ממנו מלבא לביתו וכדמייתי הך עובדא דלא היה הכלב רע ולא היה יכול להזיק ומתוך שהיתה סבורה שהוא רע הפילה ואמר ויראת שדי יעזוב דפורק ממנו וכו' דדרך מגדל הכלב להעמידו על הפתח לשמירת ביתו ויראת שדי שהיא על המזוזה לשמירת פתח ביתו הוא יעזוב ופורק מחרשייא שבת סייג


The Gemara had said that along with all the other problems with owning a dog, there is פורק ממנו יראת שמים.
What does that mean? How does owning a dog take away your yiras shamayim? When I say the daf, I always say it means that a dog is discribed as being an Az Panim, and keeping a pet like that will influence you to azus panim as well. It may be true.  But the Maharsha says that you keep the dog by the door to guard the house, and that shows that you don't trust the shemira of the Mezuza, and that's פורק ממנו יראת שמים. 

Really??? Are you supposed to rely on the mezuza for shemira instead of taking steps to improve your security? Is it a lack of emuna to build walls around your cities?  What about locking your doors at night?

Obviously, locking doors is teva, and nobody says that a mezuza allows you to be somech on nissim. Apparently, according to the Maharsha, getting a dog for security is unusual and shows that you are not relying on what most people do. If what people do bederech hateva is not enough for  you, then for your enhanced shemira you ought to be relying on your mezuza. 

My friend, Harav Shimon Kalman Goldstein, showed me something in a teshuva that I have known for more than forty years. This teshuva shows clearly that Reb Moshe held that even though a mezuza is a shemira, it is not a shemira from ganovim! This is contrary to the Maharsha. That's fine; the Maharsha is not a Rishon. But it's fascinating. 

The Teshuva is a famous one, about wearing a mezuza as a necklace.  
Igros YD II 141:3.

 "שגם הרמב"ם מודה שאיכא שמירה בשמות מלאכים ושמות קדושים ופסוקים ולכן פשוט שגם פרשיות דמזוזה לא גריעי משאר פסוקים ושמות ששייך לכותבם בקמיע לשמירה, ורק מה שסוברין שהנחת המזוזה בפתח הבית היא לשמירה גשמית דהנאת עצמן הוא ביטול המצוה, ולכן שלא במקום המצוה אף ששם נכתבו לשמירה דקמיע אין בזה גרעון וחסרון לכתיבת הפרשיות והנחתן בפתח הבית למצוה, כדחזינן דפסוקים ושמות הם דברים שיש בהן ענין שמירה אף להרמב"ם ממה שכותבין בצד השני, שא"כ יש להבין מזה שגם הפרשיות יש בהו ענין שמירה אף שלא מצד המצוה, ומ"מ מודה הרמב"ם שאין בזה בטול וגריעותא להמצוה דאף דאיכא בה גם שמירה עכ"פ הוא מניחן בפתח למצוה ולא לקמיע, א"כ גם כשכותב אחד את הפרשיות לקמיע מה בכך הא כן הוא האמת שאיכא בהו ענין שמירה. ולכן אין למילף שהרמב"ם יאסור שם לכתוב פסוקי הפרשיות לקמיע כשמניחים במקום שלא שייך ענין מצות מזוזה, דאין ראי' שסובר דאסור להאמין שכתיבת פסוקים ושמות יועילו לשמירה בכלל ואף לא שפסוקי הפרשיות יועילו, היפוך מה שמפורש בגמרא בשבת דף ס"א שהיו כותבין קמיעין מענינות הרבה ויש בהן משום קדושה ואיפסק כן ברמב"ם פ"י מס"ת ה"ה, וגם בכאן אינו כותב שהן טפשין שמאמינים בדבר שאין להאמין אלא כתב שהן טפשין במה שמבטלין המצוה שעושין מצוה גדולה שהיא יחוד השם כאילו הוא קמיע שזהו הטפשות וגם איסור גדול לדעתו. ולכן יותר נוטה לע"ד שאם נושא אדם על צוארו לכוונת שמירה ליכא בזה איסור דלא כסברת כתר"ה בזה, וכמפורש בתוספות יום טוב כלים פי"ז מט"ז שמפרש כן בכוונת הרמב"ם פ"ב מכלים ה"ב שנקט מקל שיש בו בית קבול מזוזה שמשמע שכן הי' אורח ארעא, ואינו כלום מה שכתב בתוס' אנשי שם שהרמב"ם שכתב שהם טפשים קאי גם על אנשים כאלו דהא אדרבה מפורש ברמב"ם שאינו כן אלא על אלו שכותבין שמות מלאכים ושמות קדושים בפנים קראן טפשים, ולא על אלו שכותבין מבחוץ וכ"ש שלא על אלו שנושאים מזוזה עמם לשמירה, ומשמע שגם הוא סובר דיש בזה שמירה כקמיע, ואף חכמים גדולים רשאין לעשות כן"

 ועיין בספר סדרי טהרות להגאון האדמו"ר מראדזין שפי' כהתוי"ט, וביאר בד"ה ומקל שמוכרחין לפרש כן. וארטבון דשלח לו רבי מזוזה, כדאיתא בפאה ירושלמי פ"א ה"א, ודאי היה נכרי. דאם היה יהודי כפי' הפ"מ, ודאי ידע ממזוזה והיה לו מזוזות על פתחי ביתו. ועיין בשאילת יעב"ץ ח"ב סימן קכא שהביא ראיה מכאן דמותר ליתן מזוזה לנכרי שיודע שינהוג בה כבוד דארטבן ערל היה. ותמה על מהרי"ל שנעלם ממנו ירושלמי זה, משום שגם בעובדא שמהרי"ל היה הגמון שבקש המזוזה לשמירת המבצר שודאי היה שומרה. ולדידי לא קשה זה דרבי היה בטוח שהמזוזה תשמור לארטבן, ומהרי"ל היה חושש דשמא לא זכה אותו הגמון שהמזוזה תשמרנו להמבצר שלו. וגם אולי חשב ההגמון שהמזוזה תשמור גם מגנבים, שזה לא מצינו שהמזוזה משמרת, וכשיזדמן לו הפסד מגנבים וכדומה יכעוס וישליך המזוזה לאשפה בבזיון, שלכן אסר. עכ"פ חזינן שמזוזה הוא דבר המשמר גם שלא במקום מצותה לא פחות מקמיע . . ".

 אבל אולי מפני שנכנסין לבית הכסא אין כדאי להניחן בצואר ואף שהן מחופות בהגובתא שמסיק בשבת דף מ"ב שמותר בקמיעין שמחופות עור ליכנס לבהכ"ס אולי עכ"פ יותר ראוי שלא ליכנס בהן כדי שיכירו שהוא דבר שבקדושה וגם לפעמים שעל הגובתא חקוק שם דש"י שזה אסור ולא ידעו לחלק

You see that Reb Moshe held that the shemira of Mezuza does not extend to protection from Gneiva. So it's ok to install an alarm system in your house. According to the Maharsha, it's not pashut. If alarm systems are like locks on the door, then they're fine. If they're more than people normally do, then having an alarm system is a flaw in your yiras shamayim and trust in the Shemira of the Mezuza.


Since I mentioned this sugya about dogs, there's another teshuva from Reb Moshe on the topic. He is mattir bringing a seeing eye dog in to shul. 

  Igros OC I 48

מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר פינחס מרדכי טייץ הגאב"ד עליזאבעט שליטתם שלו' וברכש הנה נדבר הסומא אשר למדו לכלב להוליכו וטוכרח הכלב להיות תמיד אצלו אם יבול ליחס לביה"כ להתפלל בצבור ולשמוע קדיש וקדושה וקה"ת וקריאת המגילה וכדומה אף שהכלב מוכרח ליכנס עמו או שיש בזה בזיון להכניס בע"ח לביה"כ שהוא מקדש מעט 
והנה איתא בירושלמי פ' בני העיר ה"נ ר' אימי מפקיד לספריא אם אחא ברנש גביכון מלכלך באורייתא לגבכון תיהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמטי. והוא משום דסובר כר"י בן לוי דאמר שם לעיל מזה בתי כנסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם וכדאיתא גם בגמ' דידן בדף כ"ח אמר רבא חכמים ותלמידיהן מותרין דאמר ריב"ל מאי בי רבנן ביתא דרבנן ולכן אמר ר' אימי לספריא שאף אם הוא רק קצת בן תורה נמי נחשב כבן תורה לגבי זה ומותר כשהוא אורח להיות שם עם חמורו וכל כליו והובא בר"ן במגילה שם. וא"כ חזינן דהכנסת חמור לביהכ"נ אין קלות ראש ובזיון יותר מאכילה ושתיה ושינה דאם היה יותר מזה לא היה ניתר לת"ח דאטו ת"ח אינו מוזהר על מורא דמקדש כדאיתא במג"א סי' קנ"א סק"ב ודייק גם מלשון הטור וש"ע דאינך מילי אסור וגם המג"א הביא םש ירושלמי זה ברמז שכתב וכן הוא בירושלמי שת"ח מותר להתאכסן בביהכ"נ עיי"ש והוא ירושלמי זה שמפורש שגם רשאי להכניס שם החמור וגם הגר"א בסק"ח הביא לשון הירושלמי וא"כ פוסקין כן  


וגם יש להסתפק דאולי בכלל שום בזיון וקלות ראש בכניסת בהמה אלא כשהכניסה היא שלא לצורך תפלה אלא לצורך התאכסנות כעובדא דירוש' אבל כשהכניסה היא לצורך תפלה של בעליו אפשר אין זה דבר בזיון וקלות ראש כלל ויהיה ניחא מה שלא הזכירו זה לחדוש דין משום דאין בזה אלא משום ההתאכסנות שהזכיר המג"א בסק"ב ונוגע זה בביהכ"נ של א"י שאנו על תנאי שג"כ לפ"ז יש להתירו אבל אין זה ראיה ברורה ועדיין יש לעיין בבתי כנסיות של א"י אבל בב"כ שלש היא ראייה ברורה לע"ד שיש להתיר
 ועיין בברכות דף סיב שפרש"י בהא דאביי מרביא ליה אמרא מגדלת לו שה ומלמדתו שהולך עמו תמיד, והא אביי היה כמעט כל היום בביהמ"ד וא"כ משמע קצת שהלך עמו גם לביהמ"ד דאל"כ אלא על המעט מהיום שהיה הולך לעסקיו היה הולך עמו לא היה שייך לשון תמיד. וגם הטעם שפירש"י ק הוא ראם לא היה עמו תמיד לא היה הולך עמו לבית הכסא ובמעט היום לא היה מתרגל ונמצא שגם מגמ' דידן יש ראיה קצת אך אין זה ראיה ברורה אבל מהירושלמי הוא ראיה ברורה כדלעיל 


Here's someone that argues. Both his reasoning and his attitude sorely need adjustment, but it's kedai to know that such an "opinion" is out there.

שו"ת תלקת יעקב או"ח סימן ר כתב לחלוק עליו וכתב דאף אם יהיבנא לי' שכוונת הירושלמי ולחמריה הכוונה על חמור ממש אין זה ראי' להתיר להכניס גם כלב לביהכ"נ וכלשונו דודאי לא גרע כלב מחמור אדרבה ודאי כלב מגרע גרע מתמור ומי זוטר לן מאמר חז"ל ההיא איתתא דעלת למיפא בההוא ביתא נבח בה כלבא אמר לה מרי' לא תיסתפי מיניה שקולי ניביה אמרה לי' שקילי טיבותיך ושדי' אחיזרי' כבר נד ולד ודומה קצת להא דסי' קנ"א סע' ו' דיש אוסרין ליכנס לביהכ"נ בסכין ארוך והטעם שתפלה מארכת ימיו של אדם וסכין מקצרת ועוד אמרו שהיתה אשה מעוברת נבת בה כלב והפילה נמצא זה גורם לשכינה שתסתלק מישראל והכא נמי כשישחקו בו הנערים והכלב יתחיל לנבות חוץ מהגנאי והקלות ראש שיהיה בזה יש גם חשש הפלת ולד וקצת דומה לסכין ארוך ובתב שם עוד טעם לאסור וכותב כי זה העיקר אצלו כי במקומות הללו שהפקירות כך מצוי' ויהדות כך נתרופפה ורבים הם האנשים השתצנים ההולכין עם כלביהן בראש כל חוצות אף שעפי"ד אפשר שאין זה בכלל מה שנאמר בסוף מרובה דלא יגדל את הכלב והמגדל כלבים כמגדל חזירים למה נפ"נ למיקם עלי' בארור כיון שבשו"ע חו"מ סי' ת"ט הגירסא לא יגדל כלב רע בתוך ביתו אלא א"כ קשור בשלשלאות אכן מאן מפיס לידע אם זה הכלב אינו בסוג זה ^ והעיקר שאין זה רגש יהדות האמיתית להוליך עמו כלבים רק האנשים השחצנים עושין כן א"כ בשלמא כשאחד יראה חמור בביהכנ"ס שהוא שם לאיזו סיבה ליכא חשש למיגדר מילתא שגם הוא יכניס לשם חמור אבל כשיראה שם כלב ודאי יש מראית העין שיכולין לחשוב זה הכלב של הראש הקהל וכיו"ב שמלווה אותו לדרכו לביהכ"נ עי' ש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק ל"ג דברבים קרוב הדבר לטעות ותוץ לזה יפסוק לעצמו כשהותרה הרצועה לאיזה צורך להכניס כלב לביהכ"נ גם לו יש צורך גדול להכניס כלב וכאמור בעווה"ר שהיהדות כך נתרופפה ובפרט במקומות הללו אם יופתח פתח כמחט של סדקית יופתח הפתת כפתתו של אולם ויתכן שימצא כבר איזה ראביי להתיר זאת ויתלה את עצמו באילן גדול לומר כבר הותר מהפרושים לצורך גדול להכניס כלב לביהכ"נ והוא בתור ראביי כבר יכריע מה זה נקרא צורך גדול וח"ו יוכל לצמות מזה תילול השם גדול ^ שהנוצרים אוסרים להכניס כלב לבית תיפלתם ולהבדיל לביהכנ"ס מותר עי' מג"א סי' רמ"ד ס"ק ח' לענין לבנות ביהכ"נ בשבת ע"י קבלנות וז"ל ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתיר כי בזמן הזה שאין העכו"ם עושים מלאכה ביום חגם תהי' חילול השם בזה ועי' חת"ס ת"ו סי' מ"ג דברים מלהיבים בענין זה שלא לגרום לבא לתיה"ש ועי' רש"י עירובין ו' א' רב בקעה מצא עמי הארצות היו ומזלזלין היו במצות והחמיר עליהן סייג להרחיקן מעבירה כאדם הגודר גדר לבקעה פרוצה ובעוונה"ר לא די שאין לנו כח לגדור גדר נפרוץ בעצמנו גדר הגדור מי שהוא נוטל עליו בהוראה כזו ועי' בהקדמת אגרות משה או"ת דברים מלהיבים בענין זה של יראי הוראה וע"ז נאמר תכמים הזהרו בדבריכם של עצמיכם


I have to insert something a friend wrote. This is Dr. NJS, of Maaleh Adumim.
On 20/08/19 14:29, Eliezer Eisenberg wrote:


I have a personal problem with dogs, that dog lovers [tolerators] just cant relate to.
I have said on a number of occasions. including on a large stage in Koln, at the largest global dental convention. 
(The security was very tight, the  place was crawling with  swat teams each led by a very intimidating dog who was responding if not talking German.My forebears did a fine job of instilling in me a fear and revulsion for all things german and all things dog.They seem to have come a set, the gestapo  guys and their dogs...)
"It is my perception that dogs dream in German" [ explaining why I didn't really want to be there and was going right back to Israel an hour after I finished speaking]

Friday, July 26, 2019

Pinchas. When your mother lets you help her carry the packages.

The new Kol Rom is fantastic. It's all in one volume and indexed and user friendly. And, of course, the divrei Torah are priceless. 
In Parshas Pinchas Reb Moshe says a very poignant vort. It strongly relates to what we had written in Chukas about Chukim and Sichliyos.  I would only add that when a child offers to carry a package, it not only doesn't make it easier for the Mother, it usually makes it harder, but it's worth it.

25:11

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם ולא כליתי את בני ישראל בקנאתי 

Rashi
בקנאו את קנאתי. בְּנָקְמוֹ אֶת נִקְמָתִי — בְּקָצְפּוֹ אֶת הַקֶּצֶף שֶׁהָיָה לִי לִקְצֹף;

Kol Rom
וכתב רש״י בקצפו את הקצף שהי׳ לי לקצוף. וחזינן שזהו עיקר הדבר שקבל שכר גדול כזה וברית שלום, משום שעשה דבר שהי׳ להשי״ת לעשות. ויש למילף מזה על מצות אחרות כה״ג שג״כ יש להם שכר כזה. ואשכחן במצות צדקה ששאל טורנורופוס אם הקב״ה אוהב עניים למה אינו מפרנסם והשיב ר' עקיבא כדי שנזכה אנו בהם להנצל בגיהנם (עיין ב״ב דף י). שנמצא לתירוץ זה שודאי הוא על הקב״ה לפרנסם, אך הניח להאדים שיעשה הוא מה שעל הקב״ה לעשות שעי״ז יש שכר גדול ביותר, אף שברור שהשי״ת הי׳ מפרנסו שהוא הנותן לחם לכל וזן ומפרנס, מ״ם רצה הקב״ה שהאדם יפרנס אותו העני. ודמי לתינוק שרוצה לסייע אמו ונותנת לו דבר קטן לשאת שבעצם אינו מסייע לה כלום, שלא הי׳ קשה לאמו לשאת גם זה, אבל הרצון של התינוק לסייע אף שהיא יודעת שאינו סיוע, מראה החביבות של התינוק לאמו וזהו הנאה גדולה להאם. וכן הוא במצווה שעושה בזה מה שהשי״ת הי׳ עושה ולכן עושה נחת רוח כביכול לבוראו. וכן מצות מילה שמצינו שאמרו חז״ל ע״ז שמעשה האדם עדיף, היינו שודאי הוא דבר שכן הי׳ צריך הילד להתילד, אבל השי״ת רצה שאנחנו נעשה ונגמור מעשיו. והראה כן גם במיני מאכל שהאדם צריך לתקן. וחזינן מזה שאף שכל מין האדם לא הוזהרו למול רק ישראל לבד, מ״ים כיון שרצונו שישראל יהיו נמולים הי' יכול לבראם באופן שיהיו משונים בגופם משאר בני אדם, אבל רצוינו הי׳ שהאדם יעשה מעשה במצוה דמילה ועל זה איכא שכר ביותר, כדחזינן מפינחס.

Monday, July 22, 2019

Pinchas. That Dangerous Moment

Regarding Balak, (we will get back to Pinchas in a moment,) the Gemara AZ 4a-b:

ת"ר אל זועם בכל יום. וכמה זעמו? רגע. וכמה רגע? אחת מחמש ריבוא ושלשת אלפים ושמונה מאות וארבעים ושמנה בשעה זו היא רגע. ואין כל בריה יכולה לכוין אותה רגע, חוץ מבלעם הרשע, דכתיב ביה (במדבר כד, טז) ויודע דעת עליון. 
אפשר דעת בהמתו לא הוה ידע דעת עליון מי הוה ידע?  ......   אלא... שהיה יודע לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה. 

So Bilaam knew that one moment in the day when Hashem is "zo'eim," and he intended to curse us at that moment, by quickly saying "kaleim."

The Gemara continues
והיינו דקאמר להו נביא (מיכה ו, ה) עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים ועד הגלגל למען דעת צדקות ה'   א"ר אלעזר אמר להן הקב"ה לישראל עמי ראו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי עליכם כל אותן הימים שאם כעסתי עליכם לא נשתייר מעובדי כוכבים משונאיהם של ישראל שריד ופליט והיינו דקאמר ליה בלעם לבלק (במדבר כג, ח) מה אקב לא קבה אל ומה אזעם לא זעם ה'וכמה זעמו רגע וכמה רגע אמר אמימר ואיתימא רבינא רגע כמימריה ומנלן דרגע הוה ריתחיה דכתיב (תהלים ל, ו) כי רגע באפו חיים ברצונו ואיבעית אימא מהכא (ישעיהו כו, כ) חבי כמעט רגע עד יעבור זעם

It was a great neis that Hashem did not do what He does every other day. Hashem was not zo'eim as long as Bilaam posed a threat.

What is that moment of anger, of danger?

I heard the first part of what follows in the name of the Arizal. 
(The person that said it prefaced it by saying that it is famous, and very bavust. I never heard it, and so far, I haven't found anyone that knew it, so it must be one of those "famous" vorts that nobody but the speaker ever heard.)

Because the רבש"ע recreates the world every day, as Chazal say that Hashem is מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית, the re-creation involves the same initial process as the first creation did.
Rashi on the first passuk in Breishis says 
"בָּרָא אֱלֹהִים" – ולא אמר "בָּרָא ה'". שבתחילה עלה במחשבה לברואתו במידת הדין; ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין. היינו דכתיב (להלן ב ד): "בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם".
Since the initial briyah was intended to be with Middas HaDin, the re-creation involves a split second of din, followed by the admixture of Rachamim. That moment of דין is the moment of זעם. 

To protect Klal Yisrael, the רבש"ע eliminated that moment from the daily re-creation. 

The AriZal says that this moment of Din is perceived by all spiritual beings, including our Neshamos. It is that moment of Din that strengthens our Yiras Shamayim.

With this in mind, said the person I'm quoting, we can answer many questions that bother us. 

How can it be that after two hundred and ten years of absolute chastity in Mitzrayim, with one minor exception, suddenly, after Yetzias Mitzrayim and Mattan Torah some Jews started not only chasing shiksas, but making utter fools of themselves with Peor while they chased them.
The answer is that Hashem had suspended that moment of din. As a result, our yiras shamayim was attenuated, and we found ourselves unprotected from the power of a yetzer hara that only two years ago would have been unthinkable, and they succumbed to the seduction of the Bnos Moav.

What does בקנאו את קנאתי mean? It seems that the proper formulation would simply be בקנאו לאלוקיו.  Pinchas was a kana'i, certainly, but what is the meaning of קנאתי, My kin'ah? The answer is that the yiras shamayim that Hashem had regularly infused into the briah was missing, and it was Pinchas' act that reinstated the darga of Yiras Shamayim that had been lost. Hashem's Kinah needed replacement, and Pinchas was the one to replace it.

The word chilisi sounds familiar. It is a form of the word "Kaleim" that Bilaam intended to use. The reason Hashem had not been Zo'eim was "ולא כיליתי", in order to prevent Bilaam from exploiting that moment to say "כלם"

Wednesday, July 17, 2019

Chukas. Chukim and Sichliyos

Many, many, meforshim emphasize that we do mitzvos sichliyos not because of our seichel. We do them because the RBSO commanded us to do them.

Examples, and I'm going to add more as time goes on:

The Netziv asks why it says על האדמה by Kibbud Av in the Aseres Hadibros. He answers that we all know that the ikker of mitzvos is in Eretz Yisrael. But we might think that this only applies to mitzvos that we only do because of Hashem's tzivui. But sichliyos would apply no less in chutz la'aretz. So Hashem says that this is not correct. Even Kibbud Av, the paradigm of sichliyos, is done because of Hashem's tzivui, because it is commanded among the Taryag. As such, it is more meaningful in Eretz Yisrael than it is in chutz la'aretz. You do it because of Hashem's tzivuy.

Reb Micha Berger mentioned a very clear example of this shittah, as follows:

See Arukh haShulchan OC 1:14:


... וכן מיסודי הדת לעשות כל המצות לא מפני שהשכל מחייב כן, כגון במצות שבין אדם לחברו, אלא מפני שהקדוש ברוך הוא צוה אותנו לעשות כן. ולכן נאמר בדברות האחרונות בשבת ובכיבוד אב: כאשר צוך ה' אלהיך". משום דזה מוסכם בכל אום ולשון שהאדם צריך לנוח יום אחד בשבוע כדי לחזק כחותיו, וכן ההסכמה בכל אום ולשון לכבד הוריו. ולזה אמרה תורה: "שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך", "כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלהיך". כלומר: ולא מפני שהשכל מחייב כן. ובדברות הראשונות קודם חטא העגל לא הוצרכו לאזהרה זו, לפי שהיו כולם במדרגת מלאכים, כדכתיב: "אני אמרתי אלהים אתם, ובני עליון כולכם"....

On the other hand, Reb Moshe, for example, says, why does it say אם כסף תלוה את עמי העני והגר..... it's not an "if," it's a chiyuv. He explains that Hashem wants us to be rachamanim, to the point that even if there was no tzvuy we would do it on our own initiative.  This seems to be farkehrt from the others.

Darash Moshe, Yisro.
ואם מזבח אבנים (כ כב) 
שם בג' מקומות נאמר אם והוא חובה, אם מזבח אבנים, והוא חובה, אם כסף תלוה [להלן כב כד], והוא חובה, ואם תקריב מנחת בכורים [ויקרא ב יד], והוא חובה. עיין ברש"י. וצריך להבין הטעם. ונראה שאף שאמרו [תו"כ קדושים] אל יאמר א"א בבשר חזיר אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי כך, מ"מ יש דברים שהתורה מקפדת שגם ירצה זה ברצון נפש ממש, והוא שיכין עצמו וטבעו לרצות לעשות דברים טובים. שמה שנדמה לבני אדם שהוא קרבן יהיה אצלו דבר קביעות, וכחלק מטבעו. וזה הוא כוונת מזבח אבנים, שהוא דבר קבוע ולא נפסד לעולם. וכשיעשה רק מחמת שהוא כפוי מהקב"ה ליחן צדקה ולשמור שבת וכדומה, עלול שלא יהיה זה דבר קבוע. וגם הקביעות שייך שיהיה רק ע"י אמונה גדולה ובטחון בהשי"ת עם הידיעה שרק מידו הכל, שאז לא יהיה שום נסיון. ולכן נאמר אם, שאף שהוא חובה, רוצה השי"ת שיהיה זה בדרך רצון שהוא בלשון אם. וכן מצות הלואה וצדקה רצון התורה שירצה בלב שלם לא רק מצד כפיה ממצות התורה אלא שישנה טבעו שירצה בעצם לעשות טובות שרק בזה יהיה קיום העולם. וכן מנחת ביכורים ליתן הראשית להשי"ת ישנה טבעו שירצה ברצון גמור ולכן נכתב בהו אם שהוא לשון רצון 


Even the Netziv seems to say farkert in his hakdama to Breishis about Sefer Yesharim.

I've been wondering about this for decades. I've been arguing about this with Rav Dovid Zucker for at least thirty years. The idea that we should supress our human kindness and focus exclusively on the fact that it's a mitzva in the Torah makes it cold and bloodless. Imagine doing Kibbud Av, and saying to yourself, "I really don't care if he's hungry. But vibalt the RBSO was metzaveh on Kibbud, I'll get him something to eat." Pretty horrible, I think.

Even the Netziv seems to say farkert in his hakdama to Breishis about Sefer Yesharim.

Last Friday, erev Chukas, my son Rav Mordechai said an excellent answer. It is one of those that, like the Gaon, is impossible to think of, and once told, everyone says "Well, that's obvious." It's not obvious at all. The problem is that people think they understand the answer when they do not.

To understand the answer, we need to begin with what will appear to be an impossible yesod:

 - If a person does chesed only because he has a soft heart, he is a loving altruist, then he is not doing the mitzva properly.
 - If a person does chesed only because the RBSO commanded it, he is not doing the mitzva properly.
 - If a person does chesed for both reasons, because he is a loving humanist and because the RBSO commanded it, he is not doing the mitzva properly.

That seems to leave us thinking that no possiblities are left, and nobody can do the mitzva properly. But that is not the case.

We do chesed because the RBSO told us not only to do chesed, but that we should develop our souls to be baalei chesed. We do Chesed because the RBSO told us that the middah of chesed is a wonderful thing, and that He wants us to be BAALEI chesed, and for that we need to be baalei chesed in our hearts.

Hashem told us to kill all that live in an ir hanidachas, but that does not mean that we should be people that enjoy killing children. Hashem told us to do chesed, but that does mean that we should be people that enjoy doing chesed.
Not only should we enjoy doing chesed, but we should do it so many times, and work on ourselves so  much, that we would do it even if Hashem would not command us to do it.

This is really an application of  והלכת בדרכיו. Hashem does chesed not because it is imposed upon Him externally. Hashem does chesed because that is what Hashem does inherently. If you want to be מה הוא רחום, then you have to be an inherent Rachum, not a Rachum because someone is making do rachamim.

Reb Mordechai added that this is why the Gemara in Kiddushin relates the Parah by Dama with his Kibbud Av. For him, Kibbud was a sichlis. For us, they're both chukim. But Kibbud is a chok that is supposed to change us so that it becomes so natural that not doing it would be unthinkable. This is not the case with Parah, or kashrus, or korbanos. It's only by mitzvos of Chesed.


Rav Dr NJ Stone responded to the above sentence "so that it becomes so natural that not doing it would be unthinkable. This is not the case with Parah, or kashrus, or korbanos. It's only by mitzvos of Chesed." with an email titled "Why? Says Who?", and he continued and said 

"why not the others ? maybe tahara should become second nature? kodshim ?"

All I can say is, I have no idea. Maybe he's right. Maybe the dinim of kedusha and kashrus are meant to teach us to develop spiritual sensitivity to whatever enhances or contradicts them. But I know that in the mah hu/af atta list of "vehalachta bidrachav" it doesn't say anything about kashrus. 

Monday, July 01, 2019

Shlach. Word Choice Exposes Secret Thoughts

Reading the Parshas HaMeraglim reveals very little about what the problem was, about the root of the tragic episode.  Only in Arvos Mo'av, when Moshe Rabbeinu reviews the history of Klal Yisrael during his time as their leader, do we get an idea of where we went wrong.

Devarim 1:22
ותקרבון אלי כלכם ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו־לנו את־הארץ וישבו אתנו דבר את־הדרך אשר נעלה־בה ואת הערים אשר נבא אליהן

Rashi
ותקרבון אלי כלכם. בְּעִרְבּוּבְיָא; וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (דברים ה') "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כָּל רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם וְזִקְנֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ הֵן הֶרְאָנוּ וְגוֹ'", אוֹתָהּ קְרִיבָה הָיְתָה הוֹגֶנֶת – יְלָדִים מְכַבְּדִים אֶת הַזְּקֵנִים וּשְׁלָחוּם לִפְנֵיהֶם, וּזְקֵנִים מְכַבְּדִים אֶת הָרָאשִׁים לָלֶכֶת לִפְנֵיהֶם, אֲבָל כָּאן "וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם" בְּעִרְבּוּבְיָא – יְלָדִים דּוֹחֲפִין אֶת הַזְּקֵנִים, וּזְקֵנִים דּוֹחֲפִין אֶת הָרָאשִׁים (ספרי):

Also, both the Kli Yakar and the Shach al HaTorah.

Shach al HaTorah
Not Shabsai Kohen (Vilna 1622-1663.) Mordechai Kohen (Tzfas  slightly earlier.)
ויתורו את ארץ כנען לא כמו שאמרו הם ויחפרו לנו את הארץ שפיהם הכשילם שאמרו ויחפרו שעל ידי זה השליחות נגזר עליהם שימותו במדבר והיו בכל לילה חופרים קבריהם ושוכבים בתוכם ולמחר מכריזים הבדלו חיים מתוך מתים אלא ויתרו כתיב היתרון שיש לארץ כנען על שאר ארצות 

Kli Yakar (Prague 1550-1619)
ויתורו את ארץ כנען מצינו ג' לשונות בענין זה ויתורו ויחפרו וירגלו כי ישראל אמרו (דברים א כב) נשלחה אנשים לפנינו ויחפרו לנו את הארץ והקב"ה אמר ויתורו את ארץ כנען ובמרגלים כתיב (שם א כד) וירגלו אותה לפי שג' דעות היו באותה עצה כי הקב"ה אמר ויתורו שיש במשמעתו גם לשון יתרון כי רצה הקב"ה להראות להם יתרון הארץ על כל הארצות כמ"ש (שמות ג ח) ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה וטובה זו היא הטובה הרוחנית מצד היותה אוירא דמחכים (ב"ב קנח) כי זה הכנה אל האדם לבא על ידו לכלל הטובה האמיתית כי אין לאדם יתרון תחת השמש זולתו ויתרון ארץ זה בכל היא (קהלת ה ח) אבל ישראל רוח אחרת היתה עמהם כי תמיד היו מבקשים תואנה לשוב מצרימה וע"כ אמרו ויחפרו שיש במשמעתו לשון חרפה כי ערות הארץ רצו לראות כדי שיהיה להם מקום ללון ולומר נתנה ראש ונשובה מצרימה אבל מ"מ לא בקשו שיוציאו מלבם דבה שקרית והמרגלים השחיתו התעיבו יותר ממה שבקשו מהם והוציאו מלבם מלין שקרים כדרך כל הולך רכיל המפליג כל דבר להגיד יותר ממה שראה לכך נאמר וירגלו אותה כי רגל לשון רכיל כמו שפירש"י על פסוק לא תלך רכיל  (ויקרא יט טז)  

So, what do we have?
1. That they did not have Yishuv HaDaas. They were Pochazim. Every Baal Mussar knows that Pezizus, haste, panic, impetuousness, leads to self destructive behavior.

2.  That while the Ribono shel Olam, or Moshe, used the word ויתורו, Klal Yisrael said ויחפרו. As both the Kli Yakar and Rav Mordechai HaKohen say, although the two words are technically synonymous, choosing one over the other reveals a tremendous difference in what motivates you. ויתורו connotes "looking for the benefit." ויחפרו , the way I like to say this vort, means "dig up dirt." The Kli Yakar says it relates to חרפה. Even though that requires transposition of two letters, that doesn't matter. We're talking about the secrets of the soul, and in our mouths, the two words are very similar. The Shach says it relates to the graves they dug on Tisha B'Av.

I used this vort by an Aufruf for my great nephew, Binyomin Ray, and my son Mordechai used it at a nephew's Bar Mitzva. The point is the same. Nothing in life is perfect. The Ribono shel Olam always challenges us. The attitude towards challenges, the lenses through which we view the world, makes the difference between a life that poisons itself and everyone around it, and a blessed and fruitful life.  Do you look for opportunities that the Ribono shel Olam is giving you, or do you kvetch and cry and run away?   Will you live with an עין טובה or an עון רעה?  Will you live with  ויתורו or ויחפרו. 

Thursday, June 20, 2019

Beha'aloscha. Yearning To Do Avodas Hashem

Our parsha illustrates the vast gulf between two groups of people who can be said to have acted in the same way. One was the the מתאוננים, the ones that demanded the food they were used to in Mitzrayim, and the other was the טמאים לנפש אדם, the individuals that were tamei and couldn't bring the Korban Pesach. Both knew that what they already had was sufficient, but both said that they suffered terribly because they knew that there was more that they might have. The Misonenim had the miraculous Mahn, which was a perfect food and fully sufficient for all their bodily needs, but they suffered because they knew there was tastier and more pleasurable food available. The Te'meyim knew that they were pattur from Korban Pesach. Pattur means that under the circumstances, they had no mitzva to bring the Korban. But they were anguished at the thought that they would miss the incomparable joy of participating in the Mitzvah. of participating in the Mitzvah. 


We're writing about this now because of Reb Moshe's insight as to how a person should feel and how he should behave when he is not being able to fulfill a mitzvah. Instead of saying he's pattur and that's all there is to it, he should do something that has to do with the mitzva, no matter how small it may be, and no matter that he is not fulfilling any commandment by doing to. Especially interesting is that Reb Shlomo Zalman disagreed (I assume because he felt it came too close to bal tosif or shchutei chutz.)  Reb Shlomo Zalman said that Reb Moshe only meant it as a mussar haskeil, but not in practice. But you will see that Reb Moshe really meant it in practice as well.


Reb Moshe in the Darash in this week's Parsha:
למה נגרע לבלתי הקריב את קרבן ה' במועדו (ט' י') תמוה מאוד מה כתב רש"י שהטמאים אמרו שיקריבו עליהם בכהנים טהורים ויאכלו טהורים הא א"א זה דנקרב לטמאין פסול (פסחים מא א) ואף אם נימא שהיתה כוונתם לצרף עם טהורין ויהי' לטהורים ולטמאים שכשר הקרבן לא ירויחו כלום כי לא יוצאין הטמאים בזה. וצ"ל דבר חדש דאף שאין יוצאין מ"מ מיד אהבת המצוות הוא שצריך להשתתף עכ"פ אף שלא יצא אם א"א לו לקיים ממש וכעין הא שעשה משה שהפריש שלש ערים אף שלא קיים המצוה. אך ראיה משום ליכא משום דהתם עכ"פ נשאר מעשיו קיים. ואף שאפשר שהיו רשאין ישראל לשנות ולהפריש ערים אחרים מאחר שלא קלטו עדיין מ"מ ידע שלא ישנו. אבל הכא חזינן שאף שלא יצאו כלום ידי חובתן אף למקצת מ"מ יש לו להשתדל להיות קשור עם המצוה במה שאפשר וכן בזכות האהבה דיהושע לתורה הבטיח לו השי"ת לא ימוש סה"ת הזה מפיך (יהושע א ח) היינו שנתברך שיוכל לעשות כאהבתו בלא מניעות ועיכובים מצד ענינים גשמיים כהברכות דאם בחקותי שהוא לדברים גשמיים שפי' הרמב"ם בהקדמתו למשניות שהוא שלא יהיה לו מניעות לעבודת השי"ת וללמוד התורה 
ומזה יש למילף לאחד שקשה לו לקיים איזה מצוה שמצד האהבה למצוה יראה לעסוק בה לכה"פ במה שאפשר כגון שאסור לו לאכול כזית מרור יטעום מעט וכן בכל מצוה כגון מי שאסור לו לישב בסוכה יראה עכ"פ לעשות סוכה וחזינן כמה היתה גדולה אהבת חמצוות לישראל שהשי"ת נתן מצות תרומות ומעשרות באופן שיוכלו שלא להפריש לעולם בלא איסור כגון להכניס דרך גגות כברכות לה ב ומ"מ סמך הקב"ה על כלל ישראל שיקיימו תו"מ עד שלקח הנחלה משבט לוי ואין זה רק על יחידים חסידים שבדור אלא על כל ישראל ממש והוא משום שאהבת המצוות הי' גדול מאוד לדורות הראשונים והשתדלו בכל עת ובכל ממונם להתחייב במצוות
 וזהו נראה בטעם שתקנו לברך שיכנס לתורה ולמע"ט שלכאורה בלתורה כלול גם מע"ט דעל מנת שלא לקיים נוח לו שנהפכה שלייתו על פניו ובלא תורה אין ע"ה חסיד ולמה אמר תרווייהו אלא שהוא ברכה לאהבת המצוות שיעשה מע"ט אף אלו שיכול ליפטר בדין כגון בתרומות ומעשרות ובציצית ללבוש רק בגדים שפטורים מציצית וכדומ' וע"ז צריך ברכה מיוחדת שיכנס למע"ט מצד אהבת מצוות 

Reb Shlomo Zalman is brought in Halichos Shlomo Tefilla page 87
The first paragraph is the main text. The second (י"ד) is the note. The third 926) is the annotations under the notes.

י מי שציוהו הרופא שלא יוציא מפיו אפילו תיבה אחת במשך זמן מסוים, כגון שבוע, שאם לא כן יאבד קולו או יפגמנו לעולם. אם ברור לו לחולה שאבחנת הרופא אמתית ורוצה לשמוע לו ולנהוג בזהירות יתירה ולא לדבד כלל, רשאי שהרי אין אדם חייב לבזבז כל ממונו כדי לקיים מצות קריאת שמע, וכל שכן שאין עליו לאבד את קולו לעולם כדי לקיים מצות קריאת שמע. ולכן יהרהר בלבו כל התפלה והברכות וקריאת שמע (י"ד)  


(י"ד) דאע"ג דקיי"ל (סי' ס"ב ס"ג ובמ"ב סק'ו) הרהור לאו כדיבור דמי בכה"ג הו"ל כאלם שצריך להרהר וזהו תפלתו, ואף דלכשנתרפא בתוך זמן התפלה ודאי צרין לחזור אין זה משום דההרהור לאו כלום הוא דהרי עיקר חיוב תפלה וברכות הוא ההודאה לד' והרי הודה וקיים המצוה (26)  אלא משום דעכ"פ לא קיימה כתקון תכמים  ולכן צריך לחזור, 

(26)  והיינו דוקא בנד"ד דאף שאינו עושה כתקון חכמים מקום כיון שאינו יכול להוציא בשפתיו יש כאן קיום מצוה בהרהורו כמי שנתבאר. אבל אין זה משום זכר למצות תפלה, דאין לנו לחדש דברים כעין אלו לעשות זכר למצוות במקום שאי אפשר לקיימם. וכעין זה נראה בהא דמבואר בסי' תרע"א במ'"ב סק"ו לענין נרות חנוכה דבשיש לו מעט שמן יתן בנר אהד בשיעור והשאר יחלק לנותרים, הגם שלא יהי' בהם שמן בשיעור כלל, דהתם נמי אין זה משום זכר למצוה אלא משום דסו"ס יש באן קצת פרסומי ניסא, שזהו עיקר תוכן המצוה. ולכן נראה דאף המל"מ דס"ל בפ"א מהל' חמץ ומצה ה"ז דחצי שיעור במצוות עשה לאו כלום הוא מ"מ בהא מודה, ורק במקום שהזכירו כן הפוסקים כגון בסי" תרמט ס"ו בקהל שאין להם לולב וכדו' עבדינן זכר למצוה (כתבי תלמידים) וכשהראו לפני רב מש"כ הגר"מ פנשטיין ז"ל בס' דרש משה פ בהעלתך אמר שזהו רק ע"ד הרעיןן אבל לא בגדרי ההלכה. 


On the other hand, Rav Zilberstein brings it down lehalacha in his Chashukei Chemed Beitza 15b, where he introduces the piece from Reb Moshe by saying the following:
שאלה יהודי אשר אינו יכול לאכול ולקיים מצות שמחת יו"ט מה בכל זאת אפשר לו לעשות 
תשובה כתב השו"ע או"ח סימן ש' לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כדי ללוות את השבת אפילו אינו צריך אלא לכזית וכתב השערי תשובה עיין בא"ר בשם של"ה מי שמפסיק מבעוד יום יטריח להכין סעודה זו לאחרים עכ"ד ולפי זה הוא הדין בעניננו אם לא יכול לאכול בעצמו לפחות יכין סעודה לאחרים כדי שאחרים ישמחו ובזה יקיים קצת מצוות שמחת יו"ט. 

Friday, June 07, 2019

Shavuos ayin tes/2019. Derech Eretz Kodma LaTorah

I saw this in Rav Yeruchem Olshin's Yarei'ach L"moadim. It speaks for itself.

ושמעתי מעשה נפלא על הג״ר משה פיינשטיין זצ״ל בעל האגרות משה שכיבד פעם רב אחד לדרוש בישיבתו וישב שם הגר״ם זצ״ל מרוכז באזנים מקשיבות לכל מילה ומילה היוצאת מפי הדורש. אחר הדרשה ניגש אליו אחד מתלמידיו [הג״ר שמחה בונם קאהן שליט״א - רב דקהל עטרת ישעיה  ליקוואוד] ושאלו, הרי הדורש דרש בשפת אנגלית, והרי אין כת״ר מבין שפת אנגלית.
להפתעתו השיב לו הגר״מ זצ״ל שאכן לא הבין אפילו מילה אחת
א"כ, שאלו התלמיד, מה זה שישב שם כת"ר והקשיב כאילו הוא מבין ומאזין לכל דברי הדורש?


השיב לו הגר"ם זצ"ל, הרי אחר הדרשה אני חוזר לביתי ומשיב צשובות לשואלים בהלכה, והרי אמרו חז"ל (מגילה כ"ז:) דרך ארץ קדמה לתורה,  ובלי דרך ארץ לא אזכה לסייעתא דשמיא. ולשבת אצל דרשה ולא להקשיב אינו דרך ארץ, לכן עשיתי כל מה שביכלתי להתנהג בדרך ארץ כלפי הדורש, אע״פ שלא הבנתי מילה, ע״כ.

Friday, April 05, 2019

Tzav: The Minchas Chavitin

I posted in Shemini on the Rishonim that say that a Kohen Hedyot on the day of his investiture, when he brings his Minchas Chavitin which is called a Minchas Chinuch, has certain denim of a Kohen Gadol. This is based on the fact that the korban brought on by a young kohen on his first day is brought by the Kohen Gadol every day he is in office.  This is the shakla v'tarya Rabbi Avraham Bukspan (Miami, author of Classics and Beyond/אבני קודש/Parsha Pearls) and I had mei'inyan le'inyan.

From Rabbi Bukspan:
Tzav 2 — Kohanim and Korbanos and Klal Yisrael

זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' ביום המשח אתו עשירת האפה סלת מנחה תמיד מחציתה בבקר ומחציתה בערב:
הכהן המשיח תחתיו מבניו יעשה אתה חק עולם לה' כליל תקטר…
This is the offering of Aharon and his sons, which each shall offer to Hashem on the day he is inaugurated: a tenth of an ephah of fine flour as a meal-offering; continually, half of it in the morning and half of it in the afternoon…The Kohen from among his sons who is anointed in his place shall perform it; it is an eternal decree for Hashem; it shall be caused to go up in smoke in its entirety (Vayikra 6:13, 15).
            Often, a topic's location in the Torah speaks volumes, clueing us into wonderful lessons to learn and live life by. The placement of the korbanos the Kohanim brought upon being initiated into their holy service is such an instance. 
            Though the final third of Parashas Tzav describes the seven days of the inauguration of the Mishkan and the Kohanim, the minchas chinuch, the flour-offering brought by a Kohen on his first day of service, is found earlier in the parashah (between the korban minchah and korban chatas). If this is an inaugural sacrifice, why is it not placed near the laws that apply to the inauguration of the Kohanim?
             In general, a man of means would be the one to offer a large animal as a sacrifice, since that comes at a considerable expense. One with less disposable income would bring a less expensive bird, and one in the most dire straits would bring a minchah, a small amount of flour, scraped together from the free-for-the-taking leket, shichechah, andpe'ah.  
            Rav Zalman Sorotzkin (Oznayim LaTorah ad loc.) describes how feelings of worthlessness may shroud the pauper as he self-consciously, and with great embarrassment, brings what he perceives is the least of the korbanos. In Rav Sorotzkin's words, the poor person says to himself, "Everyone else brings animals and birds, while I, the poor man, have nothing with which to honor Hashem but a tenth of an ephah of flour!"
            For this reason, writes Rav Sorotzkin, right after the poor man's meal-offering, we find the meal-offering brought by the Kohen at his investiture into office. Hashem is showing the pauper who else is bringing a meal-offering: the Kohen, from the elite of Klal Yisrael. As Rashi explains (verse 13), though this korban was brought by all Kohanim only on the day of their inauguration, the Kohen Gadol brought it every day. In fact, he even brought it on Yom Kippur. Hashem was telling the pauper, "Even Aharon, on the day he enters the Kodesh HaKodashim, is to offer the same. What's more, the Kohen Gadol brings half of the measurement (of a tenth of an ephah) in the morning, and the other half at night, not even all at once — while yours is whole, offered all at one time. You have nothing to feel bad about."
            We can turn around the idea of the Oznayim LaTorah to demonstrate how it is also for the sake of the Kohen that he and the pauper bring the same korban. After undergoing a chinuch process and then waiting seven days (Vayikra 8), Aharon and his sons officially became Kohanim. From that point on, they were Klal Yisrael's elite. They were supported by the Klal, and had access to places that would render others guilty of a high crime. Bnei Yisrael needed their services and came to them with their problems. They were the holders of high office, with unique power and prestige. There is even a mitzvah to treat them with special honor (Vayikra 21:8).
            All of this could subtly induce feelings of superiority and unjustified importance. To preempt this, the Kohen, at the moment of his advancement, had to learn the lesson that only a minchas chinuch could teach. By bringing a poor man’s korban, he was making a statement: "I realize that I was not selected to lord over others but to serve, not to receive rewards but to help make life rewarding to others." At the very moment that he was elevated to high office, he had to be made aware that he should not feel elevated.
            The challenge facing the Kohen Gadol was far more serious, as he was the principal figure in the Beis HaMikdash. In contrast to the Kohen Hedyot, who served in theBeis HaMikdash for only two weeks a year, the Kohen Gadol served there all year long. And on Yom Kippur, he performed the special avodah of the day, even entering the Kodesh HaKodashim, the holiest place on earth. The other Kohanim, whom we have to honor, must themselves honor the Kohen Gadol. To thread the needle between accolades and humility could not have been easy for him.
             A Jewish king had to have a personal copy of the Torah strapped to his arms at all times:  "Le’vilti rum levavo mei’echav — So that his heart does not become haughty over his brothers” (Devarim 17:20).He may have been king, but he could not allow it to go to his head.  In order to uphold his moral and ethical compass, a Kohen Gadol also needed a tangible reminder.
            Yet one minchas chinuch, at the beginning of his career, would not have been sufficient. On a daily basis, the Kohen Gadol was to bring the same korban as the pauper did, to demonstrate that he may have merited high office, but he should not feel any higher than the people.  Like his forebear Aharon, who was praised for not allowing the office to change him (Bamidbar 8:3: Rashi, Ohr HaChaim), the Kohen Gadol had to maintain his spiritual equilibrium. As the Abarbanel (verse 13) explains, the Kohen Gadol had to offer a minchah every day, thereby bringing the feeling of humility into his heart, since after all, his offering was the same as the poor person's.
            Perhaps that is why he had to bring only half of the korban every morning and the other half every evening, taking the same tenth of an ephah as the most destitute person and dividing it into two. He thereby acknowledged that though he was the representative of the entire nation, he was not even giving as much as the poorest person at any one time.
            Rav Michel Zilber (cited in VeShalal Lo Yechsar ad loc.) has a far different pshat to explain why the Kohen Gadol brought what was essentially an inaugural korban every day.
As we saw in Rashi's explanation cited in the beginning of this piece, the pasuk weaves together the laws of the one-time minchas chinuch of the Kohen Hedyot with the dailyminchas chavitin of the Kohen Gadol. Why is this?
            Rav Zilber explains that even the daily korban of the Kohen Gadol was, to a certain extent, an inaugural one. The Kohen Gadol was supposed to be in a constant state of spiritual growth, with no ceiling or limits. As such, every day he was like a new person, different and greater than the day before. Consequently, his avodah on any given day was also new, filled with novel facets in his service to Hashem and the Klal. That is why he brought a daily meal-offering, which was essentially no different from a minchas chinuch, as he underwent a new inauguration on a daily basis.
            Rav Zilber concludes that this can serve as a lesson for us all. We need to constantly find new ways to grow and serve Hashem. The depth of our mitzvos and the care we put into them can always be improved and brought to the next level, as we constantly offer Hashem our personal minchah chadashah.


My response:

If I were to say it, I would use a slightly different approach, based on an idea I heard from Reb Moshe innumerable times. Davka the Kohen Gadol, who has reason to think that he stands on the highest plateau, needs to be reminded that as far as what he might achieve, he is no farther along than a kohen hedyot on the first day he is doing the avoda.

So there are two lessons. One, that a kohen hedyot should realize that he must seize the new opportunity and that he has the ability to be as great as the Kohen Gadol, and Two, the great Kohen Gadol has to be reminded never to rest on his laurels, that he has great horizons that remain to be achieved.

The Hedyot needs to know that he has the potential to be a Gadol. The Gadol needs to be reminded that he is just a Hedyot.

(Or, if you apply it to a Bar Mitzvah, 
The Bar Mitzva bachur needs to know that he now has the opportunity to become the greatest man in Klal Yisrael, and the greatest person in Klal Yisrael must be reminded to have the humility and receptiveness of a Bar Mitzva bachur.)

This reminds me of a Rashi in Melachim I 5:13 that I just learned with my wife the other day, which also relates to this week's parsha, Tazria. Speaking of the wisdom of Shlomo HaMelech, the passuk says
וַיְדַבֵּר֮ עַל־הָֽעֵצִים֒ מִן־הָאֶ֙רֶז֙ אֲשֶׁ֣ר בַּלְּבָנ֔וֹן וְעַד֙ הָאֵז֔וֹב אֲשֶׁ֥ר יֹצֵ֖א בַּקִּ֑יר וַיְדַבֵּר֙ עַל־הַבְּהֵמָ֣ה וְעַל־הָע֔וֹף וְעַל־הָרֶ֖מֶשׂ וְעַל־הַדָּגִֽים׃
Rashi says
וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים. מָה רְפוּאַת כָּל אֶחָד, וְעֵץ פְּלוֹנִי יָפֶה לְבִנְיָן פְּלוֹנִי, וְלִטַּע בְּקַרְקַע פְּלוֹנִית וְכֵן עַל הַבְּהֵמָה, מָה רְפוּאָתָהּ, וְעִקַּר גִּדּוּלֶיהָ וּמַאֲכָלָהּ. וּמִדְרַשׁ אַגָּדָה: מָה רָאָה מְצֹרָע לִטָּהֵר בְּגָבוֹהַּ שֶׁבַּגְּבוֹהִים, וּבְנָמוּךְ שֶׁבַּנְּמוּכִים. וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל הָעוֹף, מָה רָאָה זֶה לִהְיוֹת כָּשֵׁר בִּשְׁחִיטָה בְּסִימָן אֶחָד, וְזֶה בִּשְׁנֵי סִימָנִין, וְדָגִים וַחֲגָבִים בְּלֹא כְלוּם.

The classic drush about needing to be reminded of gavhus and of nemichus, עפר ואפר ובשבילי נברא העולם. Like the Chovos Halevavos in שער הכניעה פרק ב