Vayeishev, Breishis 37:3, Ben Zekunim, Chanuka, (and Keats.)

The Baal Haturim here says that זקונים is an abbreviation for the five orders of Mishnayos that Yaakov had learned with Yosef.

זקנים. נוטריקון זרעים קדשים נשים ישועות מועד:

Everyone wants to know why he didn't learn Taharos with him. There are so many 'meileh' (in modern English, "meh,") teirutzim out there: "He was a bachur, so he didn't learn ALL of Taharos with him, because a bachur does not learn Niddah," or "Yaakov saw that Yosef was 100% pure in the middah of Yesod, so there was no need to learn Taharos," or "Taharos requires your own ameilus, not just hearing it from a Rebbi," or "to learn Taharos, you need מי יתן טהור מטמא, and that required that Yosef experience the tumah of Mitzrayim," or "he began learning Mishnayos at ten, and at one a year, he only got to five of the six." 

I appreciated how Rav Steinman put it in the Ayeles Hashachar. Instead of flailing around with unconvincing answers, he puts a better focus on the question:

הבעל הטורים כתב זקנים נוטריקון זרעים קדשים נשים ישועות מועד ויל"ע אם הי' סיבה שלא למדו גם סדר טהרות או דעדיין לא הספיקו 

But still, it seems לעניות דעתי, that focusing the question on "Why" is off target, and mimeila, the answers are useless. Even if one of those answers would be acceptable, it wouldn't explain the Baal HaTurim. The Baal Haturim could have read Taharos into the word זקונים by writing it מלא and using the vav for "ודעת." Even more, if there was no reason for the Baal Haturim to find this remez davka to five and not six, he should have just skipped it. Who says there has to be a remez to Sidrei Mishnayos, especially if it just doesn't work?  

The question ought to be, "What was the Baal HaTurim's reason for deciding that this should be a reference to five of the six sidrei Mishhah." 

Then I saw what Rav Bergman says in his Shaarei Orah/Maamarim, and I was reminded that טבא חדא פלפלתא חריפתא ממלי צנא דקרי. 

Rav Bergman doesn't ask why he didn't learn Taharos, he just points out that had Yosef learned Seder Taharos, he would have learned Negaim. Had Yosef learned Nega'im, he would have known the Rambam (Perek 16) in the end of Tzaraas:

הצרעת הוא שם האמור בשותפות כולל עניינים הרבה שאין דומין זה לזה. שהרי לובן עור האדם קרוי צרעת. ונפילת קצת שיער הראש או הזקן קרוי צרעת. ושינוי עין הבגדים או הבתים קרוי צרעת. וזה השינוי האמור בבגדים ובבתים שקראתו תורה צרעת בשותפות השם אינו ממנהגו של עולם אלא אות ופלא היה בישראל כדי להזהירן מלשון הרע. שהמספר בלשון הרע משתנות קירות ביתו. אם חזר בו יטהר הבית. אם עמד ברשעו עד שהותץ הבית משתנין כלי העור שבביתו שהוא יושב ושוכב עליהן. אם חזר בו יטהרו. ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנין הבגדים שעליו. אם חזר בו יטהרו ואם עמד ברשעו עד שישרפו משתנה עורו ויצטרע ויהיה מובדל ומפורסם לבדו עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע. ועל עניין זה מזהיר בתורה ואומר השמר בנגע הצרעת זכור את אשר עשה י"י אלהיך למרים בדרך. הרי הוא אומר התבוננו מה אירע למרים הנביאה שדיברה באחיה שהיתה גדולה ממנו בשנים וגידלתו על ברכיה וסכנה בעצמה להצילו מן הים והיא לא דברה בגנותו אלא טעתה שהשותו לשאר נביאים והוא לא הקפיד על כל הדברים האלו שנאמר והאיש משה ענו מאד ואע"פ כן מיד נענשה בצרעת קל וחומר לבני אדם הרשעים הטפשים שמרבים לדבר גדולות ונפלאות. לפיכך ראוי למי שרוצה לכוין אורחותיו להתרחק מישיבתן ומלדבר עמהן כדי שלא יתפס אדם ברשת רשעים וסכלותם. וזה דרך ישיבת הלצים הרשעים בתחילה מרבין בדברי הבאי כענין שנאמר וקול כסיל ברוב דברים. ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים כענין שנאמר תאלמנה שפתי שקר הדוברות על צדיק עתק. ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם כענין שנאמר ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים ובוזים דברים ומתעתעים בנביאיו. ומתוך כך באין לדבר באלהים וכופרין בעיקר כענין שנאמר ויחפאו בני ישראל דברים אשר לא כן על י"י אלהיהם. והרי הוא אומר שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ מי גרם להם לשית בשמים פיהם לשונם שהלכה תחילה בארץ. זו היא שיחת הרשעים שגורמת להן ישיבת קרנות וישיבת כנסיות של עמי הארץ וישיבת בתי משתאות עם שותי שכר. אבל שיחת כשרי ישראל אינה אלא בדברי תורה וחכמה. לפיכך הקדוש ברוך הוא עוזר על ידן ומזכה אותן בה. שנאמר אז נדברו יראי י"י איש אל רעהו ויקשב י"י וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי י"י ולחושבי שמו:

Mimeila, you can say that all the Baal HaTurim means is that Yosef was a Ben Zekunim - that he knew everything, but he did not know Taharos as well as he should have. Had he fully understood and embodied the knowledge of Taharos, he would have been more careful about how he spoke about his brothers.

The pshat is one of those classical cases where as soon as you hear the teretz, you say, well of course, I knew that. PSA; You didn't.

Reb Chaim Brown added a thoughtful insight. Instead of using the Rambam, you could simply say that since Taharos is called Da'as in that passuk-

 (שבת ל'א:, אמר ריש לקיש: מאי דכתיב ״והיה אמונת עתיך חוסן ישועות חכמת ודעת וגו׳״. ״אמונת״ — זה סדר זרעים. ״עתיך״ — זה סדר מועד. ״חוסן״ — זה סדר נשים. ״ישועות״ — זה סדר נזיקין. ״חכמת״ — זה סדר קדשים. ״ודעת״ — זה סדר טהרות. ואפילו הכי, ״יראת ה׳ היא אוצרו״.)

there must be a fundamental connection between that subject and pshuto kimashma'o, Da'as.  Gufa Yosef's behavior was a rayah that there was a chisaron in Da'as on his part, and this shows that he was lacking in the yesod of Seder Taharos. (One thing needs to be expanded- what kind of da'as that relates to Taharos would have helped Yosef to avoid antagonizing his brothers.)

Reb Chaim once used this to explain the story of Chanuka. Since the main pegam of what we call "Yavan" is their anthropocentric and materialistic view of Da'as, it was the purity of the Pach Hashemen that that signalled the success of the Chashmona'im. Tahara, and the Da'as of Torah, is the antithesis of Chochma Yevanis, a da'as that does not stem from Kedusha and Tahara.  

EVEN more - you realize that it is the shemen for the menora we are talking about, the menora that represents Man's understanding of Godly knowledge. So it is perfect - the symbol of the victory over the Greek Da'as of Tumah, is the Shemen that burned in the Menora that symbolizes the Da'as of Tahara. Of course it had to be absolutely tahor!! Da'as Torah is Taharah, and Tahara is Da'as Torah.

That the Menora symbolizes Da'as of Torah is Aleph Beis. But just to be sure, here are mekoros.

ב"ב כ"ה עמוד ב

אמר רבי יצחק הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום ורבי יהושע בן לוי אמר לעולם ידרים שמתוך שמתחכם מתעשר

ברכות נ"ז עמוד א

הרואה שמן זית בחלום — יצפה למאור תורה, שנאמר: ״ויקחו אליך שמן זית זך״.

פרי צדיק בהעלותך ט:ב

ענין הדלקת המנורה הוא שיהיה בא והאיר לי שהוא בחינת אור תורה שבעל פה מצד האדם.

נציב העמק דבר שמות כז:כ בדיוק כמו ר' צדוק

-באריכות בענין כפתור ופרח ושבעת הקנים

In light of the above, it is ironic that Keats' "Ode on a Grecian Urn," ends with the words    

   "Beauty is truth, truth beauty,"—that is all

        Ye know on earth, and all ye need to know. 

Perhaps we would say it differently. Keeping in mind the Pach HaShemen, we would title it "Ode on a Yerushalmi Urn,"  and we would say

   "Taharah is truth, truth Taharah,"—that is all

        Ye know on earth, and all ye need to know. 

__________________________________________________________

From Reb Chaim Kanievsky: 

Rabbi Reuven Chaim Klein tells us that Rabbi Chaim Tzvi Lehrfeld asked this question to Reb Chaim Kanievsky, and Reb Chaim answered that in early times, Taharos was included in Kodshim.  I've seen this elsewhere, but I don't remember the makor that this was the case. 

Coincidentally, I came across the scintillatingly luminous new sefer from Artscroll “Rav Chaim Kanievsky on Chumash”. This vort is included, and the singularly gifted translator, who was tasked with elucidating and sourcing the often cryptic words of Rav Chaim, asked his contacts in Beis HaRav whether a source for this assertion could be found. He was told that Rav Chaim said this misevara, and this is how he presented the vort:  

Rav Chaim explained that it seems that originally Kodshim and Taharos were a single Seder; they deal with the same basic set of laws — a requirement to approach that which is sanctified with the utmost purity, whether entering the Mikdash or eating kodesh. Taharos are required for Kodshim, and there is no way to fulfill Kodshim without Taharos. Once the discussions of the Tannaim became numerous, it was decided to split them onto separate Orders. At this juncture, though, they were still united, and therefore Taharos is not mentioned separately.

It goes without saying that when Reb Chaim Kanievsky says a pshat in the Baal HaTurim, it is as reliable as it would be if the Baal HaTurim said it himself.

Af al pi kein, I think the Baal HaTurim would like Rav Bergman's pshat.

Blow it out or only put in half an hour's worth.

(Originally published on Beis Vaad in 2017, Updated in December 2020) 

Here's a common sense suggestion. When you light Chanuka lights, oil or candles, either blow them out after half an hour, like the Tur and the Mechaber say in 72. If you're superstitious about blowing candles out, then put in no more than half an hour's worth and don't go to sleep for that half hour!  There is definitely a hiddur to sit there for the half hour. But who said there's a hiddur if they burn longer??? And אפילו אם תימצאי לומר. that there's some kind of hiddur, is it דוחה נפשות???

For the people that insist on marei mekomos here are the two mekoros. First, the Magen Avraham 672 sk 3. The Magen Avraham brings from the Darkei Moshe that there is no point in letting the candles burn past a half hour, and there's no benefit from using giant candles. The Magen Avraham says that the first point is certainly true: There is absolutely no benefit, or hiddur, to use more oil. Use half an hours worth and not a drop more! But he says that if you're using candles, it's nice to use a big one, just as we find that a big lulav is called a hiddur. So those of you that 1. use oil, and 2. are makpid on a big lulav, and 3. are meikil in venishmartem, go ahead and use a big candle. I would think that the little tiny possible hiddur involved is not worth even a ספיק ספיקא דנפשות.  BUT! even according to the Magen Avraham, you can fulfill this hiddur by using big candles and blowing them out.

Mekoros for for the opposite conclusion:.
שאילץ יעב"ץ א ד ד"ה כיון, but you don't have to hold like the Yavetz, especially since the Tur, the Mechaber, the Rama, and the Magen Avraham say the opposite..
The Maharam Shik on the Sefer HaMitzvos #98.  He brings a raya from Tosfos in Beitza 22a that more oil is better because it produces a larger flame. I don't believe his idea is accepted by anyone, because it's just not consistent with reality.  Reb Avrohom Wagner says that lemaiseh the raya from Tosfos is good. I say that in order that there shouldn't be a stira between Tosfos and reality, we can say that their oil or their wicks or their lamps were different than ours, so the hiddur of more oil/bigger flame no longer pertains. I was thinking about making a video of a oil lamp with different levels of oil to demonstrate the point, but I'm going to delay that project until the advent of my second childhood.

It is true that the svara of the Tur and the Mechaber in 672 really only applies where we light for the people in the street. Where you light for the household, or even in Israel where the street doesn't empty till late at night, it could be argued that the ikker mitzva continues longer. Indeed, Reb Moshe says this in the Hearos to Bameh Madlikin #11. But as the Aruch HaShulchan says, the mitzva remains as Chazal instituted it -  half an hour, equal to ad shetichleh.

ולפי זה גם האידנא שמדליקין בבית – צריך גם כן שיעור זה. ואפשר דבזה גם הרמב''ם מודה, דדווקא לדידהו, דההיכר היה לבני רשות הרבים, ואחר זמן כליית רגל מן השוק – אין היכר למו, אם כן למה יתן שמן על אחר כך? אבל האידנא שההיכר לבני הבית – שפיר צריך היכר למשך חצי שעה. וכן המנהג הפשוט, ואין לשנות. 

Another raya that you should never leave the candles burning after you've gone to sleep - 

Fire Commissioner Daniel Nigro says everyone in the house was asleep when a neighbor reported the fire around 2:30 a.m. in the Sheepshead Bay neighborhood.

UPDATE DECEMBER 2020

The Bach in 672 brings from the Maharshal that some have a minag to leave them burning till they burn out.  

However, the Aruch Hashulchan says that most people do NOT have this minhag. If you don't know that you have it, then YOU DO NOT HAVE IT!

Second, the Machtzis Hashekel/Elya Rabba says that even if you have the minhag, making a tnai will allow you to extinguish after half an hour.  

So: if you're nervous, Maybe I have the minhag! Then go make a tnai. If you want, you can make the tnai every year at Hataras nedarim. It is not nearly as serious as, for example, gebrokts.

Bach 672:

מיהו ה"ר ירוחם כתב דיש מהגאונים שכתבו דאפי' אחר שיעור זה אסור להשתמש לאורה עכ"ל ומהרש"ל בתשובה כתב הטעם דאסור מפני הרואה שלא ידע לחלק אבל יכול לכבותם עכ"ל ומיהו המנהג להחמיר שלא לכבותן ואסור להתיר להן וכמ"ש רבי' לעיל בסי' תר"ע ועוד נלע"ד דכיון דאיכא תרי לישני ורוב פוסקים מפרשי' דפליגי ור"י ור"ת כתבו דנהגו כלשון ראשון וללשון ראשון אסור לכבותן או להשתמש לאורן לאחר שדלקו השיעור שהרי ללשון ראשון לא הוזכר שום שיעור והכל שוה א"כ מדינא נמי אסור ואע"ג דקי"ל כלשון שני דצריך ליתן שמן בנר שידליק חצי שעה היינו דוקא להחמיר אנו תופסין כמותו אבל לא להקל ולכן יראה דאף לעצמו אין להקל לכבותן ואצ"ל שלא יורה כך לאחרים ודלא כמ"ש מהרש"ל דיכול לכבותן וכ"כ בספר צידה לדרך ויש מדקדקים שלא לכבותה ולא להשתמש לאורה הואיל ושם השמן למצוה עכ"ל ובמסכת סופרים איתא להדיא ואין מגביהין ממקומו עד שיכבה ואע"פ דבהגהת מיימונית מפרש דהיינו דוקא כשהשים בו שמן כשיעור מצומצם לא אתברר לן מנ"ל לפרש כך להקל. ולקמן בס"ס תרע"ז יתבאר דאפי' לאחר שכבה מעצמו אסור:

Aruch Hashulchan 672:9

אם נתן הרבה שמן בנר, יותר מהשיעור – יכול לכבותה לאחר שהדליקה חצי שעה. וגם מותר אחר כך להשתמש לאורה, שלא הוקצה למצותה רק כפי השיעור. ויש מי שאומר דלכבותה – מותר, אבל להשתמש לאורה – אסור (שם סעיף קטן ד בשם רש"ל), דבשימוש אין היכר בין קודם הזמן לאחר הזמן. ויש שכתבו שהמנהג גם שלא לכבות (שם בשם ב"ח). ובוודאי אם המנהג כן – אין לשנות, אבל אצלינו נהגו לכבות.

 Machatzis Hashekel and Elya Rabba, brought in Rav Shvadron's Daas Torah:

יכול לכבותה וכו' עמג"א סק"ד בשם רש"ל   [דאין להשתמש לאורה, אבל לכבותה שרי. ובשם ב"ח דמאחר שנהגו איסור לכבות ולהשתמש אין להקל] 

ועי' א"ר דאם התנה לכו"ע שרי גם ליהנות, וכמ"ש המחצה"ש כאן בשמן [דאם התנה מותר לכבות לאחר השיעור] 

One more thing:

As it happens, Rabbi Yair Hoffman wrote about this recently, and he comes to the same conclusion, with citation to the Chazon Ish and the Chafetz Chaim in their own behavior.   Here is an alternative link to his article.

Chanuka: Reweaving the Fabric of Time

 The Gemara says that the year after the miracles Chazal etablished that these days would forever be days of celebration and commemoration. Why did they wait till the following year? 

The Ben Yehoyada and Rav Berel Povarsky say exactly the same answer, two good eidim.  The mussar haskeil is that Chanuka is a time that is mesugal to understand ideas of Torah that might be inaccessible the rest of the year.

בן יהוידע בבמה מדליקין

לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים. מקשים למה לא קבעום משנה הראשונה. 

ונראה לי בס"ד בשנה ראשונה עשו ח' ימים טובים בהכרח מפני הנסים שנעשו בהם בשמן, וכל יום שנעשה בו הנס בשמן מוכרחים לעשותו יו"ט. אך לשנה אחרת ראו חכמי הדור שאותה ההארה שהיתה בשמים למעלה בשנה שעברה שהיה בה הנס, חזרה ונתגלית בשנה זו. והבינו שבשמים קבעו ימים אלה לאותה ההארה בכל שנה, ולכך גם הם עשאום ימים טובים למטה. ולפי זה מה שאמרו "קבעום" לא קאי על בית דין שלמטה, אלא קאי על השמים ממעל. שהוא כמו ענין הפורים דכתיב בהם (אסתר ט כח והימים האלה נזכרים ונעשים) ודרשו רז"ל "נזכרים למעלה ונעשים למטה." וכן כאן, קבעום למעלה בגילוי ההארה, ועשאום למטה ימים טובים בהלל והודאה. ובזה יש להבין נמי כוונת השואל מאי חנוכה, דהוי ליה לקרותו חינוך על שם החינוך של בית המקדש שנתחנך בעבודה ובהדלקת המנורה. ומשני דת"ר וכו' לשנה אחרת קבעום למעלה ועשאום למטה, ולכן הטילו בה ה"א בסופה. כי זה כלל ידוע כל ה"א שבסוף תיבה מורה על הריבוי, וכן כאן שנתרבית ההארה שלה שהיא מתגלית בכל שנה ושנה, גם חינוך לשון זכר שאינו מתעבר וחנוכה לשון נקבה שמתעברת ויולדת, כן זו מתעברת ויולדת, כי ההארה שלה נולדת כל שנה. 

בד קודש מועדים, חנוכה

בשבת (דף כא:) איתא, מאי חנוכה דת״ר בכ״ה בכסלו וכו', שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים וכו', נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים, לשנה אחרת קבעוה ועשאום ימים טובים בהלל והודאה, ע״כ. ולכאורה יש להעיר למה קבעו ענין זה בשנה האחרת ולא מיד לאחרי הנס.

ונראה הענין בזה, כי הנה כל המועדות שנאמרו בתורה הם בעיקר זמנם ימי סגולה מיוחדים כל אחד לפי סגולתו ועניינו, ימי יציאת מצרים, יום מתן תורה, ימי הסוכות שהם זכר לענני כבוד, הרי הם במהותם ימי סגולה לענין זה בכל שנה ושנה, ואין לישראל מועדות בעלמא שאין בהם קדושה וסגולה, כשאר אומות העולם, ועל כן גם חז״ל אינם קובעים ימי מועד בעלמא, אלא כפי מדת קיום הענין וההשפעה שבו בזמן הזה ולעולמי עולמים. ומעתה מובן הענין, כי לאחר שהיה נס חנוכה רצו חז״ל לדעת אם הנס הוא בפני עצמו, ואינו קשור לזמן הזה, או שבאמת ימי סגולה הם למעשה נסים בהדלקת המנורה, ולהארת פנים, ולכן המתינו חז״ל לשנה הבאה, וברוח קדשם הגדולה ראו כי ימים אלו מיוחדים הם בעצם מהותם, ולכן קבעו אותם לימי מועד בהדלקת הנרות זכר לנס ופרסומו.

Nothing here is mine. It's just a good vort said independently by gedolei ha'achronim in Baghdad and Bnei Brak.

UPDATE:

Harav Avraham Bukspan sent me this Kedushas Levi, who starts from a different point but ends up saying exactly the same thing.  יישר כחך!

קדושת לוי / קדושות לחנוכה 

ואבאר על קריאת שם חנוכה. והנה כפי פשוטו היה לקרוא גם פורים חנו י"ד, ואתן טעם לשבח לדברי חז"ל שקראו אותו חנוכה. גם צריכין ליתן טעם למה קבעו לקרות מגילת אסתר לפרסם הנס שבימי מרדכי ואסתר, ולא קבעו לקרות מגילה לקרות הנס של מתתיהו בן יוחנן כהן גדול ושל יהודית, אשר עשה להם השם יתברך במלכות יון הרשעה.

כי הלא ידוע כי מנינן מתשרי השנה, ובתחלה חנוכה, ואחר כך פורים, ואחר כך פסח, ואחר כך שבועות. והנה הלא ידוע שכל הנסים וכל ההארות שנתגלה בימים קדמונים, מתגלה בכל שנה ושנה. כגון בחנוכה, הנס של חנוכה והחסדים שהיה למתתיהו בן יוחנן כהן גדול, כאשר אנו מדליקין הנרות של חנוכה. ובפורים, מתגלה הנסים והחסדים שנתגלה בימי מרדכי ואסתר, וכן נתגלה בכל שנה ושנה. וכן ההארה דבשבועות, נתגלה בכל שנה ושנה קדושת מתן תורה. וכן בראש השנה, נתגלה הארות בריאת העולם. כמבואר בכתבי האר"י (פע"ח שער מקרא קודש, פרק ג). לכן התקינו הברכה 'שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה'. ועיין בט"ז בסימן תרפ"ב סעי' ג' סק"ה שהוקשה לו על הנוסח בזמן הזה, ועיין שם שמביא בשם לבוש הנוסח ובזמן הזה.

אבל לי הפעוט והצעיר נראה לי כפשוטו. דהנה צריכין להבין למה עשאו יום טוב וקבעו בהלל ובהודאה על הנס דשמונת ימי חנוכה ודפורים, ולא עשאו יום טוב ביום מלחמות סיסרא, וביום מלחמות סנחרב אשר היה נס גדול שרצה האל יתברך לעשות חזקיהו משיח וכו' (סנהדרין צד, א), וביתר נסים שבכל יום. אלא, הנס שראו אבותינו ונביאים הקדמונים ואנשי כנסת הגדולה שעשה גם כן פעולה במעשינו הטובים, שאלו החסדים נתגלה בכל שנה ושנה ובכל דור ודור ומאירים אלו הנסים לפי גודל מעשיהם אשר עשו הקדמונים שיתגלה תמיד, עשאום יום טוב, כגון חנוכה ופורים ושלש רגלים. אבל במלחמות סיסרא וסנחרב וכדומה להם, ראו הקדמונים שלא היה כח בידם שיתגלה זה ההארה לזה הנס והחסדים ההמה בכל דור ודור ובכל שנה ושנה, לכן לא עשאום ימים טובים.

וזה היה כוונת אנשי כנסת הגדולה שעשה נסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה, כלומר, שאלו החסדים והניסים וההארות שהיו אז בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, נתגלה עד עכשיו, בזמן הזה. וגם בנוסח דעל הנסים נאמר גם כן ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה, ולכאורה תיבת ופורקן כהיום הזה אין לו הבנה. ולפי עניות דעתי יתכן לומר, כלומר, שכהיום הזה הפורקן והתשועה שהיה אז בימים ההם, בימי מתתיהו כו'. וזהו לשנה אחרת עשאום י"ט וקבעום בהלל ובהודאה (שבת כא, ב), כלומר, שקבעו שאלו ההארות והנסים והחסדים יהיו תמיד, ובזה אנו ממשיכין ההארה תמיד בכל זמן. וזה "קבעום", כלומר שקבעו אותם בכל דור ודור. ועוד נבאר אם ירצה השם.

והנה דע, שעל ידי הניסים ניכר לעין כל שהעולם הוא מחודש, ושיש עילת כל העילות אשר חדש את עולמו, ושכל העולמות מחודשים חוץ ממנו יתברך שמו, כמבואר בטור (או"ח סי' רע"א) על קידוש זכר ליציאת מצרים, וברמב"ן בחומש בהרבה מקומות, ובפרט בסוף פרשת בא (שמות יג, טז) וביתר מקומות מבואר שעל ידי הנסים ניכר לעין כל שהעולם הוא מחודש. וידוע שכל מה שניכר בעולם של מטה, גם בעולמות העליונים עושין כך רשימה, וגם בעולמות העליונים השמחה של התחדשות. וחנוכה הוא לשון התחדשות, כמו מזמור שיר חנוכת הבית (תהלים ל, א). וכיון שעל ידו נתגלה לעין כל שהעולם מחודש, ובחינות התחדשות העולמות העליונים, לכן נקרא חנוכה, לשון התחדשות.

וגם נקרא חנוכה, כידוע שכל הטובות של כל השנה נכתבו ונחתמו בראש השנה ויום הכיפורים ובשמיני עצרת, ומתגלה בכל יום ויום, כאשר אבאר בסודות ראש השנה בסייעתא דשמיא. ובחנוכה [נתגלה] מה שנחתם בראש השנה ויום הכיפורים החסדים של חנוכה, שהמה קבועים תמיד כמו בזמן מתתיהו וכו', ובפורים נתגלה החסדים מה שנחתם בראש השנה ויום הכיפורים ושמיני עצרת החסדים של פורים, וכן של פסח, ושל שבועות. וההארה ראשונה של כל השנה אחר ראש השנה ויום כיפור ושמיני עצרת הוא חנוכה, שעדיין לא היה שום יום טוב משמיני עצרת. לכן נקרא חנוכה, לשון התחלה וראשון של כל דבר נקרא חנוכה, כאשר כתבנו למעלה לשון חנוכת הבית, והוא ההארה ראשונה שבשנה, לכן נקרא חנוכה. והבן:

The basic idea is found in many places. (I've posted on this topic in the past, such as This.)  My favorite is the Magen Avraham in 468:15.  The Rema there brings from R Yaakov Veil that there is a minhag to avoid medical procedures before Yomtov. 

(ונהגו שלא להקיז בשום עי"ט ואין לשנות) (כל בו בשם מהרי"ו):

The Magen Avrohom says that this is because Erev Shavuos is a time of danger, so one must avoid risks, including elective medical procedures; and Chazal extended it to all yamim tovim. Why is it dangerous before Shavuos? Because a jealous Ruach, Zika, threatened us before Mattan Torah.  Evidently, not only does the segula of Mattan Torah recur annually, even the secondary and tertiary events associated with it recur.

שלא להקיז. דאיתא ספי"ח דשבת דבערב שבועות נפק זיקא דשמיה טבוח ואי לאו דקבילו ישראל אוריית' הוי טבח להו לבשרייהו ולדמייהו וגזרו רבנן על כל עי"ט משום ערב שבועות, שרעפפי"ן מהרי"ו אוסר ומהרי"ל מתיר מלבד בהושענא רבה מפני שהוא יום דין ובעי"ט האחרון של פסח הכל שרי דאינו רגל בפ"ע (מט"מ) ובלילה שלפני יום טוב נ"ל דמותר להקיז דם חוץ מליל הושענא רבא:

But the Magen Avraham is slightly different that what the achronim here say, because  it could be that Shavuos is inherently a day of segula for Kabbalas HaTorah, and it was that way from the time of Brias HaOlam. This is an important point which explains the title of this piece.  Pesach was Pesach before the Jews went to Mitzrayim, and certainly before they were enslaved and emancipated. We see this from the fact that Avraham Avinu and Lot served only Matza to the Malachim and Rashi explains that this was because it was Pesach. 

Breishis 19:3

ויפצר־בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל־ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו

Rashi

ומצות אפה. פֶּסַח הָיָה:

Evidently, the concept of Pesach predated the reasons we know of; that time of year is Pesach with or without יציאת מצרים. 

But Chanuka was nothing special till the nissim occurred, and only then did the time of year acquire, forever, that special segula of Ha'ara - the fabric of time had been re-woven.  Chazal waited till the next year, and they perceived that the time had changed.  

(The fact that the Zika problem recurs is not because of what happened then. It is because ruchos do what they do again and again, and every year when the segula of kabbalas haTorah comes around, the ruach Zika threatens Klal Yisrael. That is not a part of the segulas hayom, it is a result of the segulas hayom. Like the sattan during Elul.)

It may be inapposite, but here is something to think about. Rav Povarsky and the Ben Yehoyada, is the pshat that the kviyus is becuase of the ongoing segula of the day, or is the kviyus for the miracles, and the ongoing segula is just evidence that the miracle is meaningful. What are we celebrating? The segula, or the original victory and neis shemen?  They both say that Chazal were not kovei'a the first year. Only when they saw the ongoing segulas hayom, then they were kovei'a. So what was the kviyus on? The Segulas Hayom or the nissim?

In light of the dismal fate of the house of the Chashmonaim, whose scions, Hyrkanus and Aristobolus, fought a civil war and were totally wiped out and supplanted by Hordus within one hundred years, it seems to make sense that the victory itself was not necessarily reason to establish an eternal holiday. Certainly that is true in retrospect, but Chazal have a more cosmic, a more comprehensive, vision. What we realize only in retrospect, perhaps they anticipated at the time of the miracle. Wonderful, the Jews overcame the oppressions of the misyavnim and regained religious autonomy. But is this a moment of relief, or eternally meaningful? They might only be kovei'a celebration if it were the latter. 

UPDATE, DECEMBER 21 2020

Harav Shimon Kalman Goldstein grew up in Williamsburg.  He told me that after the Six Day War, when the Satmarer published his על הגאולה ועל התמורה, the vitz in Williamsburg was that the reason Chazal waited a year before being kovei'ah Chanuka was because they had to decide whether the nissim were from the Ribono shel Olam or from the Sitra Achra.

Chanuka Gift from my Shiur

I am blessed with a chevra of good friends and good talmidim.  They all know that there is no need to buy me presents, but over all of my objections, they often express their friendship, and their appreciation for the shiur, through generous and creative gifts.  Last Chanuka, they bought me a massive snow blower.  This year, reason prevailed (though it was a close call, as you'll see below,) and they bought me a beautiful hand-made (and very substantial) sterling mezuza case by the artist Michael Kupietzky.

The interesting thing, and proof positive that my shiur is unique, is that when I spoke to my wife on the phone, she asked me what the shiur gave me, and I told her, a beautiful sterling mezuza case, and she asked "Why?"   I answered, truthfully, that the guys told me that it was because they wouldn't ship the crossbow to Illinois.

A Patriotic Menora

Mark Urbin's photo, taken at the National Heritage Museum.  The Scottish Rite Masonic Museum & Library in Lexington, MA, is an American history museum founded and supported by the Scottish Rite Freemasons in the Northern Masonic Jurisdiction. I don't know its provenance.

The figures are standing upon a star-spangled surface, over layers of red, white, and blue.

UPDATE:
In response to my inquiry, I received this from Ms. Hilary Anderson Stelling, Director of Exhibitions and Audience Development at the Museum:

I believe this object was displayed in an exhibition called “American Visions of Liberty and Freedom” that was on view at the Museum from July-October 2006.  The Virginia Historical Society organized the exhibition.  The object is not part of our collection—from a photo caption in the book that accompanied the exhibition, the menorah appears to have been part of a private collection.  There is not much information about the object in the publication.  I can check the archives for the exhibition labels if you are curious to see if there is further information available.  Since the menorah is not in our collection, we don’t have any requests about crediting the photograph on your blog—but I appreciate your taking the time to ask!  If you are looking for a place to start for with a caption, the photograph in the publication (attached) notes the artist’s name, etc. 

 Ms. Stelling kindly attached a pdf of a book in which the menora is titled "Mother of Exiles" and attributed to Mae Rockland Tupa, 1995, from the collection of Marie L and Robert J. Cotton.

Ms. Rockland Tupa is a resident of Brookline, Massachusets.  If she's a neighbor, tell her you saw her menora on Havolim.




UPDATE:
A reader directed me to a page at the Smithsonian Website, which has another expression of this concept.  Thank you, R' DL.
To me, and this point is made at that website, there is something particularly poignant in seeing this menora, which was made by a holocaust survivor that immigrated to the United States.  For a man like that, and for many others like him, the statue of liberty was a potent symbol; it embodied the spirit of a country that defeated the Nazis, and, unlike his neighbors in the old country who had murderously turned on him, welcomed him and enabled him to make a new life.  Some accuse United States citizens of the sin of "exceptionalism."  That accusation is nothing more than envy cloaked as criticism.

I am aware that some might see an incongruity in celebrating our victory over the Hellenists with a statue of the human form that reflects the Grecian aesthetic.  It doesn't bother me.  A symbol is what you make of it.

Chanuka. Mizmor Shir Chanukas HaBayis- מזמור שיר חנוכת הבית לדוד

This post and the comments were moved to Beis Vaad.

Chanuka. Ma'oz Tzur- The Thirteen Breaches

Yasher Koach to Harav Micha Berger, who sent me his Dvar Torah for Chanuka.  Reb Micha tells us that when in Ma'oz Tzur it says ופרצו חומות מגדלי, that the Greeks breached the walls of my tower, this refers to the Mishna in Middos.  Here is the beginning of Reb Micha's post:

The 5th verse of Ma’oz Tzur describes the Chanukah story. One phrase in this verse is “ufortzu chomos migdalai“, which would be literally translated “and burst open the walls of my citadel”. Mentally, I used to picture breaking down the walls of the Beis haMiqdosh, or perhaps a fortress. However, I found the following mishnah in Middos (Ch. 2, mishnah 2 in the Yachin uBo’az edition, mishnah 3 in Kahati’s — who splits up the Yu”B‘s mishnah 1 into 2 parts). The second chapter describes the Beis haMiqdosh as it would appear to someone walking in from outside the Temple Mount to the Altar. This mishna picks up right after you walk through the gate and onto the Temple Mount.
Inside of it is the soreg, 10 tefachim [appx 2'6"] high. It had thirteen peratzos (broken openings) there, that the Hellenist kings partzum (broke open). They returned and closed them off, and legislated corresponding to them 13 prostrations.
To help you picture what a soreg is, the root means woven. The Bartenura describes the soreg as a mechitzah woven out of thin wooden slats running at diagonals. The Bartenura compares it to the part of the bed used to support the mattress, with plenty of open space inside the weave.
He goes on to say that the Hellenists opened up holes in the soreg opposite each of the gates in the outer wall to let anyone see in. Note the shoresh used /p-r-tz/, the same as in the piyut. The soreg marked the limit for gentiles, they were not allowed in beyond that point. To the Hellenist mind, this havdalah bein Yisrael la’Amim, separation between the Jews and the other nations, was repugnant. It ran against their assimilationist efforts.

Reb Micha then weaves together ideas from Rav Hutner and Rav Shamshon Refael Hirsch to teach a lesson about the symbolism of the Soreg wall and the role of the Jewish People, with special relevance to the victory of Chanuka.

This pshat in Ma'oz Tzur is discussed by Rav Gedaliah Shor in his Or Gedaliyahu, by Rav Mordechai Vinkler in his Levushei Mordechai, and by Rav Mordechai Ezrachi in his Birkas Mordechai.

I only want to make a minor observation.  In one of the Megillas Antiochuses (מגילת אנטיוכוס) that we have, a reference is made  to breaches being made in a wall called "shaar bas rabbim."   This can be seen here, four lines from the bottom.  What it says is

ויהרגו מהם רבים וחומות ירושלם נתצו ויפרצו בתוקפם י״ג פרצות בשער בת רבים וקצץ הפרכת ובטל המערכה והסיר התמיד והרס המזבחות

The term שער בת רבים might refer to the Soreg as well.  After all, it follows a description of their having ruined the walls of the city, and immediately afterwards talks of the damage they did within the Beis Hamikdash. But it might not.  Most people that use the term, and the mefarshim in Shir Hashirim 4:5 where the term appears, understand it to refer to the gates of Yerushalayim, not the Soreg.

Anyway, if the words of Maoz Tzur refers to the Soreg, the expression חומות מגדלי is odd, because the Soreg was certainly not a choma. If the description in Megilas Antiochus refers to the wall of the Har Habayis, or the Azara, whatever Sha'ar Bas Rabbim means, and it is not the Soreg, then it is an interesting coincidence that the number thirteen appears in both cases.

And finally, I want to publicize my personal experience this Chanuka.  I always approach the holiday with a degree of anxiety, because my shiur has for a long time been giving me increasingly expensive and therefore embarrassing gifts, for Chanuka, Purim, my birthday, and Baruch Hashem there are no other days they've thought of.  So last night, before coming into the shiur, I nervously glanced in, and I was relieved to see no tables were set, no sufganiyot, and no glint of gift wrap.  I sat down to begin the shiur, and in walk my friends pushing a MASSIVE SNOW BLOWER.   I mean massive in the sense that this is a multi-horsepower behemoth that can breeze down a block of two foot deep snow without a hiccup.  It would plow through the Soreg with ease.  I think this is unprecedented in the history of Daf Yomi, and I am proud of the bizarre but wonderful and heartwarming thought process, and the desire to show kavod hatorah and hakaras hatov that brought this about.  May Hashem bless them, every last one of them, with Arichas Yamim v'Shanim of good health and happiness.

Here it is.

First reaction:

Second reaction:

Final reaction:

And this video is here partly because they're singing Maoz Tzur, but mostly because I like it.  The group's name is Kipalive.  Thanks, Steve, for sending it.

An Extraordinary Insight into Chanuka

This is my translation of Eli's Drasha. It is a gem, one of those הכל בחזקת סומין עד שהקדוש ברוך הוא מאיר את עיניהם ideas.

The Lamps of Zechariah

On Chanuka, we read the parsha of the Inaugural Offerings brought by the Tribal Princes, and the Haftara is the Lamps of Zechariah (Zechariah 2:14- 4:7).  Rashi explains the relation  of the Haftara to Chanuka is the verse "and I saw, behold a golden menorah..."  Tosfos Shabbos 23 writes that reading this Haftara publicizes the miracle of Chanuka, and this is why we prefer it over the usual haftara of Hashamayim Kis'i.  This is chidush, because it seems that the haftara of Zecharia is completely irrelevant to the idea of Chanuka and it was chosen because of the mere simple mention of the Menora.  Also, why would Chazal not have chosen a different chapter in Zecharia, Chapter 9, which says "and I will awaken your sons, Zion, over your sons, Yavan,"  which directly addresses the central concept of the Chanuka, the victory over the Greeks.  In fact, according to Rashi and others this latter prophecy in Chapter 9 was specifically said regarding the victory of the Chashmona'im over Antiochus!  Does a mere mention of the word "menora" in an irrelevant context outweigh a direct reference to the victory of Antiochus??

Our Haftara lists many attributes of the menora in the vision.

And the angel who spoke with me returned, and he awakened me as a man who wakes up from his sleep.

And he said to me, "What do you see?"

And I said, "I saw, and behold [there was] a candelabrum all of gold, with its oil-bowl on top of it, and its seven lamps thereon; seven tubes each to the lamps that were on top of it.

And [there were] two olive trees near it; one on the right of the bowl, and one on its left.

So I answered and spoke to the angel who talked with me, saying, "What are these, my lord?"

Pure gold, bowl on top, seven lamps upon seven arms, seven pipes for the lamps, two olives upon it, one to the right and one to the left.

Zechariah did not understand what he was being shown, and the angel explained לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי, "not with might, not with force, only with my spirit, so says Hashem, the lord of hosts.  How was this prophetic message encapsulated in Zechariah's vision of this menorah?

This prophecy in Zechaiah was said in the second year of the reign of Darius.  This was the time during which they began building the second Beis Hamikdash, as explained in the book of Chagai.  The entire book of Chagai involves a number of prophecies that were said during four months  of Darius' second year, and their message is to encourage and stimulate the building of the mikdash.  The last prophecy in the book of Chagai is the following:

On the twenty-fourth [day] of the ninth [month], in the second year of Darius, the word of the Lord came to Haggai the prophet, saying:

So said the Lord of Hosts: Now ask the priests the Torah, saying:

Should a man carry sacred flesh in the skirt of his garment, if it touches in his skirt the bread and the pottage and the wine and the oil, or any food, will it [the food] become contaminated?" And the priests replied and said, "No."

And Haggai said, "If the contamination of a dead body touches all these, will it become contaminated?" And the priests replied and said, "It will become contaminated."

And Haggai replied and said, "So is this people, and so is this nation before Me, says the Lord; and so is all the work of their hands, and whatever they sacrifice there is contaminated.

And now, consider from this day and before-before placing a stone upon a stone in the Temple of the Lord

so that they should not come to a heap of twenty measures, and there would be ten; [similarly,] when one would come to the wine vat to draw off fifty press-measures, and there would be twenty.

I smote you with blast and with yellowing and with hail in all the work of your hands, and you are not [returning] to Me, says the Lord.

Pay attention now, from this day and before-from the twenty-fourth [day] of the ninth [month]- from the day that the Temple of the Lord was founded, pay attention.

The seed is still in the granary, and the grapevines, the fig trees, the pomegranate trees, and the olive trees have not yet borne [fruit]-from this day I will bless."

And the word of the Lord came to Haggai a second time on the twenty-fourth of the month, saying:

Say to Zerubbabel, the governor of Judah, saying: I am shaking up the heaven and the earth.

And I will overthrow the throne of the kingdoms, and I will destroy the power of the kingdoms of the nations. And I will overthrow the chariots and their riders; and the horses and their riders shall come down, each one by the sword of his brother.

On that day, says the Lord of Hosts, I will take you, O Zerubbabel the son of Shealtiel, My servant; says the Lord, and I will make you as a signet; for I have chosen you, says the Lord of Hosts.

This prophecy is very obscure.  First the prophet says that because Tuma ruins Kedusha, and not vice versa, the people's sacrifices have no value.  Then, immediately, he encourages them  to build the mikdash and promises that from this day and on, the day the foundation of the mikdash is laid, the bad times will end and blessings will begin.

The prophet emphasizes three times "pay attention" to this day.  The"day" is the twenty fourth of Kislev, the day before a stone was placed on a stone to build the temple.  From that day and on, from the foundation day, blessing will come.  In other words, the first day of building, in the time of Zerubavel and Yehoshua the Kohen was the twenty fifth of Kislev.

The first to note this remarkable coincidence is the Yaavetz in his Mor Uktziah, OC 670, who writes that the institution of Chanuka on the twenty fifth of Kislev  also memorializes the day Chagai proclaimed "pay attention to this day, the day we begin rebuilding the Second Temple."  With this he answers the question of the Beis Yoseph that there seems to be no miracle to commemorate on the twenty fifth, since there was enough oil for one day.  He says that the holiday on the twenty fifth is not for the miracle of the oil but rather to remember the day the second temple had been begun.

With this, we also can answer the other question of why does Chanuka begin on the twenty fifth: If the Chashmonayim entered the sanctuary on the twenty fifth , as the Rambam says, and as stated in Megilas Chashmonayim, then the lighting of the menora must have been on the eve of the twenty sixth!  The answer is, as explained, that the twenty fifth had ancient significance as the day the Anshei Knesses Hagdola laid the foundation of the Bayis Sheini, as was well known to Chazal when they instituted these days of commemoration.  (By the way, it was on the twenty fifth that the Greek idolators profaned the altar, as stated in Chashmona'im 1:1:57.  They probably chose that day to ridicule the hopes of those few that held on to the vision of the founders of the Bayis Sheini.)

The prophecy of the candles of Zecharya was said on the twenty fourth of Shvat of that year, two months after the founding of the new temple in Kislev.  First, Zechariah promises that Jerusalem will be rebuilt and secure, and then the prophet sees Yehoshua the Kohen dressed in filthy clothes, filthied by sin.  The Satan finds an opening to accuse.  Despite this, Hashem removes the sin and dresses him in clean priestly clothing.  No mention is made of repentance at all.  Is this not a puzzle?  After being told that he was unworthy, he is told, ok, it's fine, go ahead and act as if you were a meritorious Kohen Gadol.  What happened, what changed?  Perhaps the solution to this puzzle will explain the obscure prophecy in Chaggai, as follows:

Although the Kohen Gadol, and the People he represents, are sullied with sin, still and all, by grace and kindness, and not by merit, Hashem, in a manner of speaking, disregards the sins and removes the sin of the land on that day.

In other words, Chaggai was right.  The people are tamei, and they will sully the temple more than the temple will make them tahor..  And despite that, in an exceptional manner, Hashem commands them to build the temple despite their being unworthy.  This indeed is miraculous, and Yehoshua Kohen Gadol and his cohort have experienced   a singular event.  But what is the answer to Chaggai's question?  If Israel would sully the Temple, what use is such a Temple? It is here that the vision of the menora comes into play.

Rashi explains that the menora had a large basin atop it, and each of the seven lamps had seven small pipes that brought oil from the basin to the lamps.  Next to the menora were two olive trees, and the olives fell from the tree by themselves nad pressed themselves, and the oil ran into the basin and from there to the menora. and the lamps. In other words, the Menora described here is not just the Menora that stood in the Mikdash.  This is a Menora that lights itself.  What is the import of this vision?  How is it connected to the vision of Yehoshua and his dirty clothing?  How does it lead to the passuk "not with strength and not with force...?"  Perhaps we can say that the prophet was saying that while normally, the mitzva of lighting the Menora is given over to the Jewish People, and it is they that are required to plant olive trees, to harvest, to press, to light, but the Menora of the Second Bayis was a Menora that lit itself without human involvement.

This was the answer to Chaggai's question, the explanation to the conundrum of the disregard of the sins of Yehoshua and his generation-   and I will remove the iniquity of that land in one day, Zecharia 3:9.  Indeed, under normal circumstances, under   preferable circumstances, the kedusha of the Mikdash would reflect and stem from the high , spiritual level of the People and it would be we that would light the Menora.  But here, in these exceptional circumstances, a Mikdash was built in which Hashem Himself lights the Menora, because Klal Yisrael is not able or worthy to do so. According to this, the passuk should be read thus:  If only we would have meritted, the Mikdash would have been built with the strength and force of Klal Yisrael, in other words, with our spiritual merit.  But, the prophet tells us, in this case, not with force and not with strangth- this Bayis, the Bayis Sheni, is built not with the spiritual force and strength of the People, it is not בחרבי ובקשתי, as Yaakov Avinu said about his achievements (see Breishis 48:22 and importantly the Targum Onkelos there), but rather B'ruchi, with My Spirit- by My will, exclusively and specifically with divine initiative, in that the status of Klal Yisrael does not in any way justify doing so. And why did this happen?  Why did they receive this boon?  The Yaaros Dvash explains that "it would have been much better that the Galus continue unabated...but...if had this situation would have continued for too much more time, the Torah would have been  utterly and irretrievably forgotten.  So Hashem brought us back to His guard at the end of seventy years...and the teachers of Torah to the public flourished and instituted many ordinances and measures to guard the observance and maintenance of the Torah, as Hashem inspired them. 

If so, this vision of the Menora is a vision of an autonomously self-lighting menora, and it symbolizes the condition of the second Bayis, that was given to us only by heavenly impetus in order to lift them from their debased condition, as our passuk says, and as similarly said at the end of Chaggai, So said the Lord of Hosts: If you walk in My ways, and if you keep My charge, you, too, shall judge My house, and you, too, shall guard My courtyards, and I will give you free access among these who stand by....behold! I bring My servant, Tzemach, the Shoot.  If they would improve their spiritual level, Hashem would change the Mikdash from a undeserved gift made necessary by the spiritual crisis of Klal Yisrael into a Mikdash that stems from the holiness of Klal Yisrael. 

And exactly as was shown to these neviim was once again experienced in the day of the Chashmona'im.  Then too the Mikdash was tamei and deconsecrated, and many Jews were turning to Greek culture, and all the people were asking the same qeustion as Chaggai asked, and even so they cleansed anew the Mikdash and brought back the Avoda.  What Zecharya saw in a vision, they saw in reality- a menora that lit of its own accord!  This is exactly the nevua'h of Zecharya!  This endlessly burning Menora proclaimed "Not with your force, not with your power, is the Shechina resting in the house, only because of My Ru'ach, My choice, even though you are not yourselves worthy."   Both in the first iteration of the second Bayis in the day of Yehoshua Kohen Gadol and Zerubavel, and in the second in the time of the Chashmona'im, Klal Yisrael were not successful in elevating themselves by means of the re-sanctified Temple, and so the prophecies of the end of Zecharya were not fulfilled, and Hashem did not send His servant, Tzemach David, the Shoot.  

The importance of the cruse of oil is not that it burned for so long, but in that it expressed with absolute clarity the return of Zecharya's prophecy, that Hashem rested His Shechina on the Mikdash even when Klal Yisrael was on a low spiritual level, so that they could survive the Galus. According to this, the prophecy of the candles of Zecharya is directly on point to the miracle of Chanuka, and we now understand that it publicizes the miracle, as Tosfos in Shabbos says. According to this, the commemoration and celebration of Chanuka is not on the return of the Avodas Hamikdas to its place, because then we would ask, as the Gemara in Rosh Hashanna asks, what is the point of remembering the miracle of Chanuka, when any benefit it brought has long evaporated and replaced with suffering worse than that which preceded it- what good is the memory of grapes to the starving-again fox?  Our commemoration of Chanuka is not the actual rebuilding of the Bayis, not by the Anshei Knesses Hagedola and not the renewal by the Chashmona'im.  It is the knowledge that even when we don't deserve Hashra'as HaShechina, Hashem goes beyond din and provides grace to Klal Yisrael at a level far beyond what they deserve-- for the purpose of elevating them and giving them the opportunity to work themselves up to a point where they can actually deserve what they have been granted, so that they will be able to light the Menora by themselves, by dint of their own merit, as the Yaaros Dvash explained.  

In brief, the miracle of the oil showed us that we needed a divine gift, that we were not yet zocheh to accomplish kedusha on our own.  It was a gift - it was לא בחיל ולא בכח.  This infusion of kedusha was a great chesed, because we we so desperately fallen that we were inexorably advancing toward the brink of a cliff and totally incapable of saving ourselves without an infusion of Kedusha.  Here is a mashal: it was like a government declaring martial law during a crisis in order to preserve a democracy.  Hashem said "I will grant you this miracle, this gift of Kedusha, as an emergency measure that will enable you to try, once again, to work yourselves up to a point where you can earn it yourselves."  We all look forward to- and work to achieve- the time when we will not need any more such miracles, because we will light the menora, every day, all by ourselves, and we will win our battles בחרבי ובקשתי.

A Guest Post on Chanuka

This is from Harav Professor Eli.   I am grateful that he sent it, and you will be, too, once you've read it.  I don't know that there are many professors of advanced theoretical physics that can write a dvar Torah that simultaneously evinces  rigorous scholarship and artistic creativity.  Actually, I do know one more, but the other one doesn't send me divrei Torah often enough.  Also, he's more in the way of a theoretical professor of advanced physics.

For the time being, it's in Hebrew.  I just got back from Israel this morning, and face a Sisyphean week.  I'll translate it later if I have time.

נרות דזכריה -- דרוש לשבת חנוכה

1.      

נרות דזכריה -- דרוש לשבת חנוכה

1.      מגילה לא - בחנוכה בנשיאים ומפטירין בנרות דזכריה. ומפרש רש"י שם רני ושמחי על שם ראיתי והנה מנורת זהב כולה וגו'. תוס' שבת כג כתבו שיש בקריאת הפטרה זו משום פרסומי ניסא, ועל כן דוחים הפטרת השמים כסאי מפניה. זה חידוש, שהרי לכאורה ההפטרה בזכריה כלל אינה מענין נס חנוכה ונבחרה רק משום הזכרת מנורה. עוד יש לשאול, מדוע באמת לא תקנו להפטיר בזכריה ט-י, "ועוררתי בניך ציון על בניך יון", שהוא ממש מענינא דיומא, ולפי רש"י שם ועוד מפרשים נבואה זו אכן נאמרה על נצחונות החשמונאים על אנטיוכוס.

2.      במראה המנורה נאמרו פרטים רבים - מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל-רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל-רֹאשָׁהּ.וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל-שְׂמֹאלָהּ הנביא לא יודע לפרש את המראה, ועונה לו המלאך כי משמעות המראה היא לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם-בְּרוּחִי, אָמַר ד' צב'. צ"ב מה השייכות של פסוק זה למראה המנורה על כל פרטיו.

3.      נבואה זו של זכריה נאמרה בשנת שתיים לדריוש. זו התקופה בה החלו לבנות את הבית השני כמבואר בספר חגי. ספר חגי כולו כולל מספר נבואות שנאמרו במהלך ארבעה חדשים בשנת שתים לדריוש, ותוכן כולן הוא התעוררות לבנין בית המקדש. הנבואה האחרונה בספר חגי היא הנבואה הבאה:

בְּעֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר יי' בְּיַד חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר: כֹּה אָמַר יי' צְבָאוֹת שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר: הֵן יִשָא אִישׁ בְּשַֹר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא: וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא: וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם יי' וְכֵן כָּל מַעֲשֵֹה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא: וְעַתָּה שִֹימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שֹוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל יי': מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְֹרִים וְהָיְתָה עֲשָֹרָה בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחְשֹוֹף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְֹרִים: הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל מַעֲשֵֹה יְדֵיכֶם וְאֵין אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם יי': שִֹימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל יי' שִֹימוּ לְבַבְכֶם: הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָֹא מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ: וַיְהִי דְבַר יי' שֵׁנִית אֶל חַגַּי בְּעֶשְֹרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ: וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו: בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יי' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יי' וְשַֹמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם יי' צְבָאוֹת:

נבואה זו סתומה. בתחילה אומר הנביא שכיוון שטומאה מקלקלת קדושה ולא להפך, אין ערך לקרבנותיהם של העם, "ואשר יקריבו שם טמא הוא". תוך כדי דיבור הוא ממשיך ומעודד אותם לבנות את הבית ומבטיח שמן היום הזה והלאה, יום יסוד היכל ד', תפסק הקללה -- "מן היום הזה אברך".

4.      הנביא מדגיש שלש פעמים "שימו לבבכם" ליום הזה. יום זה הוא כ"ד בכסלו ובו "טרם שום אבן אל אבן בהיכל ד'", ומן היום הזה והלאה, היום אשר יוסד היכל ד', אברך. כלומר, תחילת בנין הבית בימי זרובבל ויהושע היתה בכ"ה בכסלו. כמדומה שהראשון שהעיר בזה בכתובים הוא היעב"ץ (מו"ק, או"ח תר"ע), שכתב כי תקנת חנוכה בכ"ה בכסלו, היתה גם כדי להזכיר את אותו יום שעליו צוה הנביא שימו נא לבבכם אל היום הזה, יום תחילת בנין הבית השני. בזה הוא מיישב את קושיית הב"י, שהיום הראשון של חנוכה, כ"ה כסלו, אינו זכר לנס השמן אלא מזכיר את יום ייסוד היכל ד' ושאר שבעת הימים הם זכר לנס השמן.

בזה גם מיושבת קושיית האחרונים מדוע חנוכה מתחיל בכ"ה בכסלו, הלא החשמונאים נכנסו להיכל בחמשה ועשרים לחודש כסלו, כלשון הרמב"ם (כך גם מבואר בחשמונאים א,ד,נא שחנוכת המזבח היתה בכ"ה ביום). אם כן הדלקת המנורה היתה בליל כ"ו, ומדוע אנחנו מדליקים מליל כ"ה. (אגב, גם חילול המקדש בימי היוונים בקרבנות לע"ז החל בכ"ה בכסלו, כמבואר בחשמונאים א,א,נז: ובחמשה ועשרים יום לחודש זבחו את זבחיהם על הבמה אשר הקימו נוכח מזבח ד', ואולי אף הם כוונו את הדבר ליום ייסוד ההיכל)

5.      נבואת נרות דזכריה נאמרה בכ"ד שבט באותה שנה, חדשיים לאחר יום יוסד היכל ד'. ראשית הנביא מבטיח כי ירושלים תוסיף להבנות עוד, שבתי לירושלים ברחמים וגו' פרזות תשב ירושלים מרב אדם וגו' ואז רואה הנביא את יהושע הכהן הגדול בבגדים צואים, כלומר מלוכלך בעוונות (ובסנהדרין צג נתפרש שהעוון כאן הוא שנשאו בניו נכריות, כמבואר בעזרא י,יח), והשטן מוצא מקום להשטינו. למרות זאת, הקב"ה מעביר מעליו את העוון ומלביש אותו מחלצות וצניף, היינו בגדי כהונה. לא מוזכר בפסוק שהיתה כאן חזרה בתשובה כלשהי, ואכן, כמבואר בעזרא, עוון הנשים הנכריות לא נתקן עוד שנים לאחר מכן, כולל כלותיו של יהושע בן יהוצדק. מה אם כן פשר העברת העוון כאן?

אולי אפש"ל שנבואה זו והנבואה בחגי לעיל מפרשות זו את זו. כלומר, אמנם הכהן הגדול, והעם אותו הוא מייצג, מלוכלכים בעוונות אבל למרות זאת, בחסד ולא בזכות, הקב"ה מתעלם כביכול מכך "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד". במילים אחרות, אמנם צודק חגי הנביא כי העם טמא, ולכן יטמא את בית המקדש ולא בית המקדש יקדש אותו, אבל למרות זאת, באופן חריג, הקב"ה מצווה אותם לבנות את המקדש אע"פ שאינם ראויים. זו אכן הנהגה פלאית, ויהושע וחבריו "אנשי מופת המה". ועדיין קשה קושיית חגי, הלא בני ישראל מטמאים את המקדש, ומה טעם במקדש כזה?

6.      כאן מגיע חזון המנורה. רש"י מפרש כי למנורה היתה גולה (ספל גדול) על ראשה, ולכל אחד מן הנרות היו שבעה צינורות קטנים ("מוצקות") שהוליכו את השמן מן הגולה אל הנרות. על יד המנורה היו שני עצי זית, והזיתים נחבטים מאליהם, ונעצרים מאליהם, והשמן זב אל הגולה ומשם אל הנרות.

במילים אחרות, המנורה שמדובר בה כאן אינה סתם מנורת בית המקדש, אלא זו מנורה הדולקת מאליה. אם נצרף לכאן את נבואת חגי, מדובר במצב בו העם טמא, כל אשר יקריבו טמא הוא, ואז מופיעה לעיני הנביא מנורה הדולקת מאליה. מה פשר המראה הזה, איך הוא קשור למראה על יהושע ובגדיו הצואים, ואיך הוא מתפרש בפסוק לא בחיל וגו'? אולי י"ל שכוונת הנבואה היא שבעוד שבאופן רגיל מצות הדלקת המנורה מסורה לישראל, הם שצריכים לנטוע זיתים, למסוק ולעצור שמן, ולהדליק את הנרות, בבית שני המנורה היא מנורה שדולקת מאליה ללא התערבות אדם, כי אין ביד אנשי הדור להדליק אותה בכוחות עצמם. זו התשובה לשאלת חגי, וההסבר ל"מופת" של ההתעלמות מעוונותיהם של יהושע ובני דורו – "ומשתי את עון הארץ ההיא ביום אחד". לאמר, באופן רגיל, במצב הראוי והרצוי, קדושת המקדש תלויה במצבו הרוחני הגבוה של עם ישראל ונובעת מכוחו, ואז אכן ישראל הם שמדליקים את נרות המנורה (הדלקת המנורה היא סמל להשראת השכינה בישראל ובמקדש, כמבואר בשבת כב: מחוץ לפרוכת העדות יערוך וכי לאורה הוא צריך והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל). כאן, באופן חריג ויוצא דופן, נבנה מקדש שבו המנורה דולקת מאליה, כלומר הקב"ה בעצמו מדליק את הנרות, משום שישראל אינם יכולים ואינם זכאים לעשות זאת.

לפי זה הפסוק המבאר את המראה מתפרש כך: לו זכינו, היה הבית נבנה בחילו ובכוחו של עם ישראל, כלומר בזכותו הרוחנית. אמנם, הנביא אומר כי כאן "לא בחיל ולא בכח" –  כלומר הבית הזה, בית שני, נבנה לא בחילו ולא בכחו הרוחני של עם ישראל, "כי אם" רק "ברוחי" – אך ורק באתערותא דלעילא, אף שמצבם של ישראל כלל אינו מצדיק זאת.

7.      ומה טעם זכו לבנין במצב כזה, נתבאר היטב ביערות דבש דרוש ד, "שהיה יותר נכון שיהיה הגלות בלי הפסק שבעים שנה...אבל.. אילו התמיד הענין עוד מאה או מאתים שנה ... היה נשכח התורה מכל וכל מבלי זכר כלל... ולזאת... קרבנו לפקודתו בסוף שבעים שנה ... רבו המלמדים תורה ברבים וגדרו גדר וסייגים ומשמרת וכהנה רבות אשר יד ד' עליהם השכיל לבל תשכח התורה" (וקדמו ר"ח קרשקש באור ד', ראה בית-ישי סימן י"ד).

8.      ואכן כך מפורש בפסוק אצלנו, שהשראת השכינה בבית שני היא על-תנאי ועל סמך ההתנהגות העתידית אִם-בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ וְאִם אֶת-מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר וְגַם-אַתָּה תָּדִין אֶת-בֵּיתִי וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת-חֲצֵרָי ... כִּי-הִנְנִי מֵבִיא אֶת-עַבְדִּי צֶמַח אם אכן ישפרו מעשיהם יהפוך הבית הזה לגאולה של ממש. וכעין זה בסיום נבואת חגי: : בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יי' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יי' וְשַֹמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם יי' צְבָאוֹת היינו, לעת עתה טרם הושלמה הבחירה בזרובבל.

9.      אם כן, מראה המנורה הוא מראה של עם טמא שאינו מסוגל להדליק ומקבל מנורה הדולקת מעצמה, ומרמז על מצבו של בית שני, שנמסר לישראל באתערותא דלעילא, כדי לרומם אותם משפלותם.

ממש ככל החזיון הזה נשנה בימי חשמונאים, שאף אז היה המקדש טמא ומחולל, ורבים מישראל היו מתיוונים, ואף עליהם היתה קשה קושיית חגי הנביא, ואעפ"כ טהרו מחדש את המקדש והחזירו העבודה למקומה, ומה שראה זכריה בחזונו ראו הם בפועל – מנורת זהב שדולקת מעצמה, לאמר לא בחילכם לא בכחכם שורה השכינה בבית הזה, כי אם ברוחי, אף שאתם לא ראויים.

10.  חשיבותו של נס פך השמן אינה העובדה שדלק השמן יותר מן הצפוי (וכבר הקשו שהלא עשרה ניסים היו תמיד בבית המקדש, ומאי אולמיה האי מהנך) אלא בכך שהוא רומז בשנית לנבואת זכריה, ומלמד כי הקב"ה משרה שכינתו במקדש גם כשישראל במדרגה רוחנית ירודה, כדי לקיים אותם בגלות.

לפי הנ"ל נבואת נרות דזכריה שייכת ממש לנס חנוכה, ומובן היטב מדוע יש בה משום פרסומי ניסא, כדברי התוס' שבת. 

11.  אמנם, הן במהדורה קמא של בית שני בימי יהושע וזרובבל, והן במהדורא בתרא של בית שני בימי החשמונאים, לא הצליחו ישראל להתרומם כראוי בעזרתו של בית המקדש, ועל כן לא התקיימו הנבואות שבהמשך ספר זכריה, ולא הביא הקב"ה את עבדו צמח. מה היא אם כן החשיבות של החזרת השכינה למקדש על-תנאי, אם בסופו של דבר נכשל הנסיון בשני המקרים?

12.  להאמור, זכר הנס וההודאה שבחנוכה אינם על עצם החזרת עבודת המקדש למקומה. על זה אכן יש מקום לטענה שבטלה מגילת תענית (עי' ר"ה יח: ותיבטל איהי ותיבטל מצוותה), אחר שכל התועלת שבנס כבר עברה מן העולם. מה שאנו מציינים בחנוכה אינו עצם הקמת בית שני, לא בפעם הראשונה ולא בפעם השניה. אלא את ההודעה משמים שאף כשישראל אינם ראויים הקב"ה נוטה להם חסד שלא כראוי להם, ומשרה שכינתו ביניהם שלא כפי מידתם כדי לרומם אותם (כדברי היע"ד הנ"ל) להיטיבם באחריתם.

(השווה פני יהושע שבת כא: "וא"כ הדק"ל שהיו יכולים להדליק בשמן טמא דטומאה הותרה בציבור. לכך נראה דעיקר הנס לא נעשה אלא להודיע להם חיבת המקום עליהם... בענין הנרות שהוא עדות לישראל שהשכינה שורה בהם...להודיע שחזרו לחיבתן הראשונה כנ"ל נכון")

Sukkos and Chanuka

I like to think that the end of one Yomtov is the time to start looking forward to the next one. Now that Sukkos is over, and MarCheshvan is about to begin, there's a long, empty time until the next Yomtov. But at the Ne'ilas Hachag of Simchas Torah, I heard a very nice dvar Torah from a young man, Joey Nussbaum, and it bears repeating both because of the connection between Sukkos and Chanuka and because of the explanation it provides to a perplexing Gemara in Shabbos.

We all know the Beis Yosef's question about why we celebrate eight days, when the miraculous long-burning oil only lasted seven days more than it normally would. The Aruch Hashulchan addresses this question in OC 670:5. He brings from the Sefer Chashmona'i that in the year before Matisyahu's rebellion, Antiochus had prevented the korban celebration of Sukkos and Shemini Atzeres. Therefore, when the Jews were able to re-inaugurate the Beis Hamikdash, they intentionally celebrated for eight days, in order to show that they were making up for the lost days of Sukkos and Shemini Atzeres. The eight days of burning, then, were simply a heavenly ratification of their decision to establish this eight day holiday. (This is actually made clear in the Megillas Chashmona'im.)

With this we can finally understand what Shammai means by saying that we should start with eight candles and go down one every day just as was done with the bulls that are brought on Sukkos. Everyone reading the Gemara is puzzled by this association, because this reverse progression is unique to Sukkos, and why would Chanuka davka reflect the singular rules of Sukkos? But now we understand that Chanuka was viewed as a stand-in, as a commemoration, of the Sukkos holiday and korbanos that they had been prevented from bringing.

This also explains why we find dinim of hiddur on Chanuka that we generally don't find in other dinim. The reason is, again, because Chanuka is, to some extent, a quasi-Sukkos, and Sukkos is a holiday when hiddur on the esrog and all the minim is stressed to an unusual extent.

Micha Berger of http://www.aishdas.org/asp/2006/11/chayei-sarah-kibbush-and-chizuq.shtml commented that he heard this association from Rav Aharon Soloveichik in 1993, and expanded on it with something else he heard from him. What follows is from Micha's website, Aspaqlaria, at the above link.

R. Chaim Soloveitchik holds that there is a distinct difference between the sanctity of Eretz Yisroel that came with the first commonwealth and that of the second.

The first Temple did not create a permanent qedushah (holiness). The reason given is “that which was acquired through conquering is lost through conquering. The First Commonwealth built on land acquired in the wars of the days of Yehoshua and the Shoftim (Judges), was itself conquered.

The Second Commonwealth was “merely” an immigration of a group of Jews who decided to live in the land as Jews. It is predicated on the mitzvos done there, the education of children raised there. That kind of sanctity can not be undone. “Qidshah lisha’atah viqidshah le’asid lavo – it was sanctified for its time and sanctified for all time to come”. Even today, Har Habayis (the Temple Mount) has the sanctity of the Temple.

R. Aharon understands his grandfather’s words in the light of this distinction. The first commonwealth was founded on kibbush. It therefore had an inherently inferior qedushah. The second commonwealth was built by chazaqah. When Hashem tells Zecharia, “Not by force and not by might but by My spirit”, He is saying that the second Temple should be build on chazaqah, not kibbush, to lead to a permanent sanctification. “Neqeivah tesoveiv gever.”

Rav Aharon Soloveitchik notes Chanukah’s connection to Sukkos. According to Seifer haMakabiim, on the first Chanukah people who had just missed being oleh regel, going up to the beis hamiqdash, with their esrog and lulav, did so then at their first opportunity. Beis Shammai taught that one should light 8 lights the first night of Chanukah, 7 the second, learning from the 70 bulls offered for the mussaf on Sukkos, which also declined in number each day: 14 the first day, 13 the second, etc… Rav Yosi bar Avin or R’ Yosi bar Zevida explains that Beis Shammai are emphasizing the link between Chanukah and Sukkos. (We follow Beis Hillel, and teach that the ideal is to increase as the holiday progresses. They do not deny the connection; but rather Beis Hillel asserts an overriding halachic principle — that we increase in holiness over time.)

The concept of being a geir vetoshav is at the center of the similarity between the two holidays. Sukkos is a time when the toshav leaves his home to experience geirus in the Sukkah. Chanukah is also about the ger’s Chazaqah, the rededication of the second Beis haMiqdash. Not about winning the war – the war wouldn’t be over for years – but about being able to live in Israel as Jews, with access to the beis hamiqdash.