The basic thesis of this post is that the tension between a life immersed in Limud HaTorah and military service is as old as Klal Yisrael- perhaps even older. The antiquity and obduracy of this tension imply that it is a fundamental and creative element of our national identity.
In Yaakov's brachos in Parshas Vayechi, he says to Yissachar
יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים וירא מנחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד
Yissachar is a broad-boned donkey, lying between the boundaries. He saw a resting place, that it was good, and the land, that it was pleasant, and he bent his shoulder to bear [burdens], and he became an indentured laborer.
The Ibn Ezra, echoed by the Abarbanel, says that the tribe of Yissachar did not join the army. They were deeply bound to their land, and psychologically unfit for battle. Because of the inequity of their not participating in the wars fought by Klal Yisrael, they paid a high tax to cover their share of the war effort- or they gave a tribute to placate threatening neighbors.
Ibn Ezra:
וירא מנוחה . כאשר ראה ארצו ומקום מנוחתו נעימים נטה שכמו לסבול כל משא כאשר ישא החמור ושב כעבד נותן מס וזה הטעם על יששכר שלא היו גבורים ולא ירצו לצאת למלחמה לעזוב מקומם. וכן אמר משה ויששכר באהליך.והיו נותנים מס למלך ישראל שלא יצאו או לגוים שלא יבאו להלחם עליהם
Abarbanel:
והיה תכלית מאמר הזקן שזבולון יהיה טבעו נוטה לסחורה ולכן לא תאות לו המלוכה ואמנם יששכר היה גם כן בלתי ראוי למלוכה לפי שאנשיו רובם יהיו עובדי אדמה ולכן קראו חמור גרם רובץ בין המשפתי׳ כי בביתו לא ישכנו רגליו אבל הוא כחמור נושא סבל רובץ בין המשפתים שהם מערכות האדמה לעבדה ולשמרה. בי משפתים הוא לשון מערכה כמו י״י ישפות שלום לנו. ואמר וירא מנוחה כי טוב ר"ל שהיה יששכר אוהב המנוחה לא עמל המלחמות ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול כחמור נושא הסבל ויהי למס עובד ר"ל שהיו אנשי יששכר נותני' מס למלך ישראל כדי שלא יצאו למלחמה וכמ״ש הראב״ע וכמה רחוק זה ממה שיאות למלך ואפשר לפרש וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה שהיו מבני יששכר חכמי' כדבריהם ז״ל ולכן אמר עליהם וירא מנוחה כי טוב כי מנוחה האמתית היא הנפשית והיא הטוב האמתי וכן יהיו מהם עובדי אדמה רבים לכן אמר ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ולא היה דבר זה ראוי למלך. וי״מ שרצה הזקן לשים הבדל בין זבולון שהיה יוצא למלחמה ובין יששכר שלא ירצה להלחם עם האויבים אבל ירצה לתת להם מס כדי שלא יבואי עליהם למלחמה וזהו להיותו רובץ בין המשפתים שהם תחומי האויבים.
The Sforno says almost the same thing. But with his addition of one new idea, he presents Yissachar in an entirely different light- that their unfitness/unwillingness stemmed from their preoccupation with and passion for learning Torah.
from Sforno in 49:14-
יששכר חמר. בלתי מוכן למלחמה. כאמרם אי ספרא לא סיפא.
(The Radak might have presented this idea before the Seforno, but I am not sure whether that is what the Radak means. I bring the Radak toward the end of this post.)
The Netziv develops this idea. The reason the tribe of Yissachar did not send soldiers to join in the wars of Klal Yisrael was because they were consumed with a passion for learning Torah, and being in the army and preoccupation with Torah are incompatible. But this calling did not relieve them of their obligation to share in the defense of Klal Yisrael. Their alternative service was the payment of a high tax to cover the costs of whoever had to replace them in the army.
Netziv in Vayechi:
"יששכר חמור גרם" – בימי שפוט השופטים בעוד לא היה מלוכה בישראל היה הנימוס אשר כל שבט מפריש איזה סך חיל והוצאותיהם לשמור המדינה ושבט יששכר לא היה מפריש אנשי חיל. כדמוכח מהא דבעת המליכו את דוד ובאו מכל שבטי ישראל לאלפים ורבבות ורק משבט יששכר לא באו כי אם מאתיים יודעי בינה וכל אחיהם על פיהם והיינו משום שלא היו אנשי מלחמה ומוכח עוד מדכתיב בס' דה"י א' ז' ולבני יששכר וגו' גיבורי חיל לתולדותם מספרם בימי דוד, ולא כתיב כזה בכל השבטים והיינו משום שבכל השבטים הי' כזה גם לפי מלוך דוד אבל שבט יששכר לא נמנו להיות גיבורי חיל עד שמלך דוד וגזר עליהם להמנות למלחמה.
וזהו דבר עקב "יששכר חמור גרם" – כעצמות חמור שאינו מסוגל להיות זריז כסוס שוטף במלחמה. אלא "רובץ בין המשפתים" – יושב במקומו עמל בבית תלמודו. וזהו בין המשפתים מקום שאינו נקי ומהודר כל כך שיהא מוכשר לעוסקי בהליכות עולם. "וירא מנוחה כי טוב" טעם על שסירב להעמיד אנשי חיל משום שראה מנוחה כי טוב. והיא עסק התורה ואת הארץ כי נעמה. ומי שיוצא בחל א"א לעסוק בתורה ומוכרח לצאת מארצו ויט שכמו לסבול. ותחת זה הטה שכמו לסבול דעת ל ישראל מה שיטלו עליו בשבל צורך המדינה ויהי למס עובד. ונתן מס הרבה לבעלי מלחמה משאר שבטים ולהוצאת מלחמה
The Netziv had previously presented this idea in his
introduction to his pirush on the Sheiltos on Vayikra.
ונראה שהוא מברכת יעקב אבינו שאמר ליששכר וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד* וכבר פירש ברבה דמנוחה זו התורה ־ וענין הפסוק • דזה היה דרכן של שבטי ישראל • שיהא כל שבט מפריש איזה סך אנשי חיל והוצאותיהם • וידוע דאנשי חיל אינן יכולים לעסוק בתורה וגם אינם יכולים לשבת בארץ ־ וע״ז אמר יעקב שיששכר ראה מנוחת התורה כי טוב ואת הארץ כי נעמה י ע״כ לא רצה לתת אנשי חיל כי אם אהב להיות רובץ בין המשפתים * והכי נראה מדכתיב בר״ה א׳ י״ב בבוא מכל שבטי ישראל אנשי מלחמה ימה אלפים ומשבט יששכר באו יודעי בינה לעתים מאתים וכל אחיהם הסכימו להם עד שמלך דוד ועשה מהם בעלי מלחמה כדכתיב שם א׳ ז׳ ולבני יששכר וגו׳ מספרם בימי דוד וגו׳ ותחת זה הטה שכמו לסבול ליתן מס לצרכי הכלל להוצאת מלחמת ישראל
A few things I need to point out about the Netziv.
☛A. If the Yissachar/Zevulun arrangement were still in force at that time, then the fact that Yissachar paid for their share of the war and for their military stand-ins couldn't be called "a tax on Yissachar." It would cost nothing to Yissachar and would just increase the burden on Zevulun. It must be that Yissachar did work to support themselves, and they worked twice as hard in order to pay the tax, but this left them the menuchas hanefesh to learn.
This explains why Yissachar paid the extra tax but Levi did not. Levi was supported by Klal Yisrael, so it wouldn't make sense to tax them. The burden would just devolve on the rest of Klal Yisrael. Another difference is that Levi did not receive any private agricultural land in Israel, so their exemption would not be seen as inequitable and would not arouse resentment.
-Important note: Eli, in the comments, tells us that from the pesukim in Divrei Hayamim it appears that David Hamelech ended the exemption of Shevet Levi as well, despite the fact that the Leviim were always supported by others and its members never received any private agricultural property.
-Another important note from Eli in the comments: Eli directs our attention to the Medrash Rabba 99:8-9,
here and
here, that indicates that there are two models of Zevulun's support of Yissachar. One is the money-in-the-envelope model, which is what I assumed, but the other is that Yissachar grew produce and delivered it to Zevulun, who then marketed it far away where it was more valuable. Zevulun was the entrepreneur who spent his time finding and exploiting markets, traveling and handeling, while Yissachar worked close to home. If this was the case, then the tax might have co-existed with Zevulun's "support."
זבולן לחוף ימים ישכון הרי זבולן קדם ליששכר שכן מייחסן יששכר זבולן ולמה כן אלא שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה וזבולן בא ומאכילו לפיכך קדמו עליו אמר הכתוב (משלי ג) עץ חיים היא למחזיקים בה יששכר כונס וזבולון מביא באניות ומוכר ומביא לו כל צרכו וכן משה אומר (דברים לג) שמח זבולון בצאתך למה שיששכר באהליך שלך הן שאת מסייעו לישב בהן:
Eli points out that the latter model is consistent with the Rambam's advice to the Talmid Chacham.
ואמנם הדברים שהתירה אותם התורה לת"ח היא שיתנו ממונם לאדם לעשות בו סחורה בבחירתו ויהיה השכר כולו להם אם ירצה, והעושה זה יש לו שכר גדול עליו
☛B. People ask on the Netziv from the Rambam
(6 TT 10) that says that Talmidei Chachamim cannot be taxed. The words of the Rambam:
תלמידי חכמים אינם יוצאין בעצמן לעשות עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה וכיוצא בהן כדי שלא יתבזו בפני עמי הארץ. ואין גובין מהן לבנין החומה ותיקון השערים ושכר השומרים וכיוצא בהן ולא לתשורת המלך. ואין מחייבים אותן ליתן המס בין מס שהוא קצוב על בני העיר בין מס שהוא קצוב על כל איש ואיש
Great Unknown, in private communication, suggested that Talmidei Chachamim are only exempt from paying for defensive war, similar to paying
שכר השומרים, while this was an expansionist war.
A better answer from Chaim B follows below in C-2-a.
☛C. I posted this discussion for informational purposes only. Any attempt to derive political capital from these sources would be self-defeating. Even if the Netziv supported one side, all that would happen would be that the other side would passel the Netziv, just as they passel the Tiferes Yisrael and the Torah Temimah and the the Maharitz Chiyos and Reb Yosef Ber Soloveitchik and on and on. But in any case, the words of the Netziv simultaneously support and contradict all current positions. From the Netziv we see three things.
☞1. Preoccupation with learning Torah was a valid reason to avoid military service, even for large numbers of people.
☞2. People availing themselves of this exemption had to pay a very costly tax to fund their replacements.
a. Chaim B. points out that the Netziv in the Sheiltos makes a very important point, which he left out in his pirush on Chumash. He says that this arrangement was made with the agreement of the other Shevatim: וכל אחיהם הסכימו להם. It was not unilaterally imposed upon them by Yissachar by fiat.
i. I think that even though it involved the agreement of the other Shevatim, they would not have agreed if they did not approve. If they hadn't approved, then every rich shevet would avail itself of this option of paying others to fight in their place. This indicates that the other Shevatim recognized the great value of what Yissachar was doing, but only to the extent that it deferred them from active participation. They felt that Yissachar still had to pay for their replacements. But we cannot deny the fact that according to the Netziv, if the other Shevatim would not have recognized the value of learning, even if this was because their hashkafos were flawed, Yissachar would have no right to unilaterally impose their wishes on the Klal.
ii. Chaim's point might answer the question from the Rambam in B. The tax exemption for Talmidei Chachamim is not relevant to this "tax," which was a negotiated alternative to military service. Proof for his excellent answer is from the Gemara in BB 8 (הכל לכריא פתיא אפילו מרבנן) that even Talmidei Chachamim are obligated to pay for local improvements and digging wells, because they directly benefit from them. They only don't have to go out and dig themselves, but they would have to pay others who do their digging for them. This is reflected in the Rambam's words as brought above in B, תלמידי חכמים אינם יוצאין בעצמן לעשות עם כל הקהל בבנין וחפירה של מדינה.
☞3. While this practice pertained throughout the time of the Shoftim and the time of Shaul, Dovid Hamelech ended the exemption as soon as he became king, and all the Bnei Torah had to join the army.
a. People who were obligated to leave their homes and yeshivos to join the army of Dovid Hamelech could be sure that Kashrus, nekiyus hadibbur, Tzniyus, and Shemiras Shabbos were observed at a standard as high as their own. That might not be the case today.
b. Even if C-3-a is true, that doesn't necessarily absolve people from finding or creating an alternative service that would satisfy their needs.
I have to reiterate the essential point:
It is clear that the tension between a life of immersive Limud HaTorah and military service is an issue as old as Klal Yisrael- perhaps even older, considering Chazal's "criticism" of Avraham Avinu's use of Talmidei Chachamim in the war against the four kings (Nedarim 32a, and see Sotah 10b.) This will never be resolved. One might even speculate that the tension is a formative dialectic of the character of Klal Yisrael.
Back to Tanach:
The reason I didn't mention the Radak is that I couldn't decide whether he belonged with the Ibn Ezra or the Sforno.
חמור גרם - ודמהו הדמיון הזה, רוצה לומר, כי תהיה ארצו טובה, כמו שאומר, ויתעסק בעבודת ארצו, ולא יצא למלחמה עם שאר השבטים כשיצאו, אלא יתן מס למלך ישראל, שיניחהו בארצו
ורז"ל פירשו זה הענין שהיה שבט יששכר עוסק בתורה והיתה לו ארץ טובה, והוא משל שתהיה תורתו נעימה ושלימה ויגיעתו בתורה היתה לו מנוחה. ויט שכמו לסבל עבודת התורה והחכמה, ויהי למס עבד, שהיה עבד ישראל ושלח להם דברי תורה וחכמה.
In a different volume of the Netziv's introduction to the Sheiltos - this one is on Bamidbar/Devarim- he says another interesting thing about the role of Yissachar and other Talmidei Chachamim during the battle- they did not learn in their Batei Medrash and they did not go home at night. They went out to the battlefield and sat and learned in the soldiers' tents, near the front line. (He repeats this idea almost verbatim in his Haamek Davar (
Devarim 33:18.))
ודבר זה מפליא היאך מצא חזקיהו לב לגזור כזאת שמי שאינו שעוסק בתורה ידקר בחרב. אבל הענין שידוע דבימיו היה סנחריב משחית את הארץ והיה שוטף כמה קהלות ישראל עד ירושלים, ועיקר מלחמתן של ישראל הוא בקול תורה כדאיתא במכות (י' ע"א) "'עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים', 'עומדות היו רגלינו' - שלא ימוטו במלחמה, שערי ירושלים שהיו מלאים בתורה", ואיתא במדרש (בראשית רבה פרשה ס"ה, כ') ששאלו את בלעם ואת אבנימוס הגרדי אם יכולין אנו להזדווג לישראל והשיבו בדקו בבתי מדרשות, אם מצאתם שם תינוקות מצפצפין בקולן אי אתם יכולין להזדווג להן, שכך הבטיח להם אביהם ואמר להם 'הקול קול יעקב' - בזמן ש'הקול קול יעקב' אין 'הידים ידי עשו' ואם לאו 'הידים ידי עשו' אתם יכולים להם. ולעולם זאת על ישראל בשעה שהיו יוצאין למלחמה היו מיחדים אנשים מוכשרים לתורה ולתפילה שיצאו עם הלוחמים לאהלי השדה ושם שננו חרב לשונם בקול תורה וכדאיתא במגילה ד'ד מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק ואל״י שלן בעומק הלכה • וזה המקרא כתיב במלחמת מי שנצרך יהושע לעצה ותחבולה כמבואר במקרא והכל הי׳ לצורך המלחמה כדי, לשנן ציר חרבם של ישראל׳ וזוהי כוונת ברכת משה לזבולון - 'שמח זבולון בצאתך' - למלחמה על שדה 'ויששכר באוהליך' - באהלי המחנה עוסק אז בתורה
........
הרי דנדרש כח התורה בימי יחזקיהו לצורך מלחמתם עם סנחריב שראה שלא יחובל עול סנחריב מפני חרב לטושה ולא מפני כובד מלחמה אלא מפני חרב ישראל המיוחדת להם וכדאיתא שם בסנהדרין וחבל עול מפני שמן יחובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיהו שהי׳ דולק בביכ וב״מ . ואם כן שהיה צורך המלחמה היה אפשר לגזור על זה כמו שאפשר למלך לגזור על כל עמו ליטול חרב למלחמה בשעת הצורך.
Finally, Rav Shamshon Rafael Hirsch tangentially mentions Yissachar's military deferment, but the reason I reproduce it here is the beauty of his paean to the Jewish image of an honorable life.
יששכר אוהב לעבוד, אולם רק במידה ובאופן שיש ערך לעבודה בעם ישראל. בעוד יהודה מייצג את שבט המושלים, וזבולון - את שבט הסוחרים, מייצג יששכר את הגרעין העיקרי של עם ישראל, את החקלאי היהודי. אין הוא עובד כדי לעבוד ללא הרף ולצבור הון; איש העם מישראל לא ישעבד את עצמו לעבודה, הוא יעבוד כדי לזכות במנוחה. הוא יניח לזבולון להרוויח בתוצרתו מיליונים, אך הוא עצמו יעדיף לשבת בביתו; הוא יודע כי המנוח הנקנית לו בעבודתו העצמאית, היא היא רכושו הגדול, היא היא חלקו מכל עמלו; שכן המנוחה זוקפת את קומתו של אדם, - ובה ימצא האדם את עצמו. משום כך - "ויט שכמו לסבול", יניח ליהודה את שרביט המושלים, ולזבולון - את דגל הסוחרים. לבו לא יימשך אחרי תפארת מלחמה, ולא אחרי רווח המסחר; הוא מכיר כיבושים אחרים, ואוצרות אחרים, הנקנים ונשמרים רק בשעות המנוחה. לפיכך זכה דווקא שבט זה לשמור על אוצרות הרוח של האומה.
בהתאסף שבטי ישראל אל דוד אחרי מפלת שאול, באו מכולם אלפים ומאות אלפים. יששכר שלח רק מאתיים, את ה"ראשים" - השאר נשארו בבית ועבדו -
אך אלה היו "יודעי בינה לעתים" הם הביאו אתם "בינה" שעיקרה "ראיית ביניים", הכרת היחסים ההדדיים של אישים ועצמים, ותוצאות פעולתם זה על זה. הכרה זו ניתנה ליששכר בשעות מנוחתו; היתה זו "דעת בינה", ידיעה מוחשית, לא חידוד סופיסטי, אלא הבנה מעשית ביחסים האמיתיים של אישים ועצמים, זו הנקנית לאדם על ידי החכמה האמיתית של התורה.
