Lech Lecha, Bereishis 16:5, Vayeira 18:12. Praying for Miracles

The Gemara in Brachos (60a) seems to say that it is a waste of time to pray that a miracle happen; it is a Tefillas Shav.  The word Shav appears in the Aseres Hadibros, where it means taking Hashem's name in vain- i.e., for nothing.

On the basis of this Gemara, the Steipler is quoted as having said that once doctors have determined that by the laws of nature, בדרך הטבע, the patient cannot live, then it is wrong- assur- to daven that he recover.

בספר 'ארחות רבינו' (ח"א ע' של"ה) שהסטייפלר זצ"ל הורה על חולה שאין תרופה למחלתו על פי דרך הטבע, שאסור להתפלל על נס, שהוא כמי שמתפלל על תחית המתים, או כמי שמתפלל על קטוע אבר שיצמח לו אבר אחר

I also saw an article quoting a highly regarded Rosh Yeshiva in Otniel to the same effect- considering the similarity in expression, I assume he was thinking of what the Steipler said:

רב היישוב עתניאל, הרב רא"ם הכהן, פסק כי אסור להתפלל לרפואת חולה שנמצא במצב של מוות מוחי. הרב, שנחשב לבעל השפעה בציבור הדתי, נימק את הפסיקה בכך שמדובר ב"תפילת שווא" - כלומר כזו שאינה יכולה להתקיים בדרך הטבע.

בתשובה שפרסם בעלון "שבת בשבתו", המופץ בבתי הכנסת, הסביר: "האפשרות שהמוח ישוב לתפקד אינה קיימת,

ממש כשם שאיבר חדש לא יכול לצמוח".

There is a great deal to say about this.  Besides the body of one hundred twenty one comments on the ynet site, which comprises an extraordinary compendium of ignoramuses, psychotics, mechutzafim, the willfully blind, and a few reasonably well-informed readers, I had been planning to discuss this issue- whether one may daven for the miraculous recovery of a person that בדרך הטבע is sure to die.  For example, there is the Sforno in this week's parsha (18:12) that says 

ותצחק שרה שחשבה שהיה דבר המלאך ברכת נביא בלבד כענין אלישע לא נבואה ושליחות האל ית'. וחשבה שלא יושג זה בזקנים בברכת שום נביא כי אמנם להשיב הבחרו' אחר הזקנה הרי הוא כתחיית המתים שלא תהיה זולתי במצות האל פרטית או בתפלה משגת חן מאתו:

Note that the Sforno is saying that while it would be a joke to think that a bracha can change the teva, tefilla does have that power.

Other mekoros that I'll discuss if I have a chance:   רמ"א , בכור שור, ישועות יעקב, נפש חיה in OC 187:4 and 682:4 from the Kolbo, Mahrsh"a in Kiddushin 29b, נפש החיים ג' י"ב, רוח חיים ב' ד, רבנו בחיי, and others, all of whom say things that are worth hearing.

But several articles that I recently read motivated me to post this before I was ready to discuss the mekoros in the Gemara, Rishonim, and Achronim.  

First, there was an article that wrote that despite diagnoses of brain death, certain new tests can reveal unexpected brain activity.

But I assumed that the use of the term brain death was just sloppy reporting, because when brain death is diagnosed, there is nothing left- no hope, no improvement, no life, only inexorable and ghastly deterioration.

But then I saw this, where on a nationally televised reality show in Denmark, parents of a brain dead woman were encouraged to turn off the respirator so that the doctors could harvest the vital organs and give them to patients that had a chance to live.  And when the respirator was turned off, sholom aleichem, the patient not only didn't stop breathing and die, but she slowly improved to the point that there is a real possibility of a full recovery.

Later, this one joined the ranks.

So I don't know whether one should be mispallel for a person that cannot live על פי דרך הטבע.  There most certainly are cases where it is absolutely clear that the patient is not decaying only because of extreme intervention, and we'll bli neder discuss the issues about davening for a miracle.  But I do know that in other cases where a diagnosis of brain death has been made, tefilla might still be appropriate according to everyone, because one of the following three possibilities might pertain:

Possibility One:   Misdiagnosis due to human error.  This is not necessarily indicative of murderous indifference.  Remember this?  That's why in the beginning of Bava Kamma, Adam is called Mav'eh, and why a mumcheh l'beis din is pattur.  Even the greatest of us needs to be mispallel that we don't err.

Possibility Two:   Misdiagnosis due to incompetence or negligence.

Possibility Three: Intentional misstatement of fact because someone decided that the patient, even if he survived, would not have much quality of life, and the people who need the transplant would live and flourish, so in the balance, it's worth taking harvesting the organs even if it is a little premature.

Tefilla and Krias Yam Suf, Prayer and the Splitting of the Sea.

The Medrash (Beshalach 21:5 and Lech Lecha 45:4) says as follows:  My translation is selective, and the way I formulate the lesson of the Medrash is very terse.  There is a great deal more to be said, but it is wiser for each person to make an effort to develop their own understanding of what Chazal are saying.

 אמר רבי ברכיה יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפלות למה שכיון שרדפו אחריהם וראו אותן נתייראו מאד ותלו עיניהם למרום ועשו תשובה והתפללו שנאמר (שמות יד, י) ויצעקו בני ישראל אל ה' אמרו ישראל למשה מה עשית לנו עכשיו הם באים ועושים לנו כל מה שעשינו עמהם שהרגנו בכוריהם ונטלנו ממונם וברחנו לא אתה אמרת לנו (שם ג, כב) ושאלה אשה משכנתה באותה שעה היו עומדים ולא היו יודעים מה לעשות והיה הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר שנאמר (שם יד, ג) סגר עליהם המדבר אמר רבי ירמיה בן אלעזר אין סגר אלא חיות שנאמר (דניאל ו, כג) אלהי שלח מלאכיה וסגר פום אריותא כיון שראו ישראל שהיו מוקפין משלוש רוחות הים סוגר והשונא רודף והחיות מן המדבר תלו עיניהם לאביהם שבשמים וצעקו להקדוש ברוך הוא שנאמר ויצעקו בני ישראל אל ה' ולמה עשה הקדוש ברוך הוא להם כך אלא שהיה הקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן אמר רבי יהושע בן לוי למה הדבר דומה למלך שהיה בא בדרך והיתה בת מלכים צועקת לו בבקשה ממך הצילני מיד הלסטים שמע המלך והצילה לאחר ימים ביקש לישא אותה לאשה היה מתאוה שתדבר עמו ולא היתה רוצה מה עשה המלך גירה בה הלסטים כדי שתצעוק וישמע המלך כיון שבאו עליה הלסטים התחילה צועקת למלך אמר לה המלך לכך הייתי מתאוה לשמוע קולך כך ישראל כשהיו במצרים והיו משעבדים בהם התחילו צועקים ותולין עיניהם להקדוש ברוך הוא שנאמר (שמות ב, כג) ויהי בימים הרבים ההם וגו' ויזעקו מיד (שם, כה) וירא אלהים את בני ישראל התחיל הקדוש ברוך הוא מוציאן משם ביד חזקה ובזרוע נטויה והיה הקדוש ברוך הוא מבקש לשמוע את קולם פעם אחרת ולא היו רוצין מה עשה גירה לפרעה לרדוף אחריהם שנאמר ופרעה הקריב מיד ויצעקו בני ישראל אל ה' באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא לכך הייתי מבקש לשמוע קולכם שנאמר יונתי בחגוי הסלע השמיעני קול אינו אומר אלא (שיר ב, יד) השמיעני את קולך אותו הקול שכבר שמעתי במצרים לכך כתיב השמיעני את קולך כיון שהתפללו אמר הקדוש ברוך הוא למשה מה אתה עומד ומתפלל כבר קדמה תפלתן של בני לתפלתך שנאמר מה תצעק אלי:

Briefly:

Rav Brachia said, Pharaoh's menace looming over the escaping Jews was better than one hundred fasts and prayers.  When they became frightened, they lifted their eyes to Heaven and returned to Hashem and prayed.... They were hemmed in on all sides; the sea, their mortal enemies and the wild beasts of the desert.  , and so they had no choice but to cry to Hashem.  Why did Hashem do this to them?  Because Hashem desires their prayer....desired to hear her voice, but she didn't want to talk to him.....they began to cry out and turn their trust to their Father in Heaven....sought to hear their voice, as it says, My dove is in the crevices of the rock, let me hear your voice (Canticles 2:14), let me hear the voice I heard in Egypt.  

So the lesson of the Medrash is this:

The purpose of prayer is not to alleviate suffering.  The purpose of suffering is to elicit prayer.


(I chose this formulation to emphasize the lesson of the Medrash.  It is possible that what the Medrash is saying was true at the Yam Suf but is not of universal application.  But the thought is found in many other places, e.g, Yevamos 64a-

 א"ר יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, 

and Tanchuma Toldos 9, 

 "ולמה נתעקרו האמהות, א"ר לוי בשם רבי שילא דכפר תמרתא ורבי חלבו בשם ר' יוחנן שהיה הקב"ה מתאוה לתפלתם, אמר הקב"ה עשירות הן נאות הן אם אני נותן להם בנים אינן מתפללות לפני".  

For an interesting approach to this idea, see the Gemara (Chulin 60b) that says

רב אסי רמי כתיב (בראשית א) ותוצא הארץ דשא בתלת בשבתא וכתיב (בראשית ב) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ במעלי שבתא מלמד שיצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים, 

and then see the Maharsha there who says

 "והוא ענין שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים שהם מטילין כח וגבורה בפמליא של מעלה שהוא מדת הרחמים שיגבר על מדת הדין"  

Who knows?  Maybe this was the instrumentality of changing over from the original status of a world created with Middas Hadin to one that experiences an admixture of Middas Harachamim.)


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~