For private communication, write to eliezere at aol

Tuesday, January 22, 2019

Yisro. Missing Mattan Torah

I'm not sure if it's better to read this synopsis now or to leave it for the end.
1. According to some, Moshe Rabbeinu's sons were the only Jews that lived at the time of Mattan Torah that did not experience ma'amad Har Sinai.
2. This stemmed from Moshe Rabbeinu accepting Aharon's advice to leave his children in Midyan.
3. We speculate as to the lomdus of the shakla ve'tarya between Aharon and Moshe at that time.
4.  Some mefarshim say that their absence from Mattan Torah was a necessary concomitant of their absence from Yetzias Mitzrayim and Kriyas Yam Suf.
5. Their absence seems to have had profoundly negative consequences.
6. We have no idea why the Ribono shel Olam wanted such a bitter and unique irony to affect davka Moshe Rabbeinu and his sons.

When Yisro came to see Moshe in Midbar Sinai, he brought along Moshe Rabbeinu's family - Tzipora, Gershom, and Eliezer. Long before, when Moshe had first returned to begin the Geula, he brought his family with him, as we know from the story of the malach that almost killed them because of the delayed Bris Milah. But when Aharon saw them, he asked Moshe "There are plenty of Jews suffering in Mitzrayim. Do you need to bring more?" So Moshe sent his family back to Midyan, and it was only now that Yisro reunited them.

ויקח יתרו חתן משה את־צפרה אשת משה אחר שלוחיה
Rashi - 
"אחר שלוחיה" - כשאמר לו הקב"ה במדין לך שוב מצרימה ויקח משה את אשתו ואת בניו וגו' ויצא אהרן לקראתו ויפגשהו בהר האלהים אמר לו מי הם הללו אמר לו זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני אמר לו להיכן אתה מוליכן אמר לו למצרים אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם אמר לה לכי לבית אביך נטלה שני בניה והלכה לה (מכילתא)

The language of our Mechilta is slightly different - 
על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם באלו

What was the machlokes between Moshe and Aharon? What was the shakla vetarya? Why did Moshe change his mind?

The achronim suggest several explanations for this episode. Reb Meir Simcha says that Hashem had not instructed Moshe to bring his family, but he decided that doing so would prove to the Jews that he was confident the Geula was going to happen. If not, what rational person would bring his family from the safety of far-off Midyan into the horrible conditions of Mitzrayim? Reb Meir Simcha does not talk about Aharon's reasoning. Perhaps Aharon held that the benefit did not outweigh the danger (after all, plenty of Jews died during Choshech,) or that Klal Yisrael would trust Moshe Rabbeinu without the extra proof.

Harav Moshe Bloch (Ra'm in YSI, retired,) in his Mechokeik Safun on Shkalim, says it's talui on the machlokes in Shekalim 6:3 when you have a havtacha that a neis will happen, whether you can be mosif on the neis, like marbeh be'shiurim on bishul. The issue there is whether you put the Lechem Hapanim on a silver table before it goes on the shulchan, because silver will increase the likelihood of spoiling. On the other hand, it's going on the Shulchan for a week, so you have to rely on nissim anyway. So he says that Moshe held that now that Hashem said that nissim would happen, bringing more people is not a problem of being "someich al haneis." Aharon held either that it does fall under ein somchin, or that to beyadayim bring new people would be worse than "ein somchin, it would be a peshi'ah, and so he could not rely on the neis bichlal, (or that for these individuals there was no havtacha of a neis, so it's worse than being mosif on a guaranteed neis.)

If you want to be a modern darshan, you could even say that Aharon knew that the Jews in Mitzrayim were resigned to their suffering. But to bring a woman and children from safety and comfort and suddenly immerse them in the misery of Mitzrayim would be too hard for them to bear.

(We know that Shevet Levi wasn't meshubad. That is irrelevant to this discussion. The Tanchuma says it would be tzaar for them.)

All these explanations are wonderful. But the story remains so perplexing, there are so many things that beg to be answered. What changed Moshe Rabbeinu's mind? Is this like the story of the Se'ir Rosh Chodesh, where Aharon actually convinced Moshe that he had made a mistake? That's not impossible. This was long before Mattan Torah, and long before וגם בך יאמינו לעולם.

Additionally, I want to point out a very disturbing fact. According to ר' אלעזר המודעי et al in Zvachim 116 that Yisro brought the family back after Mattan Torah, that means that of all the Jews in the world living at that moment, there were exactly three that were not standing at Har Sinai during Mattan Torah - Tziporah, and more importantly, Gershom and Eliezer.

The bitter irony, the idea that the man that received the Torah as a gift from the Ribono shel Olam, the man that brought it down and gave it as a gift to Klal Yisrael, that his own children were the only Jews in the world that were not present at maimad Har Sinai, is so disturbing that some mefarshim say that this cannot be pshuto shel mikra. For example, the Moshav Zkeinim in Yisro:

 הקשה ר"י דאורליניש למ"ד יתרו לאחר מתן תורה כדאיתא במס' זבחים, א"כ מ"ל שפי' משה מהאשה דאמרי' בפר' ר' עקיבא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה לדעתו וחד מינייהו פירש מן האשא ותי' מה פירש והלא עדיין היתה במדין ואומר ר' לאו דווקא פירש אלא הסכים בדעתו לפרוש ממנה ולקבוע לה אהל בפני עצמו למ"ד לאחר מתן תורה בא וכי בניו של משה לא קבלו התורה אותן שכתוב דברי הימים א' כ"ג י"ז ובני רחביה רבו עד למעלה והרף ממני ואעשך לגוי גדול לכן נראה דודאי יתרו קודם מתן תורה בא 

First of all, that does not help us understand the shittah that they came after Mattan Torah. Second, there are plenty of Rishonim that do come down on the side of ר' אלעזר המודעי, including the ibn Ezra. Among the more mainstream Rishonim, you have this Tosfos in Avoda Zara.

תוס' ע"ז כד: 
יתרו לאחר מתן תורה הוה - וא"ת א"כ צפורה אשת משה לא באה אלא לאחר מתן תורה ותיקשי על הא דאמרינן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו וקחשיב פירש מן האשה ומאי קאמר הא לא היתה צפורה עמו וי"ל שהקב"ה נתן לב לפרוש מן האשה

There are other Rishonim that face the problem, and instead of taking the Moshav Zkeinim path of pushing aside the shita of R' Elozor HaModa'i, they invent a backstory: Here is something from the Maharash, the Rebbi of the Maharil. He says they came back for Mattan Torah, then Moshe sent them back to Midyan, and now they were coming back a second time!

ותימה לאותו מ"ד יתרו אחר מתן-תורה בא אם כן בני משה לא היו בשעת מתן-תורה?... ותירץ הרב ר' שלום, שבוודאי... אשת משה ובניו היו בשעת מתן-תורה, ומיד שלחה למדין כדי שיהיו לשם ולא יהיה להם טורח במדבר, [ו]מיד כשירד משה מן ההר ויתקן כל צרכי ישראל וכשיתחילו הדגלים לנסוע אז ישלח אחריהם ויבואו, 

The Maharil Diskin says this as well. His proof is that if they hadn't been by Sinai, then they would have to be misgayeir later, and they wouldn't have a din of Leviim, so it must be that they came back for Mattan Torah and they Yisro took them to Midyan, and only now brought them back permanently.

ויקח יתרו וגו' אחר שלוחיה עיין בהראב"ע ז"ל. ואדמו"ר ז"ל אמר דפי' הוא כך דאם נאמר ייתרו אחר מתן תורה בא היתכן דלא היו בניו של מרע"ה אצל מ"ת, הלא היו ג"כ לוים, ואם לא היו אצל מתן תורה לא היו יכולים להיות לוים כלל. אע"כ צ"ל דבעת מ"ת שלח מרע"ה לקרוא אותם ובאו עם אמם. ומסתמא לא הי' רוצה יתרו לשלח אותם, עד שהבטיח לו מרע"ה שיחזירם א"כ הפי' מלוחיה ששלחה הרבה פעמים היינו ב' פעמים א' כמו שפירש"י ועוד הפעם כמו שפירשנו ודו"ק 

This seems like a pshat you say only when you have no choice. Also, it is contrary to the Mechilta, which says clearly that אחר שילוחיה refers to the time he met Aharon when he first was returning to Mitzrayim.

"ויקח יתרו את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה" (שמות יח,ב)... ר' אלעזר המודעי אומר, מאחר שנפטרה ממנו במאמר – שבשעה שאמר הקב"ה למשה: לך הוצא את עמי בני-ישראל ממצרים... באותה שעה נטל אשתו ושני בניו והיה מוליכם למצרים – שנאמר (שם ד,כ) "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים", באותה שעה אמר לאהרן - "לך לקראת משה" (שם ה,כז), יצא לקראת משה וחבקו ונשקו, אמר לו: משה, היכן היית כל השנים הללו? אמר לו: במדין, אמר לו: מה טף ונשים אלו עמך? אמר לו: אשתי ובני, ולאן אתה מוליכם? למצרים, אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם באלו? באותה שעה אמר לציפורה: לכי לבית אביך, ובאותה שעה הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה. לכך נאמר "אחר שילוחיה",

On the other hand, you have the Chizkuni. The Chizkuni accepts Chazal's words at face value, and he says that their absence from Sinai at Mattan Torah had unfortunate consequences. (besides the life led by Moshe's grandson, Yonasan the son of Gershom.)

חזקוני 18:27
וישלח משה לשון לויה, כמו ואברהם הולך עמם לשלחם. י״‎מ כל הפרשה מוישמע יתרו עד וילך לו אל ארצו לאחר מתן תורה, וכן הפי׳‎ ויבא יתרו בעשרה בתשרי שבו ירד משה מן ההר ויצא משה לקראת חותנו, באותו יום עצמו ויספר משה לחותנו וגו׳‎ על הסדר עד ויבא אהרן וכל זקני ישראל, באותו יום עצמו שירד מן ההר היה, ויהי ממחרת יום הסעודה שבו ירד משה מן ההר ללמד תורה לישראל כמו שפרש״‎י בסוף פר׳‎ תשא וישב משה לשפוט את העם וגו׳‎ על הסדר עד ויעש כל אשר אמר, היינו דכתיב בפרשת דברים לא אוכל אנכי לבדי שאת אתכם וגו׳‎ עד ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי חמשים ושרי עשרות. י״‎מ יתרו עמד שם עם ישראל עד שנה שניה שאמר לו משה לכה אתנו וגו'. ואגב גררא דיציאת מצרים דעסיק בה נקטה לפרשת יתרו הכא משום דאף היא קא מתחלא ועסקא ביציאת מצרים וע״‎י שהיא גומרת והולכת בעניני התורה ודינין כדי לחברנה לפרשת מתן תורה הפסיק הענין של יתרו בכך, ונקיט ליה למסקנא דמילתיה דיתרו דהיינו וישלח משה לחותנו וגו', ולפי שטה זו צ״‎ל גרשום ואליעזר לא עמדו על הר סיני ואעפ״‎י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שלא הוזכרו מכאן ואליך בשום מקום בתורה

Assuming the Chizkuni's approach, that they were not at Sinai, the question remains. How can it be that of all of Klal Yisrael, these two boys were not at Sinai?!

I can only suggest a Brisker style answer - the what, not the why, the "vos," not the "far vos."

The Medrashim, and the Maharal, and Reb Tzadok all say that in order to be zocheh to Mattan Torah, you had to be part of Yetzias Mitzrayim.  After all, the Aseres HaDibros begins with  אשר הוצאתיך מארץ מצרים, and those words were addressed to every individual that was present.  (While they mention only Yisro, what they say applies equally to the sons.)  This doesn't explain why Hashem arranged that such a thing should happen, and it doesn't explain the shakla vetarya between Aharon and Moshe, and it doesn't tell us who ended up being right - Moshe or Aharon.

מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת יתרו פרק יח 
"וישלח משה את חתנו. מכאן שכל המצטער בצער צבור זוכה ורואה בנחמת ציבור, ויתרו לא היה בצער ציבור, לא זכה בנחמתן, ואיזו נחמה, זו מתן תורה, ולכך משה שלח את חותנו" 

ילקוט שמעוני פרשת יתרו רמז רעא 
"וישלח משה את חותנו [י"ח, כ"ז] ואחר כך בחדש השלישי... אמר הקדוש ברוך הוא בני היו משועבדין בטיט ולבנים ויתרו היה יושב בתוך ביתו בבטח והשקט ובא לראות בשמחת התורה עם בני? לפיכך וישלח משה את חתנו ואחר כך בחדש השלישי

and the Drashos Maharal in the Hakdama. The Maharal only directly addresses Yisro, but the logic applies equally to Moshe Rabbeinu's children.
דרשות מהר"ל, הקדמה
בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים (שמות י״ט:א׳). יש לשאול למה נסמכה פרשה זאת אל וישלח משה את חותנו שקדם לה, ואף למאן דאמר (זבחים קט"ו) יתרו קודם מתן תורה בא, שלוחו אל ארצו לא היה עד אחר מתן תורה עד שנה שנייה, שהרי מצינו במסע הדגלים שאמר לו משה (במדבר י׳:כ״ט) נוסעים אנחנו אל המקום וגו' אל נא תעזוב אותנו, ואם כן למה הקדימה תורה קרא דוישלח משה לבחדש השלישי. וכל שכן לדברי האומר (זבחים שם) יתרו אחר מתן תורה בא, ונסמכה פרשת יתרו לפרשת בשלח על ידי שבשביל ששמע קריעת ים סוף או מלחמת עמלק בא, מאי א"כ ענין וישלח משה את חותנו לפרשה הקודמת. דאין לומר שרצה הכ' לסמוך כל ספורי ענין יתרו יחד, שהרי בפ' בהעלותך היה עדיין יתרו עם ישראל ונכתב עוד ממנו שם בדגלים כאשר זכרנו: 
ונראה לומר כי פרשה זאת היא פרשת מתן תורה נסמכה אל וישלח משה את חותנו וגו' (שמות י״ח:כ״ז), להורות לנו כי לישראל בפרט ובעצם נתייחסה נתינת התורה בהחלט ולא לזולתן מהעמים. וכאשר יובן מאמרו (שם כ') אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, תלה הדבר בהוציאו אותם ממצרים ולא אמר אשר בראתי את כל או זולת זה מהמעלות היותר כוללות ועליונות מההוצאה. אלא שרצה לומר אחר שהוצאתי אתכם ממצרים מבית עבדים, היא היא סבה מכרחת אתכם לעבדים לי ושמוכרחים אתם לקבל גזירתי ותורתי בעל כרחכם. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך לא עלה לרצון לפניו ית' שיאמרו מרצון נפשנו הטוב נעשה זאת רק יהיו עבדים קנוים לו בהכרח, ולכך כפה עליהם ההר כגיגית כאשר דרשו מבתחתית ההר לומר אם אין אתם מקבלים התורה שם תהא קבורתכם. מפני כי היו ביד מצרים שעשו בהם כרצונם, ואלולא שהקב"ה בעצמו וכבודו גאלם והוציאם משם כבר היו מאבדים אותם ועושים אותם כליה ח"ו. ואם לא קבלו תורתו אשר בשביל זה הוציאם, הרי היו כאלו עודם במצרים אבודים ונדחים שם בידי המצריים, לכך כפה עליהם ההר כגיגית שאם לא יקבלוה שם תהא קבורתם הרי הם עבדים מוכרחים לו בעל כרחם, והיה בידו לכופו עליהם בשביל כך. ובזה יסולק מהדרש הזה מה שהשיבו עליו התוספות שבת (דף פ"ח) היאך יאמר שכפה עליהם ההר כגיגית הרי כבר אמרו בנפש חפצה נעשה ונשמע. דלא קשיא כלל, מפני כי הש"י גזר עליהם התורה והמצות כמלך שגוזר על עבדיו הקנוים לו אשר על כרחם צריכים לקבל גזירת רבן. כי במה שאמרו מרצונם נעשה ונשמע בזה לא היו עבדים לו, כאשר בחינה זאת אפשרית ומצויה גם בזולת מהעבדים. אמנם במה שכפה עליהם ההר המה עבדים מוכרחים קנויים ומיוחסים אליו. גם בזולת זה היו כמי שאינו מצווה ועושה ואמרו גדול המצווה ועושה וכו' ב"ק (דף ל"ח). הגם כי אמרם נעשה ונשמע גם הוא היה אחרי ציווי ובקשת השם ית', סוף סוף היה עוד מקום להם לומר שאם לא היו חפצים בתורתו לא היו צריכים לקבלה, וכאשר כמעט נמצא באומות שחזר עליהם השם לשיקבלו התורה ועדיין היו א"כ ישראל כאינם מצווים ועושים, לכן כפה עליהם ההר לעשותם מצווים ומוכרחים ועושים. ומ"מ אחרי הכרח קבלת גזירת המלך, מה טוב ומה נעים ומעולה ביותר כאשר העבד מקבל גזירה הכרחית ההיא מרצונו הטוב גם כן ועושה אותה מאהבה, כאשר אז לא יכול להחזיק טובה לעצמו במה שעשה זה מרצונו, ולכך שלח אליהם הש"י (שמות י״ט:ה׳) ועתה אם שמוע תשמעו שיקבלו התורה מעצמם גם כן. נתבאר לך ג"כ כי יתרו לא היה שייך בבחינה זאת שלא הוציאו ממצרים ולא תהיה לו קבלת התורה כי אם מרצון עצמו מה שאין דעתו יתברך נוחה בו כנזכר. גם אין ראוי שתהיה קבלת התורה לחצאין לישראל בחיוב ורצון וליתרו ברצון לבד שאין לכפות עליו הר ההכרח. לכך וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו ואחר כך בחדש השלישי וגו': 
ובמדרש נראה שבאו ליישב דבר זה באופן אחר. אמרו שם אמר שלמה (משלי י״ד:י׳) לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר אמר הקב"ה בני היו משועבדים בטיט ולבני' ויתרו היה יושב בביתו בבטח ובהשקט ובא לראות בשמחת התורה עם בני לפיכך וישלח משה את חותנו ואח"כ בחדש השלישי וגו' ע"כ. הנה במדר' הזה יש להתעורר, שאם אמר הכתוב במי שהי' מטריח בשביל איזה דבר להשיגו, שבהגיעו לו אותו דבר שהיה משתדל בו ושמח בו אין ראוי כלל שיתערב בשמחתו זר, בעבור כי כשם שהוא בלבד היה מצטער עליו ככה אין ראוי זר להתערב עמו בשמחתו שתשיגנו בהשיגו דבר השתדלותו, מהו א"כ דמיון הנמשל למשל דלמה יהיה השתעבדותם לעבודת מצרים גורם קבלת התורה להם לבדם, דמה ענין קבלת התורה לשעבוד והא בהא לא תליא: 
אבל המדרש הזה בא לבאר כי לא היתה ראויה התורה להנתן לישראל כי אם בשביל שהיו בשעבוד וביסורין, כי היסורין הם הכנה עצמית לקבלת התורה ביותר.

Reb Tzadok in the Pri Tzadik (Yisro p 124) says that you needed to experience the kedusha of the zikuch of the ten makkos before receiving the Dibros. (עשרה מאמרות, מכות, דברות). 

Reb Berel Povarsky also says this in his Bahd Kodesh on Moadim, page 32:

ועל פי הנ"ל נראה לומר עוד דהנה מצינו דגרים אין להם חלק בארץ ומהאי טעמא תנן בריש ביכורים הגר מביא ואינו קורא מפני שאינו יכול לומר לאבותינו. ועי' בתוס' בב"ב דף פא ד"ה למעוטי דר"ח לא היה מניח לגר לברך ברהמ"ז ולומר אשר הנחלת לאבותינו יעו"ש. ונראה לבאר בטעמא דמילתא דגרים אין להם חלק בארץ דהנה ביארנו ענין זה בכמה דוכתי דשיעבוד מצרים היה תנאי הכרחי ומעכב לקבלת התורה. וכדי שכלל ישראל יזכו לקבל את התורה היו צריכים לעבור את שיעבוד מצרים, והיה זה תנאי מעכב. [ובמקו"א ביארנו בזה מה שמבואר בדברי חז"ל דאליעזר וגרשום בני משה לא היו בשעת מעמד הר סיני שהרי באו עם יתרו לאחר מתן תורה לשיטה אחת. וצ"ב הענין מדוע לא זכו לכך. ונראה עפ"י הנ"ל דהנה מפורש ג"כ בדברי חז"ל דבני משה לא היו בשיעבוד מצרים שלאחר שפגש משה את אהרן במדבר בדרך למצרים שלח משה את אשתו ובניו למדין וא"כ נמצא דגרשום ואליעזר לא היו שייכים לשעבוד מצרים ומעתה זהו הטעם נמי שלא זכו להיות בשעת קבלת התורה, שלזה היה תנאי מעכב שהיו צריכים לעבור את שיעבוד מצרים. ואמנם זכו בתורה ככל הגרים שנתגיירו לאחר מתן תורה, אבל זכיית קבלת התורה בשעת מעמד הר סיני הוא רק ליוצאי שיעבוד מצרים ודו"ק.] ויסוד דבר זה הוא מה שאמרו חז"ל בברכות דף ה שלשה דברים אינם נקנים אלא ע"י יסורים תורה ארץ ישראל ועוה"ב ונראה דהיסורים אשר בזכותם זכו כלל ישראל לתורה וא"י זהו שיעבוד מצרים ומעתה נראה דגרים שלא היו בשיעבוד מצרים שוב לא זכו בחלק בארץ וזהו הטעם דגרים אין להם חלק בארץ 

In his B'K on Chumash, in Parshas Shemos, page 40, he says differently, and also addresses the shakla ve'tarya of Moshe and Aharon. L'aniyus daati, it's not at all convincing.

והנה משה כשיצא כעת ממדין למצרים ידע שהולך להוציא את ישראל משם ואמר לו הקב"ה [לעיל ג' י'ב] בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, שידע שהולכים לקראת מתן תורה. ואם כן איך הניח את בניו ולא עמד שיבואו עמו למצרים כדי שיזכו להיות ממקבלי התורה? ובאמת הי' שייך להקשות עוד דאף אם שלחם למדין מדוע כשבאו לסיני לקראת קבלת התורה לא שלח להביאם והרי מדין קרוב לשם הי' כמבואר בחז"ל ר"פ יתרו שמו"ר כזא שהי' נקרא שכן טוב של ישראל אמנם בזה הביאור דכל שלא היו בשעבוד מצרים והגאולה משם לא שייך לזכות לקבלת התורה ונתבאר כבר בפר' יתרו אבל אכתי תקשי מדוע לא הביאם למצרים כדי שיזכו לזה ואמנם יש גם סכנה וקושי שם אבל סוף כל סוף הרי ידע שהולך כעת להוציא את ישראל משם וצריך לומר בזה דכיון שמצרים הי' מקום סכנה וצער לישראל ששעבדום באופן נורא ויש להוסיף דאף שבט לוי שלא היו בשעבוד מצרים כפי הנראה הי' נקרא מקום סכנה אצלם והי' להם שייכות לצער ישראל במצרים אם כן אף שעל ידי שיביא בניו לשם יזכו לבסוף לקבלת התורה אסור הי' לו להביאם למקום סכנה בשביל שיקולים שירויחו על ידי זה קבלת התורה וזה אמר לו אהרן וקיבל משה את דבריו 

So we have something of an explanation for the necessity of their absence. With that in mind, we can speculate that Moshe Rabbeinu knew that if his children were not present for the geula and krias yam suf, they would not be able to personally experience the Gilui Shechina of Mattan Torah. That is why he wanted to bring them along, despite the great danger. Why he didn't, what changed his mind, whether he was right to change his mind, and why Hashem wanted such a thing to happen, I am still without a clue, כסומא בארובה. Maybe the Ribono shel Olam wanted some Jews that were not tainted with the chet ha'eigel. Maybe the Ribono shel Olam wanted to ensure that the children would not be ra'ui to inherit their father's malchus. Maybe, maybe, maybe.


1. According to some Tannaim, Moshe Rabbeinu's sons were the only Jews that lived at the time of Mattan Torah that did not experience ma'amad Har Sinai.
2. This stemmed from Moshe Rabbeinu accepting Aharon's advice to leave his children in Midyan.
3. We speculate as to the lomdus of the shakla ve'tarya between Aharon and Moshe at that time.
4.  Some mefarshim say that their absence from Mattan Torah was a necessary concomitant of their absence from Yetzias Mitzrayim and Kriyas Yam Suf.
5. Their absence seems to have had profoundly negative consequences.
6. We have no idea why the Ribono shel Olam wanted such a bitter and unique irony to affect davka Moshe Rabbeinu and his sons.

Friday, January 18, 2019

Rabbi Micha Berger's New Book! Widen Your Tent

We are honored to share Torah thoughts with that disseminator of Torah and Mussar and Hashkafa, Rabbi Micha Berger. All those who read his posts and comments immediately discern the unique analytical and pedagogical skills he dedicates to Harbatzas Torah, all founded upon a deep and broad humanism. Rabbi Berger is also the founder of and prolific contributor to Aish Das online.

We congratulate Rabbi Berger on the publication of his newest Sefer, "Widen Your Tent."  

This sefer is a scholarly and musserdikkeh analysis and application of Rav Shimon Shkop's hashkafos, especially as expressed in his introduction to Shaarei Yosher.

This exciting new offering is available wherever Feldheim or Mosaica books are sold, and online from Mosaica Press.  It is currently in transit to the US and will soon be available at  your local Mocher Sefarim.

Hatzlacha rabba to Rabbi Berger!

Thursday, January 17, 2019

Beshalach, Haftara, Shiras Devora.

Attention to the intended dikduk can add a layer to the experience of reading Tanach, such as the beat of mi'le'els in the passuk in Barchi Nafshi, תָּֽשֶׁת־חֹ֭שֶׁךְ וִ֣יהִי לָ֑יְלָה.

In this week's Haftara of Beshalach, we read Shiras Devora, from Shoftim 5:12. Devora said

עורי' עורי' דבורה עו'רי עו'רי דברי שיר

The first two Uris are mi'le'ra and the last two are mi'le'el.
ooree' ooree' Devorah, oo'ree oo'ree dabri shir.
Minchas Shai
עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר. שנים הראשונים מלרע והאחרונים מלעיל וכן במכלול דף קל"ז:
עורי עורי. שנים הראשונים מלרע והאחרונים מלעיל:

There is certainly a good and valid interpretation of this change; for example, that the first is אתערותא דלתתא and the second is אתערותא דלעילא, especially (HaRav Bergman in his new שערי אורה) in the context of Chazal's statement that Devora lost Ruach Hakodesh for a moment after she contrasted herself with the Shoftim of the past (in passuk 7, where she said חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל)

But the truth is that no explanation is necessary.  This type of change is seen in many places in Shira and Tze'aka. Where a word is repeated after a separation, the first time it is mi'le'ra and the second time it is mi'le'el.  I think the best explanation is that when your heart is full, one way or another, you use all your kochos and kavanos.  As Rav Kook says,
ולפעמים באים כל הכוחות יחד ומעירים עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר 
שמונה קבצים קובץ ו סימן יט באורות הקודש ג סימן מא עמוד שג
As always, you need an expert to explain Rav Kook; the magi'ah there explains
וברד"ק כאן השניים הראשונים מלרע דגש על הרי"ש ושניים אחרונים מלעיל דגש בהתחלת המילה על העי"ן ואכן ההרגשה הפנימית והרוח הצפונית באים מלמעלה וקול התרנגול והשעון המעורר מהטבע וכוחותיו והכל יחד נקרא להתחדש ולצאת לפועל ענינו הא לקי לחזרת הנבו אה והשראת השכינה בישראל בשמונה קבצים קובץ ח אות סט התעוררי נפשי התעוררי בגדולה האלקית של ך אל תתבטלי ולא

In Hallel, we say
אנא' השם הושי'עה נא
אנא' השם הצליחה' נא
Hoshi'ah is mi'le'el, but Hatzlicha is mi'le'ra. I think that one is complicated by the repetition of anna/na/anna/na.

And with Uri in that powerful passuk in Yeshaya 51 9
 עו'רי עו'רי לבשי־עז זרוע יהוה עורי' כימי קדם דרות עולמים הלוא את־היא המחצבת רהב מחוללת תנין
Awake, awake, clothe yourself with splendor. O arm of the LORD! Awake as in days of old, As in former ages! It was you that hacked Rahab in pieces, That obliterated the Dragon.
Minchas Shai there
עורי עורי. שניהם מלרע וכן במכלול דף קל"ז והשלישי שבפסוק מלעיל:

Tehillim 57:9
עוּ'רָה כְבוֹדִי עוּרָה' הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר׃
Minchas Shai
. כתוב במכלול דף קל"ז וכבר באו מהם מלרע עורה הנבל וכנור שובה ה' וגו' עכ"ל וכן בס"ס הוא בשני טעמים טעם הראשון הוא ימנית בראש תיבה כמנהג שאינו עושה מלעיל בתהלים והטעם השני עורה שהוא מלרע.

Tehillim 42:10
אומרה לאל סלעי ל'מה שכחתני למה' קדר אלך בלחץ אויב
Minchas Shai there
למה שכחתני. למה הראשון רפה ומלרע והשני דגוש ומלעיל מסורת ורד"ק בפי' ומכלול דף רס"ו

Reb Yaakov Kaminetzky (also in some mefarshim there in Tehillim) has a rule that if Lamah is immediately followed by aho'y then it's mi'le'ra, and otherwise mi'le'el. This is no doubt true, but it's not necessary in that particular passuk. It's a cry from the soul, like a shir, and when the word is repeated after a separation it changes from mi'le'ra to mi'le'el.

There are some words that remain a mystery, like קוּמָה, which varies from one place to another in Tanach, so when you end Birkas Krias Shma with קומה בּעזרת ישׂראל there's no right or wrong way to say it.  As the ibn Ezra says (Sefer Moznayim page 125)
יש מלות שתהיינה לעולם מלעיל ויש שתהיינה מלעיל פעם וימצאו מלדע כמו קומה ה (במדבד י לה) קומה ונשבה אל עמנו' (ירמיה מו טז)
But at least here, you have an approach that makes sense.

Wednesday, January 16, 2019

Beshalach. Shabbos is the Mekor HaBracha

In Lecha Dodi we say that Shabbos is the source of Bracha.
לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה

What does that mean, that Shabbos is the Mekor, the source, of bracha?  As we may surmise from its appearance in Lecha Dodi, this idea stems from Toras HaNistar.  Indeed, it is found in the Zohar in this week's parsha and in Parshas Yisro, as well as the Ramban and Rabbeinu Bachaya in Parshas Breishis.  (Sources appear following the post.)

Although I am not conversant in Toras HaNistar, this idea does appear in many places.
For example, the Lechem HaPanim on the Shulchan in the Mikdash was the conduit of parnassa, and the Kohanim ate that Lechem HaPanim davka on Shabbos.   It is implicit in the words of Rashi in Breishis that Hashem blessed Shabbos with the Man - which makes one wonder, on the contrary, there was no Man on Shabbos.  Obviously, the source of the Bracha of the Man was the Kedusha of Shabbos, as we will see from the Ramban.

Another example - the Gemara in Beitza about the costs of making Shabbos and the minhagim of Shammai and Hillel. The Gemara says that although our budget is determined on Rosh HaShannah, we have an open expense account for kavod and oneg Shabbos, and that is not part of the budget- precisely like the Man, and davka because Oneg Shabbos is the source of Parnassa, not a draw on our Parnassa.

And finally, the Gemara in Shabbos 118, that one who is "me'aneig" Shabbos is granted endless blessings -
 אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר  אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משעבוד גלויות וכו'.
אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו וכו'. לפיכך צריך האדם לזרז את עצמו כדי לכבד את השבת.

We are lucky to have Baalei Machshava that make the concept accessible to us. I found two, and both are fascinating.  The first is from Rav Sternbuch, and the second is from Rav Tzvi Pesach Frank.  Both imply a very interesting application of this concept.

Rav Sternbuch on passuk 16:26

ששת ימים תלקטהו (ט״ז, כ״ו) 
בזוה״ק מפו׳ ״אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההדא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומיה מההיא ברכה דמתברכאן דיומא שביעאה״ ונראה הביאור ששבת משפיע שפע פרנסה לכל ימות השבוע, כי בשעה ששובת מכל מלאכתו ואינו דואג להמציא טרף לביתו ומשליך על ה׳ יהבו שהוא יספק לו צרכיו, מתברך ביום זה בשפע ברכה להצליח במעשיו כל ימות השבוע, ולכן לא ירד מן ביום השביעי, כי אין זה זמן לדאוג לפרנסתו אלא להיפך בשביתה לגמרי ממלאכתו הוא מתברך בפרנסה בשפע, וזהו הוראה לדורות דהשביתה לגמרי בשבת מכל מלאכה דאפילו דבור בעניני חפציו אסור, זוכה לברכת ה׳ להצלחה כל ימי השבוע בפרנסתו.

Rav Sternbuch's point is that davka the total reliance on Hashem's provenance is the source of success in our worldly endeavors.  The blessing that ensures the success of our efforts comes on a day when we make no effort at all, on a day when we declare that we are totally reliant on the Ribono shel Olam. The one day when we could not go out and find Man is the day that ensures there will be Man to be found the other six days of the week.

Rav Kook, in "Peninei Rabbeinu Tzvi Pesach" (from Rav Kook) recorded in his private journal an amazing and instructive story he saw from the Beis HaLeivi.

"זכור את יום השבת לקדשו“ (שמות ב, ז)
באחד מפּנקסיו, מביא רבינו סיפור לא ידוﬠ על הגאון בﬠל "בית הלוי" מבריסק:

פﬠם, ביום שבח קודש, נכנס אצלו אחד מבﬠלי הבתים של בריסק, כשﬠל פניו
נסןך צﬠר גדול. הוא סיפר לרב כי בתו מקשה ללדת מזה שלושה ימים, ולדברי הרופאים היא בסכנה גדולה. הוא ביקש מהרב שיתפלל עבורה. 

להפתﬠתו, שאלו הבית הלוי: האם כבר קידשת על היין? השיב האיש, ״מרוב צﬠרי לא הייתי מסוגל".
 "אם כך“, פסק הרב, "קודם כל קדש ﬠל היין, ולאחר מכן טול את ידיך. הנך מוזמן לסﬠוד ﬠל שולחני את סﬠודת השבת". 

ישב האיש לסעודה. הגאון מבריסק האריך ﬠמו הרבה, ולבסוף שאלו אם נהנה מהסﬠודה. האורח השיב בחיוב. "אם כך", אמר הרב, "לך ﬠתה לשאול מה שלום בתר". לאחר שﬠה קלה שב האיש ופניו קורנות מאושר: “בתי ילדה בן במזל טוב״, בישר לרב, "אך מוכרח אני להבין: מדוﬠ הכריח אותי רבינו לקדש ולסעוד?" 
השיב לו ה״בית הלוי": "הלא מקרא מלא הוא (תהלים לז, ד): "והתﬠנג ﬠל ה' ־ ויתן לך משאלות לבך", ולכן גרמתי לך להתﬠנג, כדי שיתמלאו משאלות לבך לטובה."

The fascinating thing, to me, is that this reflects the words Hashem said to Moshe Rabbeinu before Kriyas Yam Suf -
ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו 

The point is this: Shabbos is the Mekor of Bracha. Now that we're privy to this information, it would make sense to spend Shabbos in prayer and supplication, as we do on Rosh Hashanna. True, to the extent that tearful prayer would negate Oneg Shabbos, it would be disallowed, but at least a little bit! It's the time of bracha, seize the opportunity!
But that is false. The Beis HaLevi did not tell his guest to grab a Tehillim, and Klal Yisrael in the Midbar did not spend Shabbos praying that they should be zocheh that the Man would fall reliably the next week. The job we have to to be mechabeid Shabbos through Oneg. That is the only job. On Shabbos, Tefilla is irrelevant. (please see note below before the Mekoros section.)  Mah titz'ak eilai!  Set the table with shining tableware, sit down, sing Zemiros, gladden the hearts of the lonely, have a beautiful seuda, say beautiful and inspiring Divrei Torah, and don't worry about davenning.


I thank the person who wrote in to clarify the words "Tefilla is irrelevant." This is the comment, followed by my response.

Anonymous January 17, 2019 at 10:33 AM
..... your statement that "On Shabbos, tefilla is irrelevant... forget about davenning" hardly seems like a proper conclusion, since after all, we still have tefillos on Shabbos, don't we? The difference is only that on Shabbos we don't do שאילת צרכיו as we do the rest of the week. So on Shabbos, the davenning is not for the purpose of petitioning for our needs, but rather focuses instead on connecting to Hashem and tapping into the kedusha of Shabbos. But the fact that the focus of the Shabbos davening is different to the focus of the weekday davening does not mean that on Shabbos, davening is irrelevant. On the contrary, the Shabbos davening is elevated to a higher plane than the weekday davening, and that's why we traditionally spend more time davening during Shabbos than we spend during any other day of the week.

Eliezer Eisenberg January 17, 2019 at 11:12 AM
That is exactly what I meant. I got caught up in the idea and wrote too fast. I was thinking of the Or Zorua in the Hagohos Ashri in Brachos 9b that says that we don't really have to be masmich ge'ula to tefilla on Shabbos, because it's not a tefilla of yom tzara, i.e., as the Shagas Aryeh says in 16, that it's hoda'ah, not bakasha. It's a completely different concept, it's not tefilla as it is generally thought of.
Thanks for pointing that out. I'll fix it.

I think that clarifies what I meant. Tefilla on Shabbos is not Tefilla as it is normally thought of. It is not Bakasha, it is Shevach v'Hodaya. True, the word "Tefilla" is sometimes (Tefillas Chana), albeit rarely, used in Tanach for the latter, but it is predominantly used for the former. In Chazal Tefilla certainly includes bakasha.  In this post, I wanted to use the word "Tefilla" as synonymous with צעקה, as in "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו"

Since I have the Mekoros for everything else here, here's the Shaagas Aryeh on the Or Zarua.

תשובה בהגהות אשר"י בפ"ק דברכות (סי' י ד"ה בשבת) כתב בשם אור זרוע בשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפלה הואיל ונפקא לן מ"יענך ה' ביום צרה" דכתיב בתריה "יהיו לרצון אמרי פי" ושבת לאו יום צרה הוא ע"כ  ..........................  
אבל עיקר דבר זה יש ללמוד מפירש"י רפ"ק דברכות ד ב גבי הא דאמר רבי יוחנן איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ופירש"י ד"ה זה הסומך וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ואמר בברכות ירושלמי מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהא אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים ומתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו ע"כ הרי עיקר הטעם של סמיכת גאולה לתפלה כדי לקרב להקב"ה אליו על ידי קילוסין של יצ"מ ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו כדי שתקובל תפלתו וזה לא שייך אלא בימי צרה שהן ימי החול שאדם מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו וצרותיו של אדם אבל לא בשבת שאין מתפלל בהן אלא שבע שאין בהן שאלת צרכיו ומהאי טעמא כתבו מקצת רבוותא שאין להתפלל בשבת תפלת נדבה הואיל ואין בתפלת שבת שאלת צרכיו אלא דברי שבח בלבד ולהאי טעמא ביו"ט נמי א"צ לסמוך גאולה לתפלה דהא אינו מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו זהו מה שנ"ל בטעמו של האו"ז 


The zohar in Yisro by the dibros that Shabbos is the source of Bracha:
Zohar 2:88a:4 

זכור את יום השבת
"זכור את יום השבת לקדשו".    רבי יצחק אמר, כתיב (שם ב ג) "ויברך אלהי"ם את יום השביעי", וכתיב במן (שמות טז כו) "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" - כיון דלא משתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה? אלא הכי תאנא, כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה, משום דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין, וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומוי, מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה.    ובגיני כך מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא, בעי לסדרא פתורא, ולאתקנא סעודתא בליליא דשבתא, בגין דיתברך פתוריה כל אינון שיתא יומין, דהא בההוא זמנא אזדמן ברכה לאתברכא כל שיתא יומין דשבתא, וברכתא לא אשתכח בפתורא ריקניא, ועל כך בעי לסדרא פתוריה בליליא דשבתא בנהמי ובמזוני.

רבי יצחק אמר, אפילו ביומא דשבתא נמי. רבי יהודה אמר, בעי לאתענגא בהאי יומא, ולמיכל תלת סעודתי בשבתא, בגין דישתכח שבעא וענוגא בהאי יומא בעלמא. רבי אבא אמר, לאזדמנא ברכתא באינון יומין דלעילא, דמתברכאן מהאי יומא, והאי יומא מליא רישיה דזעיר אנפין, מטלא דנחית מעתיקא קדישא סתימא דכלא, ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין, תלת זמני מכד עייל שבתא, בגין דיתברכון כלהו כחדא.

ועל דא בעי בר נש לאתענגא תלת זמנין אלין, דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא, בעתיקא קדישא, ובזעיר אנפין, ובחקלא דתפוחין. ובעי בר נש לאתענגא בהו ולמחדי בהו, ומאן דגרע סעודתא מנייהו, אחזי פגימותא לעילא, ועונשיה דההוא בר נש סגי, בגיני כך בעי לסדרא פתוריה תלת זמני מכד עייל שבתא, ולא ישתכח פתוריה ריקניא, ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא, ובהאי מלה אחזי ותלי מהימנותא לעילא.

and similar here on 63b:5-8

ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר. אמר רבי יהודה, בכל יומא ויומא, מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה. וכל יומא יהיב מההוא ברכה דקביל בההוא יומא דיליה. 
ועל דא משה אמר, איש אל יותר ממנו עד בקר. מאי טעמא. בגין דלא יהיב, ולא יוזיף יומא דא לחבריה, אלא כל חד וחד שליט בלחודוי, בההוא יומא דיליה. דהא לא שליט יומא ביומא דחבריה. 
בגיני כך, כל אינון (נ''א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חמשא יומין שליטין ביומייהו, ואשתכח ביה, מה דקבילו, ויומא שתיתאה אשתכח ביה יתיר. ואזלא הא, כהא דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב יום הששי, ולא אתמר הכי בכל שאר יומין. אלא הכי אוקמוה, הששי. דאזדווגא (דאזדמנא) ביה מטרוניתא. לאתקנא פתורא למלכא, ובגין כך, אשתכחו ביה תרין חולקין, חד ליומיה, וחד לתקונא, בחדוותא דמלכא במטרוניתא. 
וההוא ליליא, חדוותא דמטרוניתא במלכא, וזווגא דלהון, ומתברכאן כל שיתא יומין, כל חד וחד בלחודוי. בגין כך, בעי בר נש לסדרא פתוריה בליליא דשבתא, בגין דשארי עליה ברכאן מלעילא, וברכתא לא אשתכח על פתורא ריקניא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בגין כך, תלמידי חכמים דידעין רזא דא, זווגא דלהון מערב שבת לערב שבת. 

And the Rishonim in Breishis 2:3.
וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ ברכו במן וקדשו במן והמקרא כתוב על העתיד לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (יא ב) ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד ורבי אברהם אמר כי הברכה תוספת טוב שיתחדש הגופות יתרון כח בתולדות ובנשמה יתרון השכל וַיְקַדֵּשׁ אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים ודברו בזה נכון למאמינים בו כי אין זה מושג בהרגש לאנשים והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כי ימשוך מן הקדש ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח) לפי שאין לו בן זוג ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת

and Rabbeinu Bachaya there in a very similar vein.

The Lechem HaPanim is the source of Bracha for Parnass:

זר זהב - ...וכן הדבר שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין. אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אבל כאשר יהי שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית, וחלה הברכה על אסוך שמן, וכן השולחן בלחם הפנים בו תחול הברכה, וממנו יבא השובע לכל ישראל, לכך אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע. (שמות כה כד)
לחם פנים - רש"י, ולשון המשנה בן זומא אומר לחם פנים, בעבור שיהיה לו פנים, אבל כל זה יהיה לדברי האומר כיצד עושין אותו כמין תיבה פרוצה, אבל לדברי האומר כמין ספינה רוקדת, אינו כן... ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר, כענין שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך ובירכתיך, וכבר רמזתי בו... (שם כה ל)

ספר החינוך:
להשים בבית המקדש לפני ה' לחם תמיד, שנאמר ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. משרשי המצוה, שצונה הא-ל ב"ה מצוה תמידית בלחם, לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקנו בו לקיים עליו מצות השי"ת,יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון השי"ת, בו הוא מתברך, ולפי כל ענין וענין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה, לפיהן מעין הברכה נובע עליו... ועל הלחם הזה בעצמו אמרו, כי מפני שהוא תשמיש המצוה ובו נעשה רצון הא-ל, היתה הברכה דבקה בו ביותר, וכל אחד מן הכהנים שהגיע לו ממנו כפול היה שבע... ואמרו המפרשים שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה שנקטרת בכל שבת כשמסלקין הלחם, אין כונתם חלילה להיות חילוק כלל בין הלבונה והלחם למעלה, וקיום מצות הא-ל בלחם ובלבונה אחד הוא... אבל כל אלה הענינים יכתבו על צד העוסקים, כי הלחם שנאכל לכהנים אין לכתב עליו שכלו לשם, כי הם יאכלוהו. נמצא כי אין כולו לשם, כי אחרים יחלקו בו, אבל בכל מה שלא יהנה בו האדם כלל, אלא שעושה ממנו מצות בוראו וכלה לגמרי במצוה, בזה נוכל לומר עליו כי כולו לה'... והרמב"ם כתב אבל השולחן והיות הלחם עליו תמיד לא ידעתי לו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום... (תרומה מצוה צז)

שם משמואל:
ועל פי זה יש ליתן טעם על לחם הפנים הבא מצה ולא חמץ. ולכאורה הנה שבת היא עוד במעלה יתירה משבועות, ששבת היא יומא דנשמתא מעין עולם הבא, ומאחר דבשבועות אין מזיק חמץ, אדרבא מצוה להביא חמץ, למה בשבת אסור להביא חמץ. אבל יובן זה עם מה שאמרנו הרבה פעמים כי יש בשבת ב' בחינות, בחינה אחת שהיא אחר ששת ימי המעשה, והיא כדמיון עולם הבא שאחר עולם הזה, ובחינה שניה שהיא ראשית לימי המעשה הבאים, ומניה שיתא יומין מתברכין. והנה לחם הפנים הנסדר בשבת ומונח על השולחן עד השבת הבאה, וממנו בא שובע לעולם כמו שכתב הרמב"ן, ואיננו יכולין לומר שהוא מצד הבחינה הראשונה שבשבת, שהיא השלמה אחר ששת ימי המעשה שעברו, שהרי איננה נגמרת מצותו עד השבת הבאה, ואין לו ענין עם ששת ימי המעשה, רק סילוק הלחם והקטרת הבזיכין שייכים לשבת שעברה, אבל הסידור היא מפאת הבחינה השניה שבשבת, שהיא התחלה וראשית לימי המעשה הבאים, וכל התחלה וראשית צריכה להיות מצה ולא חמץ כנ"ל, אבל יום טוב של שבועות שהוא רק מפאת השלמה אחר ימי הספירה, על כן בא חמץ. (שמות תצוה תרע"ב)

פרי צדיק:
...ויש גם כן ב' המדרגות בהמשכת הקדושה, ועל זה אמר והיתה לאהרן ולבניו, שהקדושה להכניס בלחם הפנים יהיה לאהרן ולבניו, וכדאמרינן שם (יומא ל"ט) מ' שנה ששימש שמעון הצדיק וכו' ונשתלחה ברכה וכו' ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר וכו'... והוא על ידי הקדושה שנתן שמעון הצדיק הכהן הגדול בלחם הפנים. וקדושה היא ברכה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש שם. וכן כל הכהנים נתנו אז קדושה וברכה בלחם הפנים, ולפי הכנת הכהן האוכלו כן שרה הברכה במעיין, יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר... ומכל מקום אחר כך מקבלים הם קדושה מאכילת לחם הפנים, כמו שכתוב בזוהר הקדש בגין ההוא לחם מזונא דהוו לקטו כהני אתברכו כל מזונא וכו', מזונא דקא נפיק מגו שלחן מברך מזונא דכהני, היינו שהועיל לכהנים אכילת לחם הפנים לכל האכילות שאכלו תמיד שיהיו בקדושה, ומשום הכי כתיב אחר כך ואכלוהו לשון זכר, שאז נעשה לחם הפנים המשפיע קדושה לכהנים... (ויקרא אמור י)

Shammai and Hillel and the introductory words in Beitzah 15b-16a

תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה
כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו
א"ר אבהו מאי קראה (תהלים פא, ד) תקעו בחדש שופר (בכסא) ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב (תהלים פא, ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב (בראשית מז, כב) ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה מר זוטרא אמר מהכא (משלי ל, ח) הטריפני לחם חקי
תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה
אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום

כל מזונותיו של אדם - כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר
 מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו:
חוץ מהוצאת שבתות - אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה:
פוחתין לו - כלומר ממציאין לו שכר מועט:
ואוכל את הראשונה - נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת:
לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת:
מחד שביך לשבתיך - מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה:
יום יום - יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו:

An excellent synopsis from sefer Dan Yadin on Brachos (from a contemporary named Nissan Dayan, Bnei Brak,) page 135 on Brachos 29a
ובזה ביארנו בס"ד בסה"ק מעין גנים עה"ת בפ' אמור מש"כ בלחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו וכו"' דיש לדקדק כפל אומרו ביום השבת ביום השבת ולמה שנתבאר י"ל בהקדים
מש"כ הרמב"ן בפ תרומה דע"י השלחן שהיה במקדש יבא השובע לכל ישראל כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין אבל עולם כמנהגו נוהג אבל כאשר יהיה שם שורש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו כאשר היה עם כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא הסר בימי אליהו וכן האסוך שמן בימי אלישע בן הדבר בשלחן דע"י לחם הפנים תחול הברכה ולכך אמרו כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע עוד כתב הרמב"ן שם דנקרא לחם הפנים ע"ד שנאמר תמיד שהיה מונח בצפון כי ברכת ה' היא תעשיר וכו' יעויי"ש ואיתא בזוה"ק דבעי בר נש לסדרא פתוריה תלת זמני דלא ישתכח פתוריה ריקנא ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא משום דמההוא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין וכו' וכתי' ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו וא"כ מה ברכתא אשתכח ביה כיון דלא משתכחי ביה מזוני אלא דההוא יומא מתברכן מיניה כל מזוני וכו' יעויי"ש זוהר פ' יתרו הכלל העולה מכל האמור דע"י השבת באה הברכה על ששת ימי המעשה ולא ש ע י ההכנות שבימי החול יש מזון וברכה דלולי השבת היינו שמירתה אין נפש וקיום לעולם כנז' באוה"ח הנ"ל וע"י שמירת חשבת באה הנפש וקיום וברכת השפע לעולם הה י"ל רומז הפסוק ביום השבת ביום השבת יערכנו היינו דע"י עריכת לחם הפנים לפני ה' ביום השבת עי"ז באה הברכה לעולם ובזה אפשר עוד הפעם לערוך לחם לשבת הבאה וכן לעולם ונמצא דלא העבודה שבימות החול שעל ידם מכינים הלחם עי"ז עורכים הלחם בשלחן
ביום השבת אלא דווקא ע י העריכת לחם ביום השבת זה הנותן הברכה שיהיה בחול לחם ושיהיה אפשר שוב בשבת הבאה לעורכו ונמצא דשבת עורכת לשבת וכאילו כתי' ביום השבת יערכנו ביום השבת יערכנו ואם לא יערכנו בידם השבת והשלחן יהיה ריק לא תחול הברכה ולא יהיה מה לערוך ביום השבת הבאה ונכון הוא בס"ד והנה בגט' יומא פה נאמרו כמה טעמים במה שפקוח נפש דוחה את השבת ובסה"ק הרי בשמים הבאתי בס"ד טעם נוסף

Thursday, January 10, 2019

Bo. Tefilla versus Avoda Zara

The Tanchuma in Bo brought by Rashi in Va'eira is well known - Moshe left the city to daven, because the city was full of idols. What is less well known is that this Medrash has three halacha lemaisah applications. One is a lechatchila, and two are me'akeiv even bedi'eved.

Lechatchilla application: 

It is best not to daven in a city/building/room that contains an Avodah Zara. However, if you would have less kavanah at the clean site, it's better to daven where you are despite the Avoda Zara there.

Bedieved application:
One: Hefsek for those that are outside the minyan. If you're passing by and you hear a minyan, you can say devarim shebikdusha along with them, such as kaddish and kedusha. Also, if you hear someone make a bracha, of course you can answer amein even if you're not in the same room.  BUT, if an Avoda Zara is mafsik between you and the minyan, then you cannot say devarim shebikdusha. And, many poskim say that you can't even answer amein to brachos you hear.
And It gets worse. Like it or not, many poskim say that the rule that a davar tamei is mafsik also applies to a person who is Oveid Kochavim.
Initially, this offended my American-raised sense of respect for different creeds, and I could not believe that it makes sense to call an Akum a Toeiva. Indeed, plenty of poskim (see Be'er Heitev there, ר''ל שלא יהא ע''א מפסקת אבל עובד ע''א אינו מפסיק מ''א וכ''כ דבר שמואל סי' קפ''ט, the Aruch HaShulchan, and the מנחת אלעזר) do hold like that. But the Mishna Berura and Elyah Rabba and Pri Megadim take it at face value. It says Akum, it means Akum, and even an Oveid Avoda Zara is mafsik. I later realized that Akum means "A person that consciously rejects the Yichud Hashem," a person that rebels against the Ribono shel Olam. If his Idol is a to'eiva, kal vachomer he is. The idol is just an innocent domeim that a man used to give physical expression to his debased thoughts.

Two: Interfering with a minyan when it is in the same room.  If there is an Avoda Zara in the room itself, many poskim hold that the Avoda Zara will divide the mispallelim, meaning that if you have five on the left, five on the right, and AZ in middle, you do not have a minyan. 
And even if there are ten on the right, and you are on the left, with an Avoda Zara between, you can not even answer amein on their brachos, and certainly not devarim shebidkusha.  
And there are even some that say that even if you have ten together without any hefsek, you simply can not make a minyan to say devarim shebidkusha in a room that has Avoda Zara in it, no matter where the AZ is located within the room. It's me'akeiv on the Hashra'as HaShechina in the entire room.
And, finally, as above, that this problem might arise with any individual that is an Oveid Avoda Zara who is present during davening.


Section Lechatchilla:  Choose a place that has no Avodah Zara.

The Tanchuma is in the beginning of Bo, 5
בארץ מצרים, חוץ לכרך. וכן אתה מוצא שלא נמצאת שכינה במצרים, שנאמר: ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרש את כפי (שמות ט, כט). למה? שהיתה ארץ מצרים מלאה גלולים. לכך כתיב בארץ מצרים ולא בתוך מצרים. 

Similarly, the Yaklut Shimoni (קפז).
 שומע אני שהיה הדבור למשה ולאהרן בארץ מצרים חוץ לכרך. או אינו אלא בתוך הכרך, כשהוא אומר (שמות ט, כ"ט) "כצאתי את העיר אפרש כפי אל ה'", והלא דברים קל וחומר ומה אם תפלה הקלה לא התפלל משה אלא חוץ לכרך, דבור החמור דין הוא שלא נדבר עמו אלא חוץ לכרך, ומפני מה לא נדבר עמו בתוך הכרך לפי שהיתה מלאה שקוצים וגלולים.

Rashi in Va'eira (9:29)
"כצאתי את העיר" - מן העיר אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים (ש"ר)

This is brought lehalacha, although there is some censor-related girsa confusion.  The Rema in OC 94:9
הגה ומי שבא בדרך והוא סמוך למלון אם יכול להסתלק מן הדרך במקום שלא יפסיקוהו עוברי דרכים יסתלק שם ולא יתפלל במלון של עכו"ם שלא יבלבלוהו בני הבית אבל אם א"א לו להסתלק מן הדרך במקום שלא יפסיקוהו יתפלל במלון באיזה קרן זוית (תרומת הדשן סי' ו' ב"י סי' צ'): 

But the source, the Trumas Hadeshen, makes it clear.
שאלה ו
מי שהוא בדרך, והיום מעריב, שהוא עת לתפילת המנחה, והרי הוא קרוב למלון לעיר שכולה נכרים, שיוכל להגיע שם בעוד היום גדול; שפיר טפי שימתין להתפלל עד כי יבוא למלון, או יתפלל בשדה גם כן מעומד, כגון שיוכל להסתלק מן הדרך?
תשובה: יראה, דאם יוכל להסתלק מן הדרכים כל כך, שקרוב הדבר לגמרי שלא יבואו עוברי דרכים ויפסיקוהו, שפיר טפי להתפלל בדרך, ממה שיתפלל במלון בעיר שכולו נכרים. מפני שבעיר, הרבה גילולים ובתי טומאה יש בה, וכמעט שאין מלון שהוא בית נכרי שלא תמצא בה הרבה גילולים מצויירים או חקוקים בכותל, גם לפעמים תועבות ופסילים. ודרשו רבותינו מקרא זה (מכילתא שמות ט כט): "כצאתי את העיר" (שמות ט, כט), לא רצה להתפלל בתוך כרך מצרים, לפי שהיתה מלאה גילולים. ואמרינן נמי בפר מפנין (שבת קכז, ב), דר' יהושע כשרצה לילך למטרוניתא, חלץ תפיליו ונתנם לתלמידיו, ואמר להם אחר כך שעשה בשביל שלא יכנסו דברי קדושה למקום טומאה.
אמנם, אם אין בירור שלא יפסיקוהו עוברי דרכים בשדה, וגם שאפשר לו למצוא חדר או קרן זוית במלון, שיוכל להתפלל שם בלב פנוי ולא יבלבלוהו בני הבית, בדרך זה שפיר טפי להתפלל במלון, כדאמרינן בפרק קמא דברכות (דף ג.), דרבי יוסי נכנס לחורבה להתפלל, ולא רצה להתפלל בדרך, שלא יפסיקוהו עוברי דרכים. אף על פי דמסיק התם שאין נכנסין לחורבה. ואף כי האידנא כל תפילות שלנו הן בעיירות המליאות תועבות וגילולים. הנלע"ד כתבתי:

Mishna Berura there sk 29
(כט) במלון של עו"ג - שבודאי יש בו גילולים ותועבות ואין להכניס לשם דבר שבקדושה שהרי מרע"ה אמר כצאתי את העיר וגו' ולא רצה להתפלל במצרים לפי שהיתה מלאה גילולים:

in sk 30 he explains what the Rema means and corrects a a ta'us sofer

(ל) שלא יבלבלוהו בני הבית - צ"ל בסוף אחר תיבת קרן זוית ור"ל שלא יחוש רק למצוא קרן זוית שלא יבלבלוהו אבל לא יחוש לגילולים שהרי כל תפלתינו בעיירות מלאות גילולים. ואם בכותל מזרחי שם תלוים גילולים אל יתפלל לאותו צד אלא לצד אחר אע"פ שאינו מזרח. ואם א"א להסתלק מן הדרך וצריך להתפלל מהלך או מיושב וגם במלון יודע הוא שלא ימצא קרן זוית שלא יבלבלוהו מוטב להתפלל בדרך מיושב או מהלך כיון שאז יכול לכוין יותר ומ"מ אם יכול להתפלל במלון בבקעה או בחצר או בגינה מוטב ויצא ידי שניהם ויתפלל במעומד ובכונה: 

Thus, the Trumas Hadeshen applies this Medrash le'halacha - that lechatchila, one should daven where there are no idols. However, if that is not an option - or, most importantly, if avoiding the idols would result in a davening with distractions or interruptions - then you should daven where there are idols.   

This shaila comes up often, especially for people hospitalized in a Christian institution, which often have crosses or crucifixes on the wall, and it is brought in our contemporary sefarim. Answer: Yes, you can daven there. Just don't bow down towards the crucifix. 
Shearim Mitzuyanim B’halacha 18-6
ואם הוא בבית עכו״ם שהחדרים מלאים אלילים או שהוא חולה  ומונח בבית החולים של עכו״ם ויש שם תמונות הרבה עי׳ בתה״ד (סי׳ ה) והובא קצת ברמ׳׳א (סי׳ צד סעי׳ ט) דאם אי אפשר לו להתפלל בחוץ יתפלל שם באיזה קרן זויות, ועי׳ מזה בשו׳׳ת עצי חיים (סי׳ א) שהעלה בפשיטות דמותר להתפלל שם וכן בשו״ת חלק לוי (סי׳ מד) מראה להרבה מקומות בש״ס שמותר להתפלל ועכ״פ עצימת עינים בודאי מהני עיי"ש.

If we're applying this Medrash le'halacha l'maiseh, we have to answer the famous question of why davka now did Moshe say he had to leave the city to daven. Why wasn't this true in the other cases? The answers to this question might inform the application of this kpeida. 

The Netziv in Va'eira says that this only applies when he had to be outdoors, when he had to spread his hands towards the sky. If he was davening in a place that is kavu'a for tefilla, the fact that there are getchkehs in the city is irrelevant.  Maybe, according to the Netziv, the same would be true if you're davenning in one room in a building that has idols in another room.  (I don't know why he says that he would daven in a shul. The same hetter ought to apply if he davens in any clean house.)
כצאתי את העיר אפרוש את כפי. בצפרדע ובערוב כתיב סתם אעתיר, ולא פירש המקום. והיינו משום שהיה בהכ״נ מיוחד לתפלה, כמש״כ לעיל ה׳ כ״ב, והיה בעיר, ולא היה מקום לחוש מה שהעיר מלא גילולי ע״ז, אבל כאן היה נדרש להעציר את המטר היורד מלמעלה שיחדלו מלירד היה נדרש פרישת כפי משה למעלה תחת שמי הרקיע. כמו שמצינו שאמר נעמן (במ״ב ד׳) אלי יצא יצוא וגו׳ והניף ידו אל המקום ע״כ היה מוכרח לצאת מן העיר שהיא מלאה גילולים:

The Chasam Sofer says that in the other cases, he davened in the city because if he went outdoors he would get interrupted by passers by; as we saw, the preference to daven away from the Avoda Zara is only if it does not come at the cost of interruption and distraction.  But during Barad there was nobody on the streets, so the preferred place to daven was outside the city.

אלא על כרחך צ"ל דבלאה"נ היתה העיר מלאה גלולים משאר גלוליהם של מתכות ועצים כדאיתא במכת בכורות, של עץ נרקבת ושל מתכת נתכת, ומה שהתפלל משה בשאר מכות בתוך העיר,  ומשו"ה לא יצא משה רבינו נראה שיש רמז מכאן לדברי מג"א ססי׳ צ״ד,עפ״י דברי תרומת הדשן (סי׳ ו) שעדיף להתפלל בעיר מלאה גלולים מלהתפלל בשדה היכי דאינו בטוח בודאי מהפסק עוברי דרכים חוץ לעיר בהתפללו אודות שאר המכות כי לא היה בטוח מעוברי דרכים אבל בשעת מכת ברד לא היו עוברי דרכים כי שבת עובר אורח, ע׳כ העדיף לצאת חוץ לעיר משום הגלולים.   וא"כ שפיר יליף כאן ק"ו משם דמה תפילה הקלה יצא חוץ לעיר,  היכי דליכא למיחש להפסק עוברי דרכים ק"ו דבור החמור שיש לו לצאת חוץ לעיר  ובדבור לא שייך הפסק [כי רק כשאדם מדבר אל ה׳  יש חשש הפסק ע"י עוברי דרכים משא"כ כשמדבר ה' אל האדם אי אפשר שיופסק ע"י עוברי דרכים וק"ל]

(There are other answers, but I don't think they're nogei'a. For example, they say from the Rebbi Reb Heshel that by the other makkos, the sheep were in the field and the city was clean, but by Barad, the sheep had been brought in to the city. This is not a good answer. The source is the Tanchuma, and the Tanchuma is by the passuk in Bo on Hachoesh Hazeh Lochem, which has nothing to do with Makkas Barad.
There's also Reb Shlomo Kluger's answers, that Moshe always went out to daven. But here, where Pharaoh claimed sincere penitence, Moshe told him he was leaving the city anyway, because his Teshuva was fake. Even if it was sincere, it was under duress, and bittul of AZ has no effect if done under duress. Here's how I saw it brought down:
באמת ידע פרעה כי משה תמיד יוצא להתפלל מחוץ לעיר כי העיר מלאה עבודה זרה, אבל בברד שפרעה אמר "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", ביטל את העבודה זרה באמירה, ומשום זה לחץ על משה שיתפלל תיכף אפילו בעיר, כיון שעכשיו אין בה עבודה זרה. ענה לו משה "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלוקים", כמו שרש"י פירש משתהיה הרווחה תעמדו בקלקולכם, ואין פיכם וליבכם שווים, ואין הביטול מועילכמו שכתוב ביור"ד [סימן קמ"ו סעיף ז'], שנכרי מבטל עבודה זרה באמירה, אבל אם מחמת אונס, אין הביטול מועיל, ולכן הוצרך לצאת מהעיר.
I also saw this pshat in Rav Kamai's name, who says it with a bigger dose of mussar.
מרבי אברהם צבי קמאי
בפרשתנו במכת ברד נאמר (שמות ט, כט) "כצאתי את העיר אפרוש את כפי אל ה'", ופירש"י "אבל בתוך העיר לא התפלל, לפי שהיתה מלאה גילולים". הקשה מרן הגאון רבי אברהם צבי קמאי זצ"ל הי"ד אב"ד ור"מ דמיר, והלא כבר במכת ערוב ביקש פרעה ממשה רבינו להעתיר בעדו אל ה', ומשה אמר לפרעה (שם, ח, כה) "הנה אנכי יוצא מעמך והעתרתי אל ה'", ומדוע לא אמר אז 'כצאתי את העיר', וכן גם במכת צפרדעים קרא פרעה למשה ולאהרן וביקש שיעתירו לה', וכן עשו, ולא אמרו לפרעה שיתפללו רק כצאתם מן העיר, והרי יותר נכון היה לומר זאת לפרעה כבר בפעם הראשונה כי לא יוכלו להתפלל במצרים מפני הגילולים. ותירץ, דהנה במשנה במס' עבודה זרה (דף נ"ב ע"ב) נאמר שעובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים שלו ושל חבירו. וא"כ יש לפרש, דבתחילה כאשר פרעה וכל מצרים עבדו עבודת כוכבים והארץ היתה מלאה גילולים, פשוט היה שמשה רבינו איננו יכול להתפלל בתוך מצרים, ולא היה צריך לפרש ולומר שעליו לצאת מחוץ לעיר, היות וגם פרעה הבין זאת, ולכך כששאלו משה במכת צפרדע "למתי אעתיר לך", ענהו "למחר", באשר הבין שקודם כל עליו לצאת ממצרים, וכן במכות ערוב היה ברור שעל משה לצאת מחוץ לעיר. אבל במכת ברד כתוב שפרעה אמר (שם, ט, כז-כח) "חטאתי הפעם, ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים, העתירו אל השם", הנה כי כן ביטל פרעה בפירוש את העבודה זרה והכיר בצדקת ה', ולפיכך סבר פרעה שבפעם הזאת לא יצטרך משה לצאת את העיר ויוכל להתפלל במצרים, משום כך דוקא כאן הדגיש לו משה רבינו ואמר "כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ה'", והטעם לכך, המשיך משה והסביר לפרעה (שם, ט, ל) "ואתה ועבדיך ידעתי כי טרם תיראון מפני ה' אלקים", כלומר, יודע אני כי עדיין לא הגעתם אל האמונה וההכרה האמיתית בה', ורק משום הרעה שבאה עליכם כעסתם לפי שעה על אליליכם שלא עמדו לכם להושיע אתכם, אך לאחר שתעבור הרעה תשובו לעבדם. והנה במשנה בע"ז (דף נ"ג ע"ב) מבואר דדוקא עובדי כוכבים שעזבו עבודה זרה שלהם "בשעת שלום" מותרת, משום שאז יודעים אנו שלא ישובו אליה עוד, ונחשב שביטלו אותה. אך העוזבים את העבודה זרה שלהם בעת צרה, אין הדבר נחשב לביטולה. ולפיכך אמר משה לפרעה כי אמירתו בעת צרתו "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים", לא הועילה לבטל את הע"ז שבמצרים, והארץ עדיין מלאה גילולים, ולכן רק "כצאתי את העיר אפרוש כפי אל השם" (מאסף דרושי, ח"ב דף ס"ב).

I think the idea is that Tefilla has a din of makom, as we find the maalah of הקובע מקום לתפילתו. Avoda Zara is incompatible with the kedusha of the makom. Lechatchila, the makom is the entire city, but bedieved, your makom tefilla will be your own little space.

Here ends our discussion of the lechatchila, teaching us that if one is able to choose, then one should daven as far as possible away from idols, whether they're in the room, or the building, or the city. Unless you live in Bnei Brak or The Town of Palm Tree, we are very, very, far from this Lechatchila. As far as lechatchila goes, the Rambam holds that lechatchila it's assur to even walk in to a city that has Avoda Zara in it:  
Rambam 9 AZ 9
היו ישראל שוכנים בין העובדי כוכבים וכרתו להם ברית מתר למכר כלי זין לעבדי המלך וגיסותיו מפני שעושים בהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה ונמצאו מגנים עלינו שהרי אנו שרויין בתוכם. עיר שיש בה עבודת כוכבים מתר להלך חוצה לה ואסור להכנס בתוכה. היה חוצה לה עבודת כוכבים מתר להלך בתוכה: 
Shach in YD 149:sk1

ואסור ליכנס בתוכה כו'. כתב הרמב"ם בפי' המשנה ולפיכך יודע לך שכל עיר של אומה עובדת כוכבים שיהיה להם בית תפלה שהוא בית עבודת כוכבים בלי ספק אותה העיר אסור לעבור בה בכוונה וכ"ש לדור בה (עיין לקמן ס"ק ד') אבל בעת שאנחנו תחת ידיהם בעונותינו ושוכנים בארצם אנוסים ונתקיים בנו מה שנאמר ועבדתם שם אלהים אחרים מעשה ידי אדם עץ ואבן ואם העיר דינא כן ק"ו בית עבודת כוכבי' עצמה שהוא אסור לנו כמעט לראותו וכ"ש ליכנס בו ע"כ:
Most rishonim in the Gemara assume that the mishna in Avoda Zara only applies when there's a chashash of maris ayin. But as you see in the Shach, the Rambam holds it's a general issur, even to walk in to the city, so kol shekein it is inappropriate to daven there.


Section Bedieved:  Two cases where this issue is me'akeiv even bedieved. 

Lomdus: It is important to keep in mind the reason why these cases are even bedieved while the first application was only lechatchila.  In the first case, you don't need any bigger makom than the place that you're standing, so if there's Tumah outside of your body, it's not me'akeiv. In the following cases, we need a tziruf; either tziruf TO a makom, a connection to a place where there is the kedusha of a minyan, or tziruf WITHIN a makom, that the individuals within a room join to create a din of a makom kedusha. In these cases, Tumah is me'akeiv the tziruf - the connection to the makom kadosh or the chalos of a makom kadosh.

One: Hefsek between you, when you are outside, and the minyan in shul.

OC 55:20, you can answer devarim shebikdusha if you're walking by a shul. Or if you are far away and you have a phone connection (it goes without saying that some disagree about the phone. Let's ignore them for the purposes of this discussion.)  
היו עשרה במקום אחד ואומרים קדיש וקדושה אפי' מי שאינו עמהם יכול לענות
During the Siyumei HaShas, many listened to Kaddish and Kedusha and felt a powerful urge to join in. However, the poskim let it be known that that was not possible, because between the listener and the minyan were many items that that repel the Shechina which were mafsik. The Mechaber there continues
וי"א שצריך שלא יהא מפסיק טינוף או עכו"ם 
This is from the Beis Yosef bringing the Mahari Abuhab from Rav Acha Gaon (and, see the Torah Shleima Miluim 21 that it is also in the Bahag.)
The Beis Yosef and the Mechaber say Akum. On that basis, the Pri Megadim and Elya Rabba and Mishna Berura say it means any idolater. 
The Magen Avraham, the Aruch Hashulchan, and the Be'er Heiteiv hold it only refers to idols, not idolaters. Because the Mishna Berura is machmir, I am, for purposes of this discussion, working with the machmirim, that an oveid AZ is also mafsik.

The Mechaber used the expression ויש אומרים that XYZ is mafsik. The Mishna Berura says that it's not black and white, that the Mechaber is not being machria.
(סב) וי"א שצריך - מדכתב השו"ע דין זה בלשון וי"א משמע דדין זה לא פסיקא ליה וכן משמע מהרמ"א בסימן ע"ט ס"א בהג"ה דלא ס"ל כן וכמש"כ המ"א שם ועיין בח"א שכתב דנ"ל דאיש"ר וקדושה יענה דהוי רק פסוקים אבל ברכו לא יענה ועיין בלבושי שרד:
On the other hand, the Kaf Hachaim says there is no doubt at all. The Mechaber only said Yeish Omrim because it's not in many poskim.
צה) שם ויש מי שכתב שלא יהא מפסיק וכו'. ודע שהגם שהש"ע העתיק בשם יש מי שאומר מ"מ הלכה פסוקה ומוסכמת היא, אלא שכן דרך הרב"י שדין חדש שלא מצאו בפי' כ"א בפוסק א' כותבו בלשון יש מי שאומר, עיין מחה"ש בסי' ל"ב ס"ק נ"ד, ובסה"ק קול יעקב סי' ל"ב אות קע"ט, וכ"מ מדברי הפוסקים הנ"ל שקבעו זה להלכה ודלא כמ"ש הלבו"ש:
(The Kaf HaChaim also holds it means AZ mamesh, not Akum.)

So: According to the Mishna Berura and the Chayei Adam, it is a Yeish omrim, but he leans towards being machmir, and he applies to even to an Akum.  And according to them, you would be allowed to answer kaddish and kedusha with the siyum hashas, but not Barchu. (I don't know why they say that Yehei Shmei is "pesukim." Kedusha is, Yehei Shmei is not.)

As I said earlier, it gets worse. Not only can you not answer a davar shebikdusha that requires a minyan, the Mishna Berura (55:sk63) says you can't even answer a simple amein to someone's bracha where there's a hefsek davar tamei between the mevareich and the oneh amein.
(סג) שלא יהא - ואפילו אמן אינו יכול לענות לדעה זו אם הוא מפסיק:
Elsewhere he seems to be mattir to simply answer Amein, where he paraphrases the Magen Avraham there - 
79:sk 8
ח) ואי אפשר - ואם אירע ששום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל ואע"פ שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולין להחזיר פניהם כדי שלא יהא לפניהם דאסור כמלא עיניו מיהו בסימן נ"ה ס"ך כתב י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם ועי"ש מה שכתבנו בזה:
Magen Avraham there in sk 3 - 
בתוך ד"א. משמע דאם שום אדם אינו יושב בתוך ד"א של הצואה מותר להתפלל אף על פי שהצואה מפסקת ביניהם ובין הש"ץ יכולים להחזיר פניהם מיהו בסי' נ"ה ס"ך י"א דלא יענה אמן כשיש צואה מפסקת ביניהם: 
but le'maiseh he is machmir in 55.


Two: Interfering with the chalos Kedusha of a minyan when the Davar Tamei is in the same room as the minyan.  

The Ben Ish Chai says clearly that having an Akum in the room is not a problem
בן איש חי (שנה ראשונה פרשת ויחי סעיף ז)
אם נכנס העכו"ם בתוך בית הכנסת, לא אכפת לן בזה, וכל הציבור שהם בתוך ביהכנ"ס עונין כל דבר שבקדושה, אפילו אותם העומדים אחרי העכו"ם

The Chida clearly holds like the Ben Ish Chai, because he says there's no problem having an Akum in shul.
שו"ת יוסף אומץ להחיד"א סי' ע ס"ד
"[שו"ע או"ח] סימן קכ"ח דין א'. אין נשיאות כפים [בפחות מעשרה] וכו'. שמעתי שיש מי שמנע לכהנים לומר ברכת כהנים אם יש גוי בבית הכנסת, ולא ידעתי טעמו.
ואפשר דעבד הכי משום דבסימן נ"ה ס"כ יש סברא דלענות אמן צריך שלא יהיה מפסיק טינוף או גוי. והשתא שיש גוי מפסיק בין הכהנים לקהל, או לאיזה יחידים, אינם יכולים לענות אמן. ואי משום הא - לא איריא, דכבר כתב הרב הגדול מהר"י דוד ז"ל בספרו בית דוד סימן ל"ב, דדין זה דגוי מפסיק היינו כשהמברך ברשות אחד והעונה ברשות אחר אז הגוי שביניהם מפסיק, אבל אם המברך והעונה ברשות א' [=אחת] דמצטרפין - אין הגוי מפסיק, ע"ש. וא"כ בנ"ד שהכהנים והעם ברשות א', הגם דיש שם גוי, אינו מפסיק. ואין לבטל ברכת כהנים. מאחר דמשום איבה אין יכולים להוציא הגוי מביהכ"נ.
This problem is hinted at in a Tshuvas Maharil:
שו"ת מהרי"ל החדשות (סי' כא) בטעם מה שנהגו בחוץ לארץ שלא לישא הכהנים כפיהם רק בימים טובים: "הא דאין נושאין כפים בכל יום כו' יש לומר מפני הגוים, וביש מקומות ראיתי שאין מניחין שום גוי בבית הכנסת בשעת נשיאות כפים, וכיון שאין מזהירין, הכהן לא עבר"
But it's hard to know what the problem is, as the Chida said.  It's not believable that the Maharil held that the presence takes away the din tzibur, because then the problem would be far worse than whether or not you can duchen. It is more likely that it is only because there might be something wrong with giving birkas kohanim to non-Bnei Yisrael. 

However, Rav Zilberstein feels that there is a problem of dichui Shechina.  Dichui Shechina means that you don't have the kedusha of a tzibur, and you can't say devarim shebikdusha. In his Chashukei Chemed he discusses the issue of elderly people who are cared for by professional caregivers. Often, these dedicated caregivers bring the person into shul and sit there the whole davening. That means that you have an Akum in the room while you want the minyan to shaf a din tzibur and Hashra'as HaShechina. Additionally, the caregiver is often between the kohanim or the minyan and the individual.  He says that he is not sure what the halacha is.  I've highlighted the sources he brings lechumra.
שאלה: באחד הבתי הכנסיות הותיקות מגיעים לבית הכנסת זקנים שכבר אין כוחם במותנם כבימי קדם, והם
נעזרים בעובדים פיליפינים, הפילפיניים הם עובדים מסורים מאד, והם שוהים ליד הזקנים במהלך כל התפילה.
כעת מגיע רב בית הכנסת ושואל, הזקנים מחמת שאינם שומעים כל כך טוב, יושבים במזרח בית הכנסת, ולידם יושבים העוזרים הנכרים, ומאחוריהם יושבים כל המתפללים, האם מותר לומר קדיש וקדושה וברכת כהנים. שהרי הגוי מפסיק בין העשרה, ומעכב את השכינה מלשרות עליהם?

תשובה: כתב השו"ע (סימן נה סק"כ) שהשומע קדיש וקדושה אפילו מי שאינו נמצא עמהם ושומע יכול לענות,
.וי"א שלא יהא מפסיק בינו לבין העשרה טינוף או גוי.

 אמנם בשו"ע כתב עכו"ם ובמג"א (ס"ק טו) כתב שדוקא ע"ז ולא גוי, אמנם כבר כתב המשנ"ב (ס"ק סה) שהוא הדין גויוכן הוא בדפוסים הראשונים, ורק מפגעי הצנזורה החליפו לעכו"ם.

אמנם בבית דוד (סימן לב) כתב שכל זה אמור רק כאשר עשרה נמצאים בבית אחד, ואחד שנמצא ברשות אחרת רוצה לענות עמהם, ואז אם יש גוי או טנוף המפסיק אינו יכול לענות עמהם, אולם אם כל העשרה נמצאים במקום אחד, אינו מפסיק, ודבריו הובאו להלכה בכמה אחרונים 
אמנם בדבר שמואל (סימן קפט) כתב שעכו"ם מפסיק גם כשהוא נמצא בבית אחד, וכן משמע מדברי הלבוש (שם ס"כ) שכתב ש"אם עשרה נמצאים במקום אחד שכינה שרויה ביניהם, ואז אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין כל מי שרוצה לצרף עצמו עם אביו שבשמים השוכן בתוך אלו העשרה, ויש אומרים שצריך שלא יהא מפסיק ביניהם טינוף או גוי בין העשרה ובין זה שרוצה להצטרף עמהם, שטינוף או גוי מפסיקין בין השכינה וגורם שאינה שורה בכאן." ואם כן כל שכן כשהגוי נמצא בין העשרה שגורם שהשכינה לא תהיה שרויה ביניהם. וכדבריו כתבו האליה רבא (ס"ק יח) והפמ"ג (א"א ס"ק טו) והמשנ"ב (ס"ק סה).
ועוד שהשו"ע דימה דין טינוף לדין עכו"ם ובטינוף כתב המג"א (סימן עג סק"ג) שגם אם נמצא בתוך בית הכנסת אף שאינו מעכב את התפילה, כגון שהוא במרחק ד' אמות ואין ריח רע, והוא יושב בתוך בית הכנסת לא יענה עמהם אמן, וכדבריו כתב המשנ"ב (ס"ק סג-סד).
ובשו"ת אלף לך שלמה (סימן מ) הוסיף עוד שלא רק שאינם מצטרפים למנין, אלא גם אם אדם שומע ברכה
מחבירו, וביניהם מפסיק גוי, אינו יכול לענות אמן, כי הרי זה כאילו לא שמע את הברכה.
והנה אף שכתב המשנ"ב (ס"ק סב) שמדברי השו"ע שכתבו בלשון י"א משמע שאינו סובר כן, וכן מבואר ברמ"א (סימן עט ס"א) עוד כתב בשם החיי אדם שאמן יהא שמיה רבא וקדושה יענה דהוי רק פסוקים, אבל ברכו לא יענה ועיין בלבושי שרד. [שכתב שם שלכתחילה ראוי להחמיר ולא לענות].
אולם דבריהם נאמרו כאשר כבר יש מנין והוא רק מצטרף עמהם, אבל אם הגוי עומד מאחורי החזן ואין עשרה העומדים יחדיו שתשרה שכינה עליהם, ולדברי השו"ע והלבוש ושאר פוסקים אין כאן חזרה כי השכינה אינה שורה בכאן, אולי יש להחמיר כדבריהם שלא לומר חזרת הש"ץ, וצ"ע.

End note: Something clever from Reb Yakov Kopel Chosid, a talmid of the Baal Shem Tov, that uses our Tanchuma. Even my father zatzal would have liked it.
He works with the idea is that the Shechina does not appear when there are idols around. Lavan was a very clever man, and he used this din as evidence that Yaakov had stolen his Traphim.  The night after Yaakov ran away, Lavan had gilui Shechina in a dream, and it became obvious that Yaakov did not! That proved both elements - that the idols were no longer by Lavan, and that the idols were by Yaakov. Of course, Lavan was not nispaeil from the fact that the Ribono shel Olam appeared to him in his dream, and warned him not to bother Yaakov.  He still wanted to get his precious idols back!

איך ידע לבן שיעקב ברח?
אנשי העיר שנתברכו במים במשך 20 שנה (וזוהי הסיבה שמאז בואו של יעקב לא נצרכו לגלול את האבן... היה מים לכל שואל די והותר...) הם רצים ללבן ואומרים לו כנראה החתן שלך עזב את העיר.
לבן לא מאבד זמן רץ לבית לשאול בתרפים היכן יעקב - באיזו דרך בחר לברוח? לפתע הוא קולט שהתרפים נגנבו, רץ לשכן עובד את התרפים והוא מקבל מיקום מדויק של יעקב. הוא מגייס אנשים ורץ לרדוף אחרי יעקב.
לילה לפני נגלה אליו ה' ואומר לו: "וַיָּבֹא אֱלֹקים אֶל-לָבָן הָאֲרַמִּי, בַּחֲלֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ, הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן-תְּדַבֵּר עִם-יַעֲקֹב מִטּוֹב עַד-רָע!"
הוא משיג את יעקב ואומר לו: "יֶשׁ-לְאֵל יָדִי, לַעֲשׂוֹת עִמָּכֶם רָע וֵאלֹקי אֲבִיכֶם אֶמֶשׁ אָמַר אֵלַי לֵאמֹר, הִשָּׁמֶר לְךָ מִדַּבֵּר עִם-יַעֲקֹב--מִטּוֹב עַד-רָע!!!"  והוא ממשיך: "וְעַתָּה הָלֹךְ הָלַכְתָּ, כִּי-נִכְסֹף נִכְסַפְתָּה לְבֵית אָבִיךָ; לָמָּה גָנַבְתָּ, אֶת-אֱלֹהָי?!"
יעקב לא מבין על מה הוא מדבר: "וַיַּעַן יַעֲקֹב, וַיֹּאמֶר לְלָבָן  כִּי יָרֵאתִי-כִּי אָמַרְתִּי, פֶּן-תִּגְזֹל אֶת-בְּנוֹתֶיךָ מֵעִמִּי.עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִחְיֶה--נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי, וְקַח-לָךְ. וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב, כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם".
שואל ר' קופל זצ"ל:
מדוע לבן מגיע אל יעקב ומטיח בו האשמות:
"למה גנבת את אלוהי?!" מניין הביטחון שיעקב גנב אותם?!
ועוד מה הקשר להביא הוכחה שה' אלוקיך נגלה אלי אמש?
והוא משיב במתק שפתיים:
ידע לבן שהקב"ה לא נגלה בבית שיש בו עבודה זרה (כפי שראינו אצל משה שאומר לפרעה: "כצאתי את העיר אפרוש כפי..." - אני לא יכול להסיר את המכה כשאני בתוך גילולי מצרים...)
אומר לבן ליעקב 20 שנה ה' לא נגלה אלי כי היה לי תרפים בבית והנה איך שהתרפים נעלמו - הוא נגלה אלי הוא ומזהיר אותי!
למה הוא מזהיר אותי ולא פונה אליך לומר לך אל תפחד ממנו?!
אומר לבן, המסקנה שלי ברורה: כנראה התרפים שלי אצלך והוא לא יכול להתגלות אליך!!!...
ראו! רשע זה יודע מה כוחו של מקום אך בכל זאת הולך אחרי הבל שאין בו ממש וברשעותו ולטשטוש הראיות:  "מבקש לעקור את הכול"...