1. According to some, Moshe Rabbeinu's sons were the only Jews that lived at the time of Mattan Torah that did not experience ma'amad Har Sinai.
2. This stemmed from Moshe Rabbeinu accepting Aharon's advice to leave his children in Midyan.
3. We speculate as to the lomdus of the shakla ve'tarya between Aharon and Moshe at that time.
4. Some mefarshim say that their absence from Mattan Torah was a necessary concomitant of their absence from Yetzias Mitzrayim and Kriyas Yam Suf.
5. Their absence seems to have had profoundly negative consequences.
6. We have no idea why the Ribono shel Olam wanted such a bitter and unique irony to affect davka Moshe Rabbeinu and his sons.
When Yisro came to see Moshe in Midbar Sinai, he brought along Moshe Rabbeinu's family - Tzipora, Gershom, and Eliezer. Long before, when Moshe had first returned to begin the Geula, he brought his family with him, as we know from the story of the malach that almost killed them because of the delayed Bris Milah. But when Aharon saw them, he asked Moshe "There are plenty of Jews suffering in Mitzrayim. Do you need to bring more?" So Moshe sent his family back to Midyan, and it was only now that Yisro reunited them.
ויקח יתרו חתן משה את־צפרה אשת משה אחר שלוחיה
Rashi -
"אחר שלוחיה" - כשאמר לו הקב"ה במדין לך שוב מצרימה ויקח משה את אשתו ואת בניו וגו' ויצא אהרן לקראתו ויפגשהו בהר האלהים אמר לו מי הם הללו אמר לו זו היא אשתי שנשאתי במדין ואלו בני אמר לו להיכן אתה מוליכן אמר לו למצרים אמר לו על הראשונים אנו מצטערים ואתה בא להוסיף עליהם אמר לה לכי לבית אביך נטלה שני בניה והלכה לה (מכילתא)
על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם באלו
What was the machlokes between Moshe and Aharon? What was the shakla vetarya? Why did Moshe change his mind?
The achronim suggest several explanations for this episode. Reb Meir Simcha says that Hashem had not instructed Moshe to bring his family, but he decided that doing so would prove to the Jews that he was confident the Geula was going to happen. If not, what rational person would bring his family from the safety of far-off Midyan into the horrible conditions of Mitzrayim? Reb Meir Simcha does not talk about Aharon's reasoning. Perhaps Aharon held that the benefit did not outweigh the danger (after all, plenty of Jews died during Choshech,) or that Klal Yisrael would trust Moshe Rabbeinu without the extra proof.
Harav Moshe Bloch (Ra'm in YSI, retired,) in his Mechokeik Safun on Shkalim, says it's talui on the machlokes in Shekalim 6:3 when you have a havtacha that a neis will happen, whether you can be mosif on the neis, like marbeh be'shiurim on bishul. The issue there is whether you put the Lechem Hapanim on a silver table before it goes on the shulchan, because silver will increase the likelihood of spoiling. On the other hand, it's going on the Shulchan for a week, so you have to rely on nissim anyway. So he says that Moshe held that now that Hashem said that nissim would happen, bringing more people is not a problem of being "someich al haneis." Aharon held either that it does fall under ein somchin, or that to beyadayim bring new people would be worse than "ein somchin, it would be a peshi'ah, and so he could not rely on the neis bichlal, (or that for these individuals there was no havtacha of a neis, so it's worse than being mosif on a guaranteed neis.)
If you want to be a modern darshan, you could even say that Aharon knew that the Jews in Mitzrayim were resigned to their suffering. But to bring a woman and children from safety and comfort and suddenly immerse them in the misery of Mitzrayim would be too hard for them to bear.
(We know that Shevet Levi wasn't meshubad. That is irrelevant to this discussion. The Tanchuma says it would be tzaar for them.)
All these explanations are wonderful. But the story remains so perplexing, there are so many things that beg to be answered. What changed Moshe Rabbeinu's mind? Is this like the story of the Se'ir Rosh Chodesh, where Aharon actually convinced Moshe that he had made a mistake? That's not impossible. This was long before Mattan Torah, and long before וגם בך יאמינו לעולם.
Additionally, I want to point out a very disturbing fact. According to ר' אלעזר המודעי et al in Zvachim 116 that Yisro brought the family back after Mattan Torah, that means that of all the Jews in the world living at that moment, there were exactly three that were not standing at Har Sinai during Mattan Torah - Tziporah, and more importantly, Gershom and Eliezer.
The bitter irony, the idea that the man that received the Torah as a gift from the Ribono shel Olam, the man that brought it down and gave it as a gift to Klal Yisrael, that his own children were the only Jews in the world that were not present at maimad Har Sinai, is so disturbing that some mefarshim say that this cannot be pshuto shel mikra. For example, the Moshav Zkeinim in Yisro:
הקשה ר"י דאורליניש למ"ד יתרו לאחר מתן תורה כדאיתא במס' זבחים, א"כ מ"ל שפי' משה מהאשה דאמרי' בפר' ר' עקיבא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה לדעתו וחד מינייהו פירש מן האשא ותי' מה פירש והלא עדיין היתה במדין ואומר ר' לאו דווקא פירש אלא הסכים בדעתו לפרוש ממנה ולקבוע לה אהל בפני עצמו למ"ד לאחר מתן תורה בא וכי בניו של משה לא קבלו התורה אותן שכתוב דברי הימים א' כ"ג י"ז ובני רחביה רבו עד למעלה והרף ממני ואעשך לגוי גדול לכן נראה דודאי יתרו קודם מתן תורה בא
תוס' ע"ז כד:
יתרו לאחר מתן תורה הוה - וא"ת א"כ צפורה אשת משה לא באה אלא לאחר מתן תורה ותיקשי על הא דאמרינן בפ' הבא על יבמתו (יבמות דף סב.) ג' דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו וקחשיב פירש מן האשה ומאי קאמר הא לא היתה צפורה עמו וי"ל שהקב"ה נתן לב לפרוש מן האשה
ותימה לאותו מ"ד יתרו אחר מתן-תורה בא אם כן בני משה לא היו בשעת מתן-תורה?... ותירץ הרב ר' שלום, שבוודאי... אשת משה ובניו היו בשעת מתן-תורה, ומיד שלחה למדין כדי שיהיו לשם ולא יהיה להם טורח במדבר, [ו]מיד כשירד משה מן ההר ויתקן כל צרכי ישראל וכשיתחילו הדגלים לנסוע אז ישלח אחריהם ויבואו,
The Maharil Diskin says this as well. His proof is that if they hadn't been by Sinai, then they would have to be misgayeir later, and they wouldn't have a din of Leviim, so it must be that they came back for Mattan Torah and they Yisro took them to Midyan, and only now brought them back permanently.
ויקח יתרו וגו' אחר שלוחיה עיין בהראב"ע ז"ל. ואדמו"ר ז"ל אמר דפי' הוא כך דאם נאמר ייתרו אחר מתן תורה בא היתכן דלא היו בניו של מרע"ה אצל מ"ת, הלא היו ג"כ לוים, ואם לא היו אצל מתן תורה לא היו יכולים להיות לוים כלל. אע"כ צ"ל דבעת מ"ת שלח מרע"ה לקרוא אותם ובאו עם אמם. ומסתמא לא הי' רוצה יתרו לשלח אותם, עד שהבטיח לו מרע"ה שיחזירם א"כ הפי' מלוחיה ששלחה הרבה פעמים היינו ב' פעמים א' כמו שפירש"י ועוד הפעם כמו שפירשנו ודו"ק
"ויקח יתרו את ציפורה אשת משה אחר שילוחיה" (שמות יח,ב)... ר' אלעזר המודעי אומר, מאחר שנפטרה ממנו במאמר – שבשעה שאמר הקב"ה למשה: לך הוצא את עמי בני-ישראל ממצרים... באותה שעה נטל אשתו ושני בניו והיה מוליכם למצרים – שנאמר (שם ד,כ) "ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על החמור וישב ארצה מצרים", באותה שעה אמר לאהרן - "לך לקראת משה" (שם ה,כז), יצא לקראת משה וחבקו ונשקו, אמר לו: משה, היכן היית כל השנים הללו? אמר לו: במדין, אמר לו: מה טף ונשים אלו עמך? אמר לו: אשתי ובני, ולאן אתה מוליכם? למצרים, אמר לו: על הראשונים אנו מצטערים ועכשיו נצטער גם באלו? באותה שעה אמר לציפורה: לכי לבית אביך, ובאותה שעה הלכה לבית אביה ונטלה שני בניה. לכך נאמר "אחר שילוחיה",
On the other hand, you have the Chizkuni. The Chizkuni accepts Chazal's words at face value, and he says that their absence from Sinai at Mattan Torah had unfortunate consequences. (besides the life led by Moshe's grandson, Yonasan the son of Gershom.)
חזקוני 18:27
וישלח משה לשון לויה, כמו ואברהם הולך עמם לשלחם. י״מ כל הפרשה מוישמע יתרו עד וילך לו אל ארצו לאחר מתן תורה, וכן הפי׳ ויבא יתרו בעשרה בתשרי שבו ירד משה מן ההר ויצא משה לקראת חותנו, באותו יום עצמו ויספר משה לחותנו וגו׳ על הסדר עד ויבא אהרן וכל זקני ישראל, באותו יום עצמו שירד מן ההר היה, ויהי ממחרת יום הסעודה שבו ירד משה מן ההר ללמד תורה לישראל כמו שפרש״י בסוף פר׳ תשא וישב משה לשפוט את העם וגו׳ על הסדר עד ויעש כל אשר אמר, היינו דכתיב בפרשת דברים לא אוכל אנכי לבדי שאת אתכם וגו׳ עד ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים ושרי חמשים ושרי עשרות. י״מ יתרו עמד שם עם ישראל עד שנה שניה שאמר לו משה לכה אתנו וגו'. ואגב גררא דיציאת מצרים דעסיק בה נקטה לפרשת יתרו הכא משום דאף היא קא מתחלא ועסקא ביציאת מצרים וע״י שהיא גומרת והולכת בעניני התורה ודינין כדי לחברנה לפרשת מתן תורה הפסיק הענין של יתרו בכך, ונקיט ליה למסקנא דמילתיה דיתרו דהיינו וישלח משה לחותנו וגו', ולפי שטה זו צ״ל גרשום ואליעזר לא עמדו על הר סיני ואעפ״י שאין ראיה לדבר זכר לדבר שלא הוזכרו מכאן ואליך בשום מקום בתורה
Assuming the Chizkuni's approach, that they were not at Sinai, the question remains. How can it be that of all of Klal Yisrael, these two boys were not at Sinai?!
I can only suggest a Brisker style answer - the what, not the why, the "vos," not the "far vos."
The Medrashim, and the Maharal, and Reb Tzadok all say that in order to be zocheh to Mattan Torah, you had to be part of Yetzias Mitzrayim. After all, the Aseres HaDibros begins with אשר הוצאתיך מארץ מצרים, and those words were addressed to every individual that was present. (While they mention only Yisro, what they say applies equally to the sons.) This doesn't explain why Hashem arranged that such a thing should happen, and it doesn't explain the shakla vetarya between Aharon and Moshe, and it doesn't tell us who ended up being right - Moshe or Aharon.
מדרש אגדה (בובר) שמות פרשת יתרו פרק יח
"וישלח משה את חתנו. מכאן שכל המצטער בצער צבור זוכה ורואה בנחמת ציבור, ויתרו לא היה בצער ציבור, לא זכה בנחמתן, ואיזו נחמה, זו מתן תורה, ולכך משה שלח את חותנו"
ילקוט שמעוני פרשת יתרו רמז רעא
"וישלח משה את חותנו [י"ח, כ"ז] ואחר כך בחדש השלישי... אמר הקדוש ברוך הוא בני היו משועבדין בטיט ולבנים ויתרו היה יושב בתוך ביתו בבטח והשקט ובא לראות בשמחת התורה עם בני? לפיכך וישלח משה את חתנו ואחר כך בחדש השלישי
and the Drashos Maharal in the Hakdama. The Maharal only directly addresses Yisro, but the logic applies equally to Moshe Rabbeinu's children.
דרשות מהר"ל, הקדמה
א
בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים (שמות י״ט:א׳). יש לשאול למה נסמכה פרשה זאת אל וישלח משה את חותנו שקדם לה, ואף למאן דאמר (זבחים קט"ו) יתרו קודם מתן תורה בא, שלוחו אל ארצו לא היה עד אחר מתן תורה עד שנה שנייה, שהרי מצינו במסע הדגלים שאמר לו משה (במדבר י׳:כ״ט) נוסעים אנחנו אל המקום וגו' אל נא תעזוב אותנו, ואם כן למה הקדימה תורה קרא דוישלח משה לבחדש השלישי. וכל שכן לדברי האומר (זבחים שם) יתרו אחר מתן תורה בא, ונסמכה פרשת יתרו לפרשת בשלח על ידי שבשביל ששמע קריעת ים סוף או מלחמת עמלק בא, מאי א"כ ענין וישלח משה את חותנו לפרשה הקודמת. דאין לומר שרצה הכ' לסמוך כל ספורי ענין יתרו יחד, שהרי בפ' בהעלותך היה עדיין יתרו עם ישראל ונכתב עוד ממנו שם בדגלים כאשר זכרנו:
ב
ונראה לומר כי פרשה זאת היא פרשת מתן תורה נסמכה אל וישלח משה את חותנו וגו' (שמות י״ח:כ״ז), להורות לנו כי לישראל בפרט ובעצם נתייחסה נתינת התורה בהחלט ולא לזולתן מהעמים. וכאשר יובן מאמרו (שם כ') אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים, תלה הדבר בהוציאו אותם ממצרים ולא אמר אשר בראתי את כל או זולת זה מהמעלות היותר כוללות ועליונות מההוצאה. אלא שרצה לומר אחר שהוצאתי אתכם ממצרים מבית עבדים, היא היא סבה מכרחת אתכם לעבדים לי ושמוכרחים אתם לקבל גזירתי ותורתי בעל כרחכם. ורצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך לא עלה לרצון לפניו ית' שיאמרו מרצון נפשנו הטוב נעשה זאת רק יהיו עבדים קנוים לו בהכרח, ולכך כפה עליהם ההר כגיגית כאשר דרשו מבתחתית ההר לומר אם אין אתם מקבלים התורה שם תהא קבורתכם. מפני כי היו ביד מצרים שעשו בהם כרצונם, ואלולא שהקב"ה בעצמו וכבודו גאלם והוציאם משם כבר היו מאבדים אותם ועושים אותם כליה ח"ו. ואם לא קבלו תורתו אשר בשביל זה הוציאם, הרי היו כאלו עודם במצרים אבודים ונדחים שם בידי המצריים, לכך כפה עליהם ההר כגיגית שאם לא יקבלוה שם תהא קבורתם הרי הם עבדים מוכרחים לו בעל כרחם, והיה בידו לכופו עליהם בשביל כך. ובזה יסולק מהדרש הזה מה שהשיבו עליו התוספות שבת (דף פ"ח) היאך יאמר שכפה עליהם ההר כגיגית הרי כבר אמרו בנפש חפצה נעשה ונשמע. דלא קשיא כלל, מפני כי הש"י גזר עליהם התורה והמצות כמלך שגוזר על עבדיו הקנוים לו אשר על כרחם צריכים לקבל גזירת רבן. כי במה שאמרו מרצונם נעשה ונשמע בזה לא היו עבדים לו, כאשר בחינה זאת אפשרית ומצויה גם בזולת מהעבדים. אמנם במה שכפה עליהם ההר המה עבדים מוכרחים קנויים ומיוחסים אליו. גם בזולת זה היו כמי שאינו מצווה ועושה ואמרו גדול המצווה ועושה וכו' ב"ק (דף ל"ח). הגם כי אמרם נעשה ונשמע גם הוא היה אחרי ציווי ובקשת השם ית', סוף סוף היה עוד מקום להם לומר שאם לא היו חפצים בתורתו לא היו צריכים לקבלה, וכאשר כמעט נמצא באומות שחזר עליהם השם לשיקבלו התורה ועדיין היו א"כ ישראל כאינם מצווים ועושים, לכן כפה עליהם ההר לעשותם מצווים ומוכרחים ועושים. ומ"מ אחרי הכרח קבלת גזירת המלך, מה טוב ומה נעים ומעולה ביותר כאשר העבד מקבל גזירה הכרחית ההיא מרצונו הטוב גם כן ועושה אותה מאהבה, כאשר אז לא יכול להחזיק טובה לעצמו במה שעשה זה מרצונו, ולכך שלח אליהם הש"י (שמות י״ט:ה׳) ועתה אם שמוע תשמעו שיקבלו התורה מעצמם גם כן. נתבאר לך ג"כ כי יתרו לא היה שייך בבחינה זאת שלא הוציאו ממצרים ולא תהיה לו קבלת התורה כי אם מרצון עצמו מה שאין דעתו יתברך נוחה בו כנזכר. גם אין ראוי שתהיה קבלת התורה לחצאין לישראל בחיוב ורצון וליתרו ברצון לבד שאין לכפות עליו הר ההכרח. לכך וישלח משה את חותנו וילך לו אל ארצו ואחר כך בחדש השלישי וגו':
ג
ובמדרש נראה שבאו ליישב דבר זה באופן אחר. אמרו שם אמר שלמה (משלי י״ד:י׳) לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר אמר הקב"ה בני היו משועבדים בטיט ולבני' ויתרו היה יושב בביתו בבטח ובהשקט ובא לראות בשמחת התורה עם בני לפיכך וישלח משה את חותנו ואח"כ בחדש השלישי וגו' ע"כ. הנה במדר' הזה יש להתעורר, שאם אמר הכתוב במי שהי' מטריח בשביל איזה דבר להשיגו, שבהגיעו לו אותו דבר שהיה משתדל בו ושמח בו אין ראוי כלל שיתערב בשמחתו זר, בעבור כי כשם שהוא בלבד היה מצטער עליו ככה אין ראוי זר להתערב עמו בשמחתו שתשיגנו בהשיגו דבר השתדלותו, מהו א"כ דמיון הנמשל למשל דלמה יהיה השתעבדותם לעבודת מצרים גורם קבלת התורה להם לבדם, דמה ענין קבלת התורה לשעבוד והא בהא לא תליא:
ד
אבל המדרש הזה בא לבאר כי לא היתה ראויה התורה להנתן לישראל כי אם בשביל שהיו בשעבוד וביסורין, כי היסורין הם הכנה עצמית לקבלת התורה ביותר.
Reb Tzadok in the Pri Tzadik (Yisro p 124) says that you needed to experience the kedusha of the zikuch of the ten makkos before receiving the Dibros. (עשרה מאמרות, מכות, דברות).
Reb Berel Povarsky also says this in his Bahd Kodesh on Moadim, page 32:
ועל פי הנ"ל נראה לומר עוד דהנה מצינו דגרים אין להם חלק בארץ ומהאי טעמא תנן בריש ביכורים הגר מביא ואינו קורא מפני שאינו יכול לומר לאבותינו. ועי' בתוס' בב"ב דף פא ד"ה למעוטי דר"ח לא היה מניח לגר לברך ברהמ"ז ולומר אשר הנחלת לאבותינו יעו"ש. ונראה לבאר בטעמא דמילתא דגרים אין להם חלק בארץ דהנה ביארנו ענין זה בכמה דוכתי דשיעבוד מצרים היה תנאי הכרחי ומעכב לקבלת התורה. וכדי שכלל ישראל יזכו לקבל את התורה היו צריכים לעבור את שיעבוד מצרים, והיה זה תנאי מעכב. [ובמקו"א ביארנו בזה מה שמבואר בדברי חז"ל דאליעזר וגרשום בני משה לא היו בשעת מעמד הר סיני שהרי באו עם יתרו לאחר מתן תורה לשיטה אחת. וצ"ב הענין מדוע לא זכו לכך. ונראה עפ"י הנ"ל דהנה מפורש ג"כ בדברי חז"ל דבני משה לא היו בשיעבוד מצרים שלאחר שפגש משה את אהרן במדבר בדרך למצרים שלח משה את אשתו ובניו למדין וא"כ נמצא דגרשום ואליעזר לא היו שייכים לשעבוד מצרים ומעתה זהו הטעם נמי שלא זכו להיות בשעת קבלת התורה, שלזה היה תנאי מעכב שהיו צריכים לעבור את שיעבוד מצרים. ואמנם זכו בתורה ככל הגרים שנתגיירו לאחר מתן תורה, אבל זכיית קבלת התורה בשעת מעמד הר סיני הוא רק ליוצאי שיעבוד מצרים ודו"ק.] ויסוד דבר זה הוא מה שאמרו חז"ל בברכות דף ה שלשה דברים אינם נקנים אלא ע"י יסורים תורה ארץ ישראל ועוה"ב ונראה דהיסורים אשר בזכותם זכו כלל ישראל לתורה וא"י זהו שיעבוד מצרים ומעתה נראה דגרים שלא היו בשיעבוד מצרים שוב לא זכו בחלק בארץ וזהו הטעם דגרים אין להם חלק בארץ
In his B'K on Chumash, in Parshas Shemos, page 40, he says differently, and also addresses the shakla ve'tarya of Moshe and Aharon. L'aniyus daati, it's not at all convincing.
והנה משה כשיצא כעת ממדין למצרים ידע שהולך להוציא את ישראל משם ואמר לו הקב"ה [לעיל ג' י'ב] בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, שידע שהולכים לקראת מתן תורה. ואם כן איך הניח את בניו ולא עמד שיבואו עמו למצרים כדי שיזכו להיות ממקבלי התורה? ובאמת הי' שייך להקשות עוד דאף אם שלחם למדין מדוע כשבאו לסיני לקראת קבלת התורה לא שלח להביאם והרי מדין קרוב לשם הי' כמבואר בחז"ל ר"פ יתרו שמו"ר כזא שהי' נקרא שכן טוב של ישראל אמנם בזה הביאור דכל שלא היו בשעבוד מצרים והגאולה משם לא שייך לזכות לקבלת התורה ונתבאר כבר בפר' יתרו אבל אכתי תקשי מדוע לא הביאם למצרים כדי שיזכו לזה ואמנם יש גם סכנה וקושי שם אבל סוף כל סוף הרי ידע שהולך כעת להוציא את ישראל משם וצריך לומר בזה דכיון שמצרים הי' מקום סכנה וצער לישראל ששעבדום באופן נורא ויש להוסיף דאף שבט לוי שלא היו בשעבוד מצרים כפי הנראה הי' נקרא מקום סכנה אצלם והי' להם שייכות לצער ישראל במצרים אם כן אף שעל ידי שיביא בניו לשם יזכו לבסוף לקבלת התורה אסור הי' לו להביאם למקום סכנה בשביל שיקולים שירויחו על ידי זה קבלת התורה וזה אמר לו אהרן וקיבל משה את דבריו
Review
1. According to some Tannaim, Moshe Rabbeinu's sons were the only Jews that lived at the time of Mattan Torah that did not experience ma'amad Har Sinai.
2. This stemmed from Moshe Rabbeinu accepting Aharon's advice to leave his children in Midyan.
3. We speculate as to the lomdus of the shakla ve'tarya between Aharon and Moshe at that time.
4. Some mefarshim say that their absence from Mattan Torah was a necessary concomitant of their absence from Yetzias Mitzrayim and Kriyas Yam Suf.
5. Their absence seems to have had profoundly negative consequences.
6. We have no idea why the Ribono shel Olam wanted such a bitter and unique irony to affect davka Moshe Rabbeinu and his sons.
