Let Us Make Man

I enjoy reading divrei Torah from רבי מרדכי מלכא, Rav of Elad, and I want to share and expand upon something he said on Parshas Breishis. 

He discusses the use of the plural in the creation of Adam. 1:26,  נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. Rashi brings that it is a lesson about honoring the powerless - Hashem spoke as if He consulted and included the Malachim in the creation of Man. 

Why, then, does this plural appear only by the creation of Adam? Bishlema according to Rebbi Chanina that the Malachim were created on Thursday, of course Hashem consulted with them only on Friday when He created Man. But according to Rav Yochanan that they were created on Monday, why is it only on Friday that the Torah teaches this lesson of humility by saying Hashem consulted with them? 

(A large part of my restatement of Rav Malka's answer is based on Pico Della Mirandola's  words in Oration on the Dignity of Man. This is a personal quirk and in no way reflects upon Rav Malka.)

Rav Malka answers that the nature of all other creatures is defined and restricted within laws which Hashem laid down;  but Adam was given no specific and authentic visage, nor endowment properly his own, in order that whatever place, whatever form, whatever gifts he may, with premeditation, select, these same he may have and possess through his own judgement and decision. Adam is impeded by no such definitive restrictions as the "beast machine," and may, by his own free will, trace for himself the lineaments of his own nature. Adam was placed at the very center of the world, so that from that vantage point he may with greater ease glance round about on all that the world contains. Adam, Man, is a creature neither of heaven nor of earth, neither mortal nor immortal, in order that he may, as the free shaper of his own being, fashion himself in the form he may choose. It is in his power to descend to the lower, brutish forms of life; he will be able, through his own decision, to rise again to the superior orders whose life is divine.

Hashem made men partners in their own creation. As Hashem began to form Adam, He said, We - I, God, and you, Baal Bechira I am about to form - together we shall create a man.

Rav Malka's words: (excerpt)

בראשית פרשת בראשית פרק א פסוק כו

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ ובכל הרמש הרמש על הארץ

שואלים חז"ל מה השתנה בריאת האדם מכל הבריאה שבכל הבריאה נאמר ויאמר אלוקים יהיה וכו' בלשון יחיד וכאן בבריאת האדם נאמר בלשון רבים נעשה אדם?

ופרש"י על בראשית פרק א פסוק כו וז"ל נעשה אדם אע"פ שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן, ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שהיה מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו. ותשובתו כתובה בצדו ויברא את האדם ולא כתיב ויבראו: בצלמנו בדפוס שלנו: כדמותינו להבין ולהשכיל: וירדו בדגת הים יש בלשון הזה לשון רידוי ולשון ירידה זכה רודה בחיות ובהמות לא זכה נעשה ירוד לפניהם והחיה

מושלת בו עכ"ל: וכ"כ בבראשית רבה פרשה ח.

תכלית האדם לעשות את עצמו:

והנלע"ד כונת התורה ללמדנו יסוד גדול מהו התכלית בבריאת האדם, והוא שמצד אחד האדם נברא בשיא השלימות כעדות הקב"ה שגופו מלא חכמה, אך מאידך נאמר אדם עיר פרא יולד, והיינו שהחלק הרוחני שבאדם קרי מידות ודרך ארץ תורה ומצות אין בו כלום והכל תלוי במעשיו של האדם, ולכן אפילו שמבחינת הגשמיות של הגוף אין יותר מושלם ממעשיו של הקב"ה, אך אם ח"ו לא יעבוד האדם על מידותיו ויאמץ לעצמו קיום התורה והמצות הרי שאותו גוף יכול להיות חורבן לעולם כמו היטלר ימש"ו, ומאידך כאשר יאמץ לעצמו תורה ומצות ומעש"ט ומידות ודרך ארץ יכול להיות שותף לבנין העולם ולהיות נזר הבריאה.  

ובזה יובן היטב שהתורה מתיחסת לשלימות הבריאה ובאמת והנה טוב מאוד, אך ב"ה וב"ש התיחסו לחלק הרוחני שזה תפקידו ותכליתו אשר מוטל על האדם לרכוש במשך חיו, וכיון שהנסיונות קשים הרי שיש יותר סיכוי לכישלון יותר מהצלחה מפני התאות הגופניות, לכן הגיעו למסקנה לאחר שנתיים ומחצה שיותר טוב אילו לא נברא אך עכשיו שנברא יפשפש או ימשמש במעשיו. 

ובזה יובן היטב שכל זה נרמז בבריאת האדם שנאמר בלשון נעשה שהוא לשון רבים, הכונה שהקב"ה פונה לכל אדם ואדם או מצוה לכל אדם בו ביחד נעשה את האדם אני יוצר את הגוף אך אתה תייצר את התוכן הרוחני ורק אז מגיע האדם לתכליתו, ועי"ז זוכה וירדו בדגת הים ועוף השמים וכו' כיון שהופך להיות נזר הבריאה, וכמ"ש רש"י וירדו יש למילה משמעות כפולה זכה האדם יהיה מלשון רדיה שלטון על הבריאה, ואם לא זכה הוא מלשון ירידה והבריאה והבהמה שולטת עליו כפרש"י.

Using Pico's words to explain R Malka's thought and his pshat in the passuk is not, chas veshalom, intended to imply any parity. R Malka is a talmid chacham and yrei shamayim, and Pico, lehavdil, was a Catholic, albeit very independent. He was a brilliant and serious scholar who was variously famous and notorious for his independent thinking - "Pico was also remarkably original—indeed, idiosyncratic. ... deliberately esoteric and aggressively recondite..." . His writings are full of apikorsus and minus, but after all that is subtracted, there are some things worth reading.

Avrohom wrote a comment informing me that I am not the first frum Jew in this century to quote this very paragraph from Mirandola.  Rabbi Sachs does exactly this, with exactly this paragraph, and also quotes Rav Yosef Ber as saying essentially the same thing (in Halakhic Man: “The most fundamental principle of all is that man must create himself. It is this idea that Judaism introduced into the world.”)  The only thing none of them does, and I can not imagine why they did not make that last step, is to use it to explain that passuk נעשה אדם as Rav Malka does!

Beshalach. Shabbos is the Mekor HaBracha

In Lecha Dodi we say that Shabbos is the source of Bracha.

לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה

What does that mean, that Shabbos is the Mekor, the source, of bracha?  As we may surmise from its appearance in Lecha Dodi, this idea stems from Toras HaNistar.  Indeed, it is found in the Zohar in this week's parsha and in Parshas Yisro, as well as the Ramban and Rabbeinu Bachaya in Parshas Breishis.  (Sources appear following the post.)

Although I am not conversant in Toras HaNistar, this idea does appear in many places.

For example, the Lechem HaPanim on the Shulchan in the Mikdash was the conduit of parnassa, and the Kohanim ate that Lechem HaPanim davka on Shabbos.   It is implicit in the words of Rashi in Breishis that Hashem blessed Shabbos with the Man - which makes one wonder, on the contrary, there was no Man on Shabbos.  Obviously, the source of the Bracha of the Man was the Kedusha of Shabbos, as we will see from the Ramban.

Another example - the Gemara in Beitza about the costs of making Shabbos and the minhagim of Shammai and Hillel. The Gemara says that although our budget is determined on Rosh HaShannah, we have an open expense account for kavod and oneg Shabbos, and that is not part of the budget- precisely like the Man, and davka because Oneg Shabbos is the source of Parnassa, not a draw on our Parnassa.

And finally, the Gemara in Shabbos 118, that one who is "me'aneig" Shabbos is granted endless blessings -

 אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר  אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משעבוד גלויות וכו'.

אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו וכו'. לפיכך צריך האדם לזרז את עצמו כדי לכבד את השבת.

We are lucky to have Baalei Machshava that make the concept accessible to us. I found two, and both are fascinating.  The first is from Rav Sternbuch, and the second is from Rav Tzvi Pesach Frank.  Both imply a very interesting application of this concept.

Rav Sternbuch on passuk 16:26

ששת ימים תלקטהו (ט״ז, כ״ו) 

בזוה״ק מפו׳ ״אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההדא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומיה מההיא ברכה דמתברכאן דיומא שביעאה״ ונראה הביאור ששבת משפיע שפע פרנסה לכל ימות השבוע, כי בשעה ששובת מכל מלאכתו ואינו דואג להמציא טרף לביתו ומשליך על ה׳ יהבו שהוא יספק לו צרכיו, מתברך ביום זה בשפע ברכה להצליח במעשיו כל ימות השבוע, ולכן לא ירד מן ביום השביעי, כי אין זה זמן לדאוג לפרנסתו אלא להיפך בשביתה לגמרי ממלאכתו הוא מתברך בפרנסה בשפע, וזהו הוראה לדורות דהשביתה לגמרי בשבת מכל מלאכה דאפילו דבור בעניני חפציו אסור, זוכה לברכת ה׳ להצלחה כל ימי השבוע בפרנסתו.

Rav Sternbuch's point is that davka the total reliance on Hashem's provenance is the source of success in our worldly endeavors.  The blessing that ensures the success of our efforts comes on a day when we make no effort at all, on a day when we declare that we are totally reliant on the Ribono shel Olam. The one day when we could not go out and find Man is the day that ensures there will be Man to be found the other six days of the week.

Rav Kook, in "Peninei Rabbeinu Tzvi Pesach" (from Rav Kook) recorded in his private journal an amazing and instructive story he saw from the Beis HaLeivi.

"זכור את יום השבת לקדשו“ (שמות ב, ז)

באחד מפּנקסיו, מביא רבינו סיפור לא ידוﬠ על הגאון בﬠל "בית הלוי" מבריסק:

פﬠם, ביום שבח קודש, נכנס אצלו אחד מבﬠלי הבתים של בריסק, כשﬠל פניו

נסןך צﬠר גדול. הוא סיפר לרב כי בתו מקשה ללדת מזה שלושה ימים, ולדברי הרופאים היא בסכנה גדולה. הוא ביקש מהרב שיתפלל עבורה. 

להפתﬠתו, שאלו הבית הלוי: האם כבר קידשת על היין? השיב האיש, ״מרוב צﬠרי לא הייתי מסוגל".

 "אם כך“, פסק הרב, "קודם כל קדש ﬠל היין, ולאחר מכן טול את ידיך. הנך מוזמן לסﬠוד ﬠל שולחני את סﬠודת השבת". 

ישב האיש לסעודה. הגאון מבריסק האריך ﬠמו הרבה, ולבסוף שאלו אם נהנה מהסﬠודה. האורח השיב בחיוב. "אם כך", אמר הרב, "לך ﬠתה לשאול מה שלום בתר". לאחר שﬠה קלה שב האיש ופניו קורנות מאושר: “בתי ילדה בן במזל טוב״, בישר לרב, "אך מוכרח אני להבין: מדוﬠ הכריח אותי רבינו לקדש ולסעוד?" 

השיב לו ה״בית הלוי": "הלא מקרא מלא הוא (תהלים לז, ד): "והתﬠנג ﬠל ה' ־ ויתן לך משאלות לבך", ולכן גרמתי לך להתﬠנג, כדי שיתמלאו משאלות לבך לטובה."

The fascinating thing, to me, is that this reflects the words Hashem said to Moshe Rabbeinu before Kriyas Yam Suf -

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו 

The point is this: Shabbos is the Mekor of Bracha. Now that we're privy to this information, it would make sense to spend Shabbos in prayer and supplication, as we do on Rosh Hashanna. True, to the extent that tearful prayer would negate Oneg Shabbos, it would be disallowed, but at least a little bit! It's the time of bracha, seize the opportunity!

But that is false. The Beis HaLevi did not tell his guest to grab a Tehillim, and Klal Yisrael in the Midbar did not spend Shabbos praying that they should be zocheh that the Man would fall reliably the next week. The job we have to to be mechabeid Shabbos through Oneg. That is the only job. On Shabbos, Tefilla is irrelevant. (please see note below before the Mekoros section.)  Mah titz'ak eilai!  Set the table with shining tableware, sit down, sing Zemiros, gladden the hearts of the lonely, have a beautiful seuda, say beautiful and inspiring Divrei Torah, and don't worry about davenning.

Note:

I thank the person who wrote in to clarify the words "Tefilla is irrelevant." This is the comment, followed by my response.

Anonymous January 17, 2019 at 10:33 AM

..... your statement that "On Shabbos, tefilla is irrelevant... forget about davenning" hardly seems like a proper conclusion, since after all, we still have tefillos on Shabbos, don't we? The difference is only that on Shabbos we don't do שאילת צרכיו as we do the rest of the week. So on Shabbos, the davenning is not for the purpose of petitioning for our needs, but rather focuses instead on connecting to Hashem and tapping into the kedusha of Shabbos. But the fact that the focus of the Shabbos davening is different to the focus of the weekday davening does not mean that on Shabbos, davening is irrelevant. On the contrary, the Shabbos davening is elevated to a higher plane than the weekday davening, and that's why we traditionally spend more time davening during Shabbos than we spend during any other day of the week.

Eliezer Eisenberg January 17, 2019 at 11:12 AM

That is exactly what I meant. I got caught up in the idea and wrote too fast. I was thinking of the Or Zorua in the Hagohos Ashri in Brachos 9b that says that we don't really have to be masmich ge'ula to tefilla on Shabbos, because it's not a tefilla of yom tzara, i.e., as the Shagas Aryeh says in 16, that it's hoda'ah, not bakasha. It's a completely different concept, it's not tefilla as it is generally thought of.

Thanks for pointing that out. I'll fix it.

I think that clarifies what I meant. Tefilla on Shabbos is not Tefilla as it is normally thought of. It is not Bakasha, it is Shevach v'Hodaya. True, the word "Tefilla" is sometimes (Tefillas Chana), albeit rarely, used in Tanach for the latter, but it is predominantly used for the former. In Chazal Tefilla certainly includes bakasha.  In this post, I wanted to use the word "Tefilla" as synonymous with צעקה, as in "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו"

Since I have the Mekoros for everything else here, here's the Shaagas Aryeh on the Or Zarua.

תשובה בהגהות אשר"י בפ"ק דברכות (סי' י ד"ה בשבת) כתב בשם אור זרוע בשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפלה הואיל ונפקא לן מ"יענך ה' ביום צרה" דכתיב בתריה "יהיו לרצון אמרי פי" ושבת לאו יום צרה הוא ע"כ  ..........................  

אבל עיקר דבר זה יש ללמוד מפירש"י רפ"ק דברכות ד ב גבי הא דאמר רבי יוחנן איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ופירש"י ד"ה זה הסומך וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ואמר בברכות ירושלמי מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהא אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים ומתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו ע"כ הרי עיקר הטעם של סמיכת גאולה לתפלה כדי לקרב להקב"ה אליו על ידי קילוסין של יצ"מ ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו כדי שתקובל תפלתו וזה לא שייך אלא בימי צרה שהן ימי החול שאדם מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו וצרותיו של אדם אבל לא בשבת שאין מתפלל בהן אלא שבע שאין בהן שאלת צרכיו ומהאי טעמא כתבו מקצת רבוותא שאין להתפלל בשבת תפלת נדבה הואיל ואין בתפלת שבת שאלת צרכיו אלא דברי שבח בלבד ולהאי טעמא ביו"ט נמי א"צ לסמוך גאולה לתפלה דהא אינו מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו זהו מה שנ"ל בטעמו של האו"ז 

**************************************************************
MEKOROS

The zohar in Yisro by the dibros that Shabbos is the source of Bracha:
Zohar 2:88a:4 

זכור את יום השבת

"זכור את יום השבת לקדשו".    רבי יצחק אמר, כתיב (שם ב ג) "ויברך אלהי"ם את יום השביעי", וכתיב במן (שמות טז כו) "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" - כיון דלא משתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה? אלא הכי תאנא, כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה, משום דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין, וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומוי, מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה.    ובגיני כך מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא, בעי לסדרא פתורא, ולאתקנא סעודתא בליליא דשבתא, בגין דיתברך פתוריה כל אינון שיתא יומין, דהא בההוא זמנא אזדמן ברכה לאתברכא כל שיתא יומין דשבתא, וברכתא לא אשתכח בפתורא ריקניא, ועל כך בעי לסדרא פתוריה בליליא דשבתא בנהמי ובמזוני.

רבי יצחק אמר, אפילו ביומא דשבתא נמי. רבי יהודה אמר, בעי לאתענגא בהאי יומא, ולמיכל תלת סעודתי בשבתא, בגין דישתכח שבעא וענוגא בהאי יומא בעלמא. רבי אבא אמר, לאזדמנא ברכתא באינון יומין דלעילא, דמתברכאן מהאי יומא, והאי יומא מליא רישיה דזעיר אנפין, מטלא דנחית מעתיקא קדישא סתימא דכלא, ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין, תלת זמני מכד עייל שבתא, בגין דיתברכון כלהו כחדא.

ועל דא בעי בר נש לאתענגא תלת זמנין אלין, דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא, בעתיקא קדישא, ובזעיר אנפין, ובחקלא דתפוחין. ובעי בר נש לאתענגא בהו ולמחדי בהו, ומאן דגרע סעודתא מנייהו, אחזי פגימותא לעילא, ועונשיה דההוא בר נש סגי, בגיני כך בעי לסדרא פתוריה תלת זמני מכד עייל שבתא, ולא ישתכח פתוריה ריקניא, ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא, ובהאי מלה אחזי ותלי מהימנותא לעילא.

and similar here on 63b:5-8

ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר. אמר רבי יהודה, בכל יומא ויומא, מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה. וכל יומא יהיב מההוא ברכה דקביל בההוא יומא דיליה. 

ו 

ועל דא משה אמר, איש אל יותר ממנו עד בקר. מאי טעמא. בגין דלא יהיב, ולא יוזיף יומא דא לחבריה, אלא כל חד וחד שליט בלחודוי, בההוא יומא דיליה. דהא לא שליט יומא ביומא דחבריה. 

ז 

בגיני כך, כל אינון (נ''א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חמשא יומין שליטין ביומייהו, ואשתכח ביה, מה דקבילו, ויומא שתיתאה אשתכח ביה יתיר. ואזלא הא, כהא דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב יום הששי, ולא אתמר הכי בכל שאר יומין. אלא הכי אוקמוה, הששי. דאזדווגא (דאזדמנא) ביה מטרוניתא. לאתקנא פתורא למלכא, ובגין כך, אשתכחו ביה תרין חולקין, חד ליומיה, וחד לתקונא, בחדוותא דמלכא במטרוניתא. 

ח 

וההוא ליליא, חדוותא דמטרוניתא במלכא, וזווגא דלהון, ומתברכאן כל שיתא יומין, כל חד וחד בלחודוי. בגין כך, בעי בר נש לסדרא פתוריה בליליא דשבתא, בגין דשארי עליה ברכאן מלעילא, וברכתא לא אשתכח על פתורא ריקניא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בגין כך, תלמידי חכמים דידעין רזא דא, זווגא דלהון מערב שבת לערב שבת. 

And the Rishonim in Breishis 2:3.
Ramban

וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ ברכו במן וקדשו במן והמקרא כתוב על העתיד לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (יא ב) ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד ורבי אברהם אמר כי הברכה תוספת טוב שיתחדש הגופות יתרון כח בתולדות ובנשמה יתרון השכל וַיְקַדֵּשׁ אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים ודברו בזה נכון למאמינים בו כי אין זה מושג בהרגש לאנשים והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כי ימשוך מן הקדש ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח) לפי שאין לו בן זוג ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת

and Rabbeinu Bachaya there in a very similar vein.


The Lechem HaPanim is the source of Bracha for Parnass:

רמב"ן:

זר זהב - ...וכן הדבר שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין. אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אבל כאשר יהי שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית, וחלה הברכה על אסוך שמן, וכן השולחן בלחם הפנים בו תחול הברכה, וממנו יבא השובע לכל ישראל, לכך אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע. (שמות כה כד)

לחם פנים - רש"י, ולשון המשנה בן זומא אומר לחם פנים, בעבור שיהיה לו פנים, אבל כל זה יהיה לדברי האומר כיצד עושין אותו כמין תיבה פרוצה, אבל לדברי האומר כמין ספינה רוקדת, אינו כן... ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר, כענין שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך ובירכתיך, וכבר רמזתי בו... (שם כה ל)

ספר החינוך:

להשים בבית המקדש לפני ה' לחם תמיד, שנאמר ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. משרשי המצוה, שצונה הא-ל ב"ה מצוה תמידית בלחם, לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקנו בו לקיים עליו מצות השי"ת,יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון השי"ת, בו הוא מתברך, ולפי כל ענין וענין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה, לפיהן מעין הברכה נובע עליו... ועל הלחם הזה בעצמו אמרו, כי מפני שהוא תשמיש המצוה ובו נעשה רצון הא-ל, היתה הברכה דבקה בו ביותר, וכל אחד מן הכהנים שהגיע לו ממנו כפול היה שבע... ואמרו המפרשים שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה שנקטרת בכל שבת כשמסלקין הלחם, אין כונתם חלילה להיות חילוק כלל בין הלבונה והלחם למעלה, וקיום מצות הא-ל בלחם ובלבונה אחד הוא... אבל כל אלה הענינים יכתבו על צד העוסקים, כי הלחם שנאכל לכהנים אין לכתב עליו שכלו לשם, כי הם יאכלוהו. נמצא כי אין כולו לשם, כי אחרים יחלקו בו, אבל בכל מה שלא יהנה בו האדם כלל, אלא שעושה ממנו מצות בוראו וכלה לגמרי במצוה, בזה נוכל לומר עליו כי כולו לה'... והרמב"ם כתב אבל השולחן והיות הלחם עליו תמיד לא ידעתי לו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום... (תרומה מצוה צז)

שם משמואל:

ועל פי זה יש ליתן טעם על לחם הפנים הבא מצה ולא חמץ. ולכאורה הנה שבת היא עוד במעלה יתירה משבועות, ששבת היא יומא דנשמתא מעין עולם הבא, ומאחר דבשבועות אין מזיק חמץ, אדרבא מצוה להביא חמץ, למה בשבת אסור להביא חמץ. אבל יובן זה עם מה שאמרנו הרבה פעמים כי יש בשבת ב' בחינות, בחינה אחת שהיא אחר ששת ימי המעשה, והיא כדמיון עולם הבא שאחר עולם הזה, ובחינה שניה שהיא ראשית לימי המעשה הבאים, ומניה שיתא יומין מתברכין. והנה לחם הפנים הנסדר בשבת ומונח על השולחן עד השבת הבאה, וממנו בא שובע לעולם כמו שכתב הרמב"ן, ואיננו יכולין לומר שהוא מצד הבחינה הראשונה שבשבת, שהיא השלמה אחר ששת ימי המעשה שעברו, שהרי איננה נגמרת מצותו עד השבת הבאה, ואין לו ענין עם ששת ימי המעשה, רק סילוק הלחם והקטרת הבזיכין שייכים לשבת שעברה, אבל הסידור היא מפאת הבחינה השניה שבשבת, שהיא התחלה וראשית לימי המעשה הבאים, וכל התחלה וראשית צריכה להיות מצה ולא חמץ כנ"ל, אבל יום טוב של שבועות שהוא רק מפאת השלמה אחר ימי הספירה, על כן בא חמץ. (שמות תצוה תרע"ב)

פרי צדיק:

...ויש גם כן ב' המדרגות בהמשכת הקדושה, ועל זה אמר והיתה לאהרן ולבניו, שהקדושה להכניס בלחם הפנים יהיה לאהרן ולבניו, וכדאמרינן שם (יומא ל"ט) מ' שנה ששימש שמעון הצדיק וכו' ונשתלחה ברכה וכו' ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר וכו'... והוא על ידי הקדושה שנתן שמעון הצדיק הכהן הגדול בלחם הפנים. וקדושה היא ברכה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש שם. וכן כל הכהנים נתנו אז קדושה וברכה בלחם הפנים, ולפי הכנת הכהן האוכלו כן שרה הברכה במעיין, יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר... ומכל מקום אחר כך מקבלים הם קדושה מאכילת לחם הפנים, כמו שכתוב בזוהר הקדש בגין ההוא לחם מזונא דהוו לקטו כהני אתברכו כל מזונא וכו', מזונא דקא נפיק מגו שלחן מברך מזונא דכהני, היינו שהועיל לכהנים אכילת לחם הפנים לכל האכילות שאכלו תמיד שיהיו בקדושה, ומשום הכי כתיב אחר כך ואכלוהו לשון זכר, שאז נעשה לחם הפנים המשפיע קדושה לכהנים... (ויקרא אמור י)

Shammai and Hillel and the introductory words in Beitzah 15b-16a

תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו

א"ר אבהו מאי קראה (תהלים פא, ד) תקעו בחדש שופר (בכסא) ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב (תהלים פא, ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב (בראשית מז, כב) ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה מר זוטרא אמר מהכא (משלי ל, ח) הטריפני לחם חקי

תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה

אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום

Rashi

כל מזונותיו של אדם - כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר

 מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו:

חוץ מהוצאת שבתות - אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה:

פוחתין לו - כלומר ממציאין לו שכר מועט:

ואוכל את הראשונה - נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת:

לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת:

מחד שביך לשבתיך - מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה:

יום יום - יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו:

An excellent synopsis from sefer Dan Yadin on Brachos (from a contemporary named Nissan Dayan, Bnei Brak,) page 135 on Brachos 29a

ובזה ביארנו בס"ד בסה"ק מעין גנים עה"ת בפ' אמור מש"כ בלחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו וכו"' דיש לדקדק כפל אומרו ביום השבת ביום השבת ולמה שנתבאר י"ל בהקדים

מש"כ הרמב"ן בפ תרומה דע"י השלחן שהיה במקדש יבא השובע לכל ישראל כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין אבל עולם כמנהגו נוהג אבל כאשר יהיה שם שורש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו כאשר היה עם כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא הסר בימי אליהו וכן האסוך שמן בימי אלישע בן הדבר בשלחן דע"י לחם הפנים תחול הברכה ולכך אמרו כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע עוד כתב הרמב"ן שם דנקרא לחם הפנים ע"ד שנאמר תמיד שהיה מונח בצפון כי ברכת ה' היא תעשיר וכו' יעויי"ש ואיתא בזוה"ק דבעי בר נש לסדרא פתוריה תלת זמני דלא ישתכח פתוריה ריקנא ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא משום דמההוא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין וכו' וכתי' ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו וא"כ מה ברכתא אשתכח ביה כיון דלא משתכחי ביה מזוני אלא דההוא יומא מתברכן מיניה כל מזוני וכו' יעויי"ש זוהר פ' יתרו הכלל העולה מכל האמור דע"י השבת באה הברכה על ששת ימי המעשה ולא ש ע י ההכנות שבימי החול יש מזון וברכה דלולי השבת היינו שמירתה אין נפש וקיום לעולם כנז' באוה"ח הנ"ל וע"י שמירת חשבת באה הנפש וקיום וברכת השפע לעולם הה י"ל רומז הפסוק ביום השבת ביום השבת יערכנו היינו דע"י עריכת לחם הפנים לפני ה' ביום השבת עי"ז באה הברכה לעולם ובזה אפשר עוד הפעם לערוך לחם לשבת הבאה וכן לעולם ונמצא דלא העבודה שבימות החול שעל ידם מכינים הלחם עי"ז עורכים הלחם בשלחן

ביום השבת אלא דווקא ע י העריכת לחם ביום השבת זה הנותן הברכה שיהיה בחול לחם ושיהיה אפשר שוב בשבת הבאה לעורכו ונמצא דשבת עורכת לשבת וכאילו כתי' ביום השבת יערכנו ביום השבת יערכנו ואם לא יערכנו בידם השבת והשלחן יהיה ריק לא תחול הברכה ולא יהיה מה לערוך ביום השבת הבאה ונכון הוא בס"ד והנה בגט' יומא פה נאמרו כמה טעמים במה שפקוח נפש דוחה את השבת ובסה"ק הרי בשמים הבאתי בס"ד טעם נוסף

Breishis 6:3: מאה ועשרים שנה

When I turned sixty, I thought about Reb Yosef in Moed Kattan 28a.  Reb Yosef used to give expression to his happiness by making parties for the Bnei Torah.  When he turned sixty, he made a party to celebrate having passed the years during which his death might have implied the punishment of Kareis. (For examples of Reb Yosef's minhag, see Kiddushin 31 and BK 87a re: the obligation of the blind to do mitzvos and his talmid Abaye in Shabbos 118b re: a siyum, and, of course, our Gemara in Moed Kattan.)  According to this Gemara, Kareis causes death before the end of the sixtieth year- in other words, before the sixtieth birthday, which is the first day of the sixty first year.  The Gemara brings a passuk in Iyov (5:26)  תבוא בכלח אלי קבר כעלות גדיש בעיתו, "You shall come to the grave at a ripe old age, as the grain stack is taken away in its time." The gematria of בכלח is sixty, so the Gemara darshens that death after the sixtieth year is not necessarily unnatural, and is therefore not evidence of some capital sin. 

Reb Dovid Kohen of Gevul Yaavetz offers another source for this number.  In parshas Breishis 6:3, it says "ויאמר ה' לא ידון רוחי באדם לעלם בשגם הוא בשר והיו ימיו מאה ועשרים שנה."  Chazal tell us that this means that mankind had one hundred twenty years from that moment to do teshuva, and if they didn't, the mabul would come.   However, some mefarshim understand that passuk as telling us that from that moment and on, humankind's years would diminish, until the natural lifespan would not exceed 120 years.  (This is explicit in the Pirush HaRosh on the Chumash and the Ibn Ezra, and it can be read into the Chizkuni, and it can be seen in the newspapers every day.)

The passuk in Tehillim (55:24) says;"ואתה אלהים תורדם לבאר שחת אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך"  But You, O God, shall lower them to the Pit of Destruction; men of blood and deceit shall not live half their days, but I will trust in You., and Chazal (see Sanhedrin 69b and mefarshim on Bilaam in Pirkei Avos 5:19) understand this to mean that the wicked do not reach half their years.

If the maximum lifespan is 120, then reaching the sixty first year shows that the person is not a man of דמים ומרמה, and conversely, if he is  a man of דמים ומרמה, he will not reach that age.

There is more to say about this.  I just wanted to post it before it I put it away and forgot about it.

Breishis: Shabbos Faxes and Phone Calls

Earlier Posts on Beresishis:

Spiritual/Emotional Divine Communion and Contemplating the Beauty of Nature

Beautification of Mitzvos and Conspicuous Virtue

The Nachash was First in a Series of Four

Parshas Bereishis includes the concept of Shabbos.  The onset and conclusion of Shabbos are local, and sweep across the globe from east to west along with the setting of the Sun on Friday and Saturday.  Similarly, the dates being different on the two sides of the international dateline means that if there were a north-south street in Anchorage, Alaska, when it would be Friday morning on the east side of the street, it would be Shabbos morning on the west side.  (Anchorage, and a mid-continental dateline, are cited here only for purpose of illustration, not as an assertion of normative halacha.)

One of my great Shabbos pleasures is hearing from my children in Israel. Sometimes we are lucky enough to be eating our seuda at the table, and sometimes I am preparing my shiur in the dining room, and the phone rings, the answering machine turns on, and we hear the voices of our beloved children in Yerushalayim, saying something like this: "Good Shabbos, Mommy and Daddy! I hope you're able to hear me. Shabbos was beautiful here, I spoke at the meal in the Yeshiva, I walked to the Kosel and didn't get arrested, we had a great Chumash shiur at Shalosh Seudos, and we're looking forward to hearing from you soon."

Obviously, my kids are calling from Yerushalayim long after their Shabbos is over, and we are hearing them while it is still Shabbos for us in America. Part of our oneg shabbos is watching the consternation on the faces of our guests, who begin to wonder that if this is how we keep Shabbos, who knows if the food in our house is kosher. So I let them wonder for a while, and then I explain why I hold this is muttar. But is it muttar? Are we allowed to hear the message on Shabbos?  Are my kids allowed to call us when it's after Shabbos for them but still Shabbos in America?

Basically, these are the issues: (Remember what I said about relying on anonymous halacha opinions you find on the Internet: see my profile in "About Me".)

1. Even though we do not require Shvisas Keilim, and so we are allowed to begin a melacha process before Shabbos that continues automatically on Shabbos, we are not allowed to do so in the case of Avsha Milsa, where the melacha creates a noise that is heard on Shabbos (OC 252:5, Rama). Would this not prohibit us from leaving the answering machine on where the entire purpose of leaving it on is so that calls will generate noise on Shabbos? Or may we do so because we are merely leaving the machines on; but it is not us who will be generating that noise-- it is no different than allowing a non-Jew to come on to my property and to use my keilim on Shabbos.

2. Obviously, the telephone call is for our benefit. If so, does this fall into the category of "Akum she'asa melacha bishvil Yisrael," in which case it is prohibited, (under the rubric of "amira le'akum," either because of  שליחות or   דבר דבר)  to benefit from the melacha until after Shabbos is over and bichdei she'ya'aseh (unless it was done by the akum for his own benefit and our benefit is secondary)? Or is amira le'akum limited to cases where someone or something is doing the melacha during Shabbos. Here, nobody is doing anything on Shabbos.

3. Is is muttar for a person for whom Shabbos is over to directly cause a melacha to be done in a part of the world where it is still Shabbos? Perhaps this is real chillul Shabbos, because he is actually doing melacha where it is still Shabbos-- he is being מחלל the אות of Shabbos, he is profaning the sign of Shabbos where the melacha is being done? Or is the idea of Shabbos a matter of personal conduct, and limited to the individual for whom it is Shabbos where he is?
This question can be much more serious than phone calls and faxes; what about the 'Shain Machine'?
The Shain Machine was invented by Rabbi Yehuda Shain to avoid Bishul Akum problems in factories. This is a mechanism which allows a mashgiach to call the factory and enter a code on the telephone which will ignite a fire at the factory, such that the fire cannot be turned on by anyone but the mashgiach, although workers at the factory can turn it off.
So, can a mashgiach, for whom it is Friday morning, turn on a fire in a factory in China when it is Shabbos in China? Can an Israeli, for whom it is long after Shabbat, turn on a fire in a (non-Jewish-owned) factory in Los Angeles, where they are holding by Mizmor Shir Leyom Hashabbos in pesukei dezimra?
The question also arises regarding sending email.  But it's hard to believe that rearranging a few electrons in the local server really raises any real chilul Shabbos issues.  אש שחורה על גבי אש לבנה on the screen may be kesiva, but not in the server.

There are exactly three approaches among the poskim.
1. It is absolutely 100% muttar lechatchila. (Rabbi Hershel Shachter, for all practical purposes, and Rabbi Yisroel Belsky- who says that Reb Akiva Eiger's teshuva 159 is irrelevant, and he's right- in Daf Kashrus volume 13 no. 9, June 2005, Rav Neuwirth in שמירת שבת כהלכתו 31:26 from Rav Scheinberg, and Me)
2. It is most likely assur Mi'Deoraysa. (I can't say until I verify his opinion and get his permission to quote him UPDATE OCTOBER 2011:  I had heard this in the name of Reb Dovid Feinstein.  I asked him last week, and he said that he holds it is muttar, period.  The person that quoted him to me was diametrically wrong.)
3. It is assur Mi'Derabanan, but only where the recipient is a Jew, based on Issue #2. (Rav Meir Bransdorfer of the Eida Chareidis in מבקשי תורה תשרי תשנ'ד כרך ב who brings the Radvaz in 1:76 to be mattir Issue #3 but assers on the basis of Issue #2 where the recipient is a Jew, citing the שו'ע הרב רס'ג בקונטרס אחרון אות ח. Lefi aniyus da'ati, the Radvaz is a very weak comparison, and the connection to the Shulchan Aruch Harav is very debatable.)

Now, this is not the only case where the opinions are diametrically opposed. (Another example is where you want to re-hang a picture that fell down on Shabbos, which the Mishna Berura is mattir, and the Chazon Ish holds it's assur mi'deoraysa. Also, the Tefilla Lishlom HaMedinah.) But here, the basic philosophy of Shabbos comes into play, which, to me, makes it more interesting. Furthermore, it is very hard to come up with a strong tzushtell in Shas, so the question is, in many cases, left to "יראה לי."

Another halacha that might involve some of the same issues:
What about Chametz in the US when you are in Israel, or vice versa? If you have Chametz in Israel, can you sell it when it's Pesach in Israel but not in the US where you are? What if you're in Israel: can you buy it back from the goy when it's after Pesach in Israel but still Pesach where the Chametz is? (I actually once had a shayla like this: someone from New York called erev Pesach and said he had forgotten to sell his chametz, and it was after noon already, when you can no longer sell the chametz. We told him he was up the creek, and he would have to pour all his expensive schnapps down the drain. He, being a Manhattan lawyer with a keen eye for a loophole, then asked whether he could still call a rov in Los Angeles, where it was still early morning, to sell his chametz. We (meaning me as interlocutor for Reb Dovid Feinstein) told him no. But that's not exactly what we're discussing here.)
If my use of the word might didn't make it clear, I know that it would be easy to propose possible distinctions between the issues of Chametz and Shabbos: if it's called issura bala before Pesach, if shelcha is a mi'ut, etc.  But without rayos, it's just speculation.
An interesting thing on this question is the tentativeness of the poskim: among the respectable authorities, almost nobody takes a firm stand on the issue of chametz.  See, e.g., Teshuvos Igros Moshe OC IV 95, last paragraph, where he says that you have to be machmir both ways-- mei'ikar hadin.  And see Oneg Yomtov 36, who brings "קצת ראיה" that the loaction of the Chametz is all that matters.  As Great Unknown points out in the comments, the Oneg Yomtov's raya is based on an assumption that Chazal would have mentioned the case of different time zones if it would yield any interesting halachic ramifications.  Rav Shternbuch, in his Mo'adim Uzemanim at the beginning of Mechiras Chametz, disagrees with the Oneg Yomtov, and holds that all that matters is the location of the owner.  As for the Oneg Yomtov's proof, he says that Chazal would not have proposed such a pshat as a legitimate interpretation of the intent of the author of the Mishnah, and so they ignored it, just as Great Unknown suggested.

Similar questions:
1.  Shevisas Be'hemto.  What if you and your animal are in different time zones-- it is Shabbos for you, but not where your animal is, or vice versa?
2. Oso ve'es Beno.  What if the two are shechted on the same day from your perspective, but they were in different days where they were shechted?  Reb Meir Simcha in Parshas Emor 22:28 says that your perspective doesn't matter.  If the mother was shechted where it was day, but it is already night where you are, you can shecht the offspring now, even though it is still the same day, from your perspective, as the shechitas ha'eim.  Then he says a most remarkable chiddush-- that in that case, since it is muttar to shecht the offspring that is in a different calendar day, one may even shecht another offspring that shares the calendar day with the mother.
3.  Chadash.  After the Churban Beis Hamikdash, it is not the offering of the Minchas Ha'omer that is mattir Chadash, it is the break of dawn on the sixteenth of Nissan that is mattir Chadash.  So, here's the question:  After Hei'ir Pnei Mizrach in Yerushalayim, which is mattir Chadash locally, what is the status of Chadash over in Los Angeles?  In some places, it's not even the sixteenth of Nissan yet, to say nothing of dawn on the sixteenth.  So is Chadash muttar or assur there?  Rav Tzvi Kaplan, Rosh Yeshiva of Yeshivas Kodshim in Yerushalayim, and son in law of Harav Michel Feinstein ztzl, says he asked this question to Reb Chaim Kanievsky.  Reb Chaim Kanievsky told him that as soon as it is Hei'ir Pnei Mizrach in Yerushalyim, all Chadash in the world becomes muttar.  Reb Tzvi was so shocked by this that he forgot the other questions he had prepared.  The reason he was shocked is because the Brisker Rov says that even Hakravas Ha'omer is not mattir Chadash in places where it's not daytime of the sixteenth yet, because hakravas ha'omer is only mattir on the day of the sixteenth.  This is diametrically opposed to what Reb Chaim Kanievsky said.
4.  Keilim that are koneh sh'visa.  Here's the case: we pasken (OC 397:8) that objects are limited to the techum of their owner.  If the owner of an object is outside the techum, you can't move the object daled amos, even in the house.  For example: My son is in Israel, I'm in the U.S., it's Shabbos, I can't borrow and wear his tie or sweater.  This is the factual Halacha.  But perhaps that is only true if it's Shabbos where the owner is.  If it's after Shabbos in Israel, maybe there's no din that his keilim are limited to any particular techum.



(to be continued. If you have an informed opinion or a makor, send it now.)

Breishis 3:1 Ahf Ki Amar Elokim

A3:1. Af ki amar Elokim, the Nachash. The Chasam Sofer here brings the Medrash Rabbah here (19:2) that says that four began with ‘Ahf’, and were destroyed with the Ahf of Hashem. They are the Nochosh (Ahf ki omar Elokim), the Sar Ha’ofim (Ahf ani b'chalomi), the Adas Korach (Doson and Avirom's Ahf gam bonu dibbeir Hashem), and Haman (Ahf lo hevi'oh Esther). He points out that the way to remember this is the Mishna in Bameh Beheima (Shabbos 51b,) that says “Hana’ako bechatom”. The Gemora asks what a Na’ako is, and explains that it is a female camel, and that the Mishneh is saying that a female camel may be allowed to go out on Shabbos with a nose ring, and there is no problem of shvisas b'heimoh, which limits what an animal owned by a Jew may carry on Shabbos. The question is, why did the Mishneh use such an obscure terms? He explains that Na’ako also stands for Nochosh, Ofim, Korach, and Haman; and the chatom is its nose (its 'ahf'). So the words Na’ako bechatom incorporate the whole medrash.

I am torn between thinking on the one hand that the tzushtell is just an amazing coincidence, and, on the other hand, recognizing that the Tannah of the Medrash must at least have had the Mishnah in mind, and possibly the Tannah of the Mishnah might have had the Medrash in mind. Pshat in the Medrash, as far as I know, just means that the word ‘Ahf’ was a foreshadowing (pihem hichshilom) of Hashem’s charon af, like one of the Meforshim there says.

I think, in the end, that this shows that as we learn the words of Chazal, we are sailing an ocean, skimming unfathomable depths to which we remain oblivious.

 ויאמר אל האשה אף כי אמר אלקים אמר רבי חנינא בן סנסן ארבעה הן שפתהו באף ונאבדו באף ואלו הן נחש ושר האופים ועדת קורח והמן נחש (בראשית ג) ויאמר אל האשה אף שר האופים (שם ח) אף אני בחלומי עדת קרח (במדבר ד) אף לא אל ארץ המן (אסתר ה) אף לא הביאה אסתר

By the way, as far as I could tell, our baal memra,  רבי חנינא בן סנסן, appears nowhere else, not him and not any סנסן.

Breishis 2:5, Dveikus and the Beauty of Nature

Ve’chol Si’ach hasadeh terem yihyeh ba’aretz.
וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה, טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ

Si’ach, in this possuk, means trees. "And all the trees of the field were not yet on the earth."

In Pirkei Avos 3 it says “One who interrupts his learning and says How beautiful this tree is...the scripture views him as if he were guilty of a capital crime.”

רבי יעקוב אומר, המהלך בדרך ושונה, ומפסיק משנתו ואומר מה נאה אילן זה.... כאילו הוא מתחייב בנפשו.

 The Tosfos Yomtov there brings the question that everyone asks, Which scripture is the Mishneh referring to? What verse in the Torah says such a thing?

Many answer that it is connected to the next mishneh which brings the possuk “Guard yourself and your life exceedingly lest you forget these things....”
רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד, פן תשכח את הדברים" דברים ד,ט).
However, the Tosfos Yomtov brings from the Derech Chaim that the Gemara in Chagigoh 12 brings a passuk that warns against interrupting learning (hakotfim milu’ach alei si’ach, Iyov 30:4) which darshens the word “si’ach” to mean sichah b’teilah, idle talk. And he says that the reason the Mishna gives the example of commenting about a tree, an ilan, is because here in Breishis the word ‘si’ach’ means trees: Ilan in this Mishna is synonymous with Si'ach, and Si'ach has a dual meaning of 'tree' and 'idle talk'. In other words, mafsik mimishnaso with "si’ach batteil," or "talk about trees," is mischayeiv b’nafsho.


I once heard something in the name of Reb Mottel Pagremansky from Rav Gifter, which Harav Avram Lawrence of New York restated very well. The Rambam in one place says that a person will come to dveikus (emotional and spiritual communion with God) through an appreciation of the greatness Hashem shows in the complexity and beauty of nature. In another place, the Rambam says that we come to dveikus through the study of the Torah. In each place, he implies that the means is exclusive, so it seems to be a contradiction. The answer can be illustrated through a mashal.

Two couples come to an art museum. The unsophisticated couple looks at the artworks and they utter the usual comments— “my six year old could do better”, or “that’s just a hunk of junk,”, or “I don’t know what’s so special about a drawing of a sunflower”. The other couple will say, “such remarkable eloquence”, or “it is amazing how the artist was able to convey such a deep observation through this painting”, or “what a caustic critique he is making”, or even “that picture changed forever the way I look at the world”. The difference between the couples is that one has a body of information about art, and what he sees enhances his appreciation, his intellectual grasp of what art is and what it means to experience the world as a thinking being. He is educated enough to know the lexicon of art and the context of this work, the school of art that is being broadened. For the other, art is what gives you immediate and superficial emotional enjoyment.

The Rambam is saying that observing nature will do nothing for you unless you have studied the Torah. Esthetics are morally and religiously neutral.  The the sense of awe and pleasure that comes from seeing beauty is shared by the most refined and the most depraved.  Bach and de Sade, Eisenhower and Hitler, would all share the same sigh of pleasure upon seeing the Alps. But once you have studied the Torah and absorbed its lessons and views, then what you will see in nature is the signature of God on a world of perfect simplicity and infinite complexity. As the passuk says, “Gal einai ve’abita nifla’os miTorasecha”, uncover my eyes and I will gaze upon wonders in your Torah, which says this vort in two ways: first, gal einai— things are not always apparent, and we need help to see what is in front of us. Second, “abita nifla’os miTorasecha”-- that it is through the lens of Torah that we will see the wonders that are in front of us.

Imi Morosi Shetichyeh, who grew up in the Talmud Torah in Kelm (and was the only child allowed to pick raspberries in the Yeshiva yard and the only girl allowed to sit on the bench in the back during hakafos) and who studied in Yavne in Lithuania , said, in August ‘04/Ov ‘64, that this is what Chazal mean: if a person is mafsik mimishnaso to say mah na’eh ilan zeh, if he interrupts his study, to say "How beautiful this tree is," he is mischayev b’nafsho, this is a capital sin. But if he is not mafsik mimishnaso and he says mah na’eh as an integral part of his limud hatorah, then this is dveikus, he is becoming a daveik to the Ribbono shel olam.

ב,ט וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה  וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים  בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.

Hashem created the beauty of the trees for our pleasure; until the appreciation of that beauty is properly correlated, it is no different than the pleasure of eating, and it can enhance either tov or ra.

Hiddur Mitzvah and Hisna'eh Lefanav

5. 1:2. Adam ki yakriv. Rashi brings from Beitzah 20 that just as the korbanos of Adam Harishon belonged to him-- they were not stolen from others, you too may bring korbanos only if they are yours, and a korban is fatally deficient unless your ownership of the animal is beyond any legal doubt.

Dr. Zvi K suggested an additional interpretation for the connection to Adam. Some people do mitzvos in a special or public fashion because they want to impress other people. For example, some people are very particular about hidur mitzvah when other people can see it: When they buy a lulav and esrog, or a Megillah, they are very makpid in hidur, but when they buy tzitzis, they don’t spend the time or money to be makpid in hiddur. Some people only daven a long shmoneh esrei when there are people watching. (Two points— spending more for hiddur to show off, and doing mitzvos in a showy way to make people think you are a kadosh. Dr. Krinsky was talking about yuhara; the same idea applies to hiddur mitzvah.) We should learn from the korbanos of Adam to be mehadeir mitzvos not to impress people— there were no people for Adam to impress— but rather because of our love and respect for the mitzvah itself, or as a way of becoming kadosh. Do the mitzvah lesheim mitzvah, not lesheim showing off, or showing how holy you are.

This brings up the Gemora in Shabbos 133b, Sukah 11b, and Nozir 2b, where it says “hisna’eh lefanav bemitzvos,” which literally means ‘beautify yourself with mitzvos’. Avromi Isenberg, our generation's Dean of Dikduk, says that the use of ‘hispo’eil’ doesn’t mean anything, just as “ke’ilu hiskabalti” (meaning that I view a monetary obligation as being ended just as if I had recieved payment) means nothing other than ‘ke’ilu kibalti’. But the Gemora in Nozir says that they brought their sifrei Torah to show other people their beauty. The Gemora makes it absolutely clear that the reason they brought them was to show them off. This indicates that ‘hisno’eh’ is meant literally.

Maybe there’s nothing wrong with preening or being showy by beautifying a mitzvah that you are doing. Mechzi keyuhara is, of course, a terrible thing. But perhaps that’s only where you are sanctimonious, where you act in a misleading way to fool people into thinking you’re on a higher madreigah than you actually are, because people will emulate you in your other foolish behavior, or because if you later do something bad it will be a chillul Hashem. But showing off how much you spend on a mitzvah, and that your esrog is the nicest one in shul, is not necessarily so bad— it’s not a lie, and it may even foster the other people’s chavivus mitzvos.

My son, Moshe said that the person is only showing off with it because it is something he cares about. If he was indifferent to the mitzvah, he wouldn’t think it worth showing off with. While it may not be a refined middah tovah, it is a middah tovah anyway, and the benefits far outweigh the detriment. Anyway, think of it like jewelry— “mitzva jewelry”. Although it may be that the main purpose of jewelry and fashion is to show off to other people, and this seems like an ignoble middah, the fact remains that people do wear jewelry and expensive ties, and this is considered normal behavior. So why shouldn’t our tashmishei mitzvah be our jewelry? This is somewhat similar to making feasts, which appeal to our desire for good food, for seudos mitzvah. The same way that the satisfaction of our desire for food, when used lesheim mitzvah, is good, so too satisfaction of the desire to be envied can be used lesheim mitzvah.

The following was added later than the original post.
The Wall Street Journal had a De Gustibus column on March 23, 2007, by Joseph Rago. He talked about Veblen’s 1899 “Theory of the Leisure Class,” in which he introduced the idea of conspicuous consumption, defined as “specialized consumption of goods as an evidence of pecuniary strength.” This is, of course, specific to the “expenditure of superfluities.” The author of the column updated Veblen’s essay to extend to “conspicuous virtue.” People buy more expensive things that are free trade, renewable, cage free, and live strong bracelets, partly, and allegedly, because they want to support the causes these things represent, but to a great degree because they want to proclaim their virtue. (He suggests that this trend has become popular partly because of guilty consciences about consumerism and materialism.)
This is a very nice way of describing the ‘hisno’eh’ attitude: conspicuous virtue, where the motive is partly appreciation for the underlying mitzvah, but also to proclaim your virtue. In any case, the idea I said above is still true: there is a mixed motivation, but ultimately it stems from pride in ability to fulfil the mitzvah.