Noach: Rainbows and Unicorns

In short: The Rainbow was a sign of Rachamim despite what mankind might deserve under Middas HaDin.  In that it represents the covenant between God and Man that despite our failings, God will not erase mankind, it would seem that the rainbow should be ominous and frightening,. But in fact, God endowed us with an aesthetic sense that sees a wonderful beauty in rainbows. Why is that? Shouldn't the sign of our failings be disquieting, repel the eye? My son, Harav Mordechai Eisenberg of Kollel Horaah of America, explained that the beauty of the rainbow alludes to the ability of Mankind to redeem itself and find Hashem's grace because of MIddas Rachamim. True, in the generation of Rav Shimon bar Yochai no rainbow appeared, because they could exist with Middas HaDin. We can not. So pointing out the rainbow is like saying, "Look how much Rachamim they need to exist." That's embarrassing. But the fact is that for us, the gestalt of the rainbow shows that there is Middas HaRachamim, that al pi Middas HaDin, we couldn't exist, and af al pi kein, we do exist, because of Hashem's Rachamim.  

Speaking of rainbows, a common legend tells of the Unicorn, a one-horned animal. Over the last fifty years, it has become popular to imagine that Unicorn skin has all the colors of the rainbow. In a remarkable coincidence, the Torah tells us that the Mishkan was covered with the skins of the Tachash, and that this Tachash had indeed one horn and was rainbow colored. It is not unlikely that the beauty of the rainbow skins of the Tachash allude to the Bris of Ritzui and Kappara between the Ribono shel Olam and Klal Yisrael.

Additionally, the Unicorn is imagined as being proud of its brilliant hues. Indeed, Chazal do say exactly that: Onkelos translates Tachash as Sasgona. The Gemara explains that Sasgona is not the Aramaic word for the Tachash. As my father zatzal said, it can't be the Aramaic word for the Tachash, because the Gemara says it only existed for that moment when it was needed for the Mishkan, so there can't be an Aramaic word for the animal. It must be a description. That is why the Gemara says that Sasgona means Sas umispa'er be'gavnim shelo, it celebrates and prides itself in its beautiful colors.

I know that the Ramban at the end of Bo (13:17) says that

 אין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, 

but af al pi kein, this has got to be a coincidence.  (My rebbitzen believes that mankind has a collective spiritual mind that intuits eternal truths, and these truths are often given voice by the great novelists and lyricists. She uses this to explain why Adams came up with 42, and many more examples. A structural mythologist would call it a mytheme.)

Below is a likut of sources and interesting discussions about the Tachash and the Unicorn.
Shabbos 28a:

גופא בעי רבי אלעזר עור בהמה טמאה מהו שיטמא טומאת אהלין

 מאי קמיבעיא ליה אמר רב אדא בר אהבה תחש שהיה בימי משה קמיבעיא ליה טמא היה או טהור היה

 אמר רב יוסף מאי תיבעי ליה תנינא לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד 

מתיב רבי אבא רבי יהודה אומר שני מכסאות היו אחד של עורות אילים מאדמים ואחד של עורות תחשים רבי נחמיה אומר מכסה אחד היה ודומה כמין תלא אילן והא תלא אילן טמא הוא 

ה"ק כמין תלא אילן הוא שיש בו גוונין הרבה ולא תלא אילן דאילו התם טמא והכא טהור 

א"ר יוסף א"ה היינו דמתרגמינן ססגונא ששש בגוונין הרבה

(Rabbi Elazar’s dilemma was mentioned above, and now the Gemara discusses the matter itself.) Rabbi Elazar raised a dilemma: With regard to the hide of a non-kosher animal over a corpse, what is the ruling? Can it become ritually impure as a tent over a corpse? 
The Gemara clarifies: What is the essence of his dilemma? Rav Adda bar Ahava said: The taḥash that existed in the time of Moses is at the crux of Rabbi Elazar’s dilemma. Was it non-kosher or was it kosher? 
Rav Yosef said: What is his dilemma? Didn’t we learn explicitly: Only the hide of a kosher animal was deemed suitable for heavenly service? (Certainly, the taḥash was a kosher species)
Rabbi Abba raised an objection. Rabbi Yehuda says: There were two coverings for the Tabernacle, one made of the reddened hides of rams and one of the hides of teḥashim. Rabbi Neḥemya says: There was only one covering for the Tabernacle, half of which was made of rams’ hides and half from the hides of teḥashim. And teḥashim were similar to the species of undomesticated animals called tela ilan. The Gemara asks: But isn’t a tela ilan a non-kosher creature? 
(The Gemara emends this statement:) This is what Rabbi Neḥemya intended to say: It was like a tela ilan in that it was multicolored; however, it was not an actual tela ilan. There, the tela ilan is non-kosher, and here, the covering of the tent was made from kosher animals. 
Rav Yosef said: If so, that is the reason that we translate the word taḥash as sasgona, which means that it rejoices [sas] in many colors [gevanim].

28b:

מאי הוי עלה דתחש שהיה בימי משה 

אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש אומר היה רבי מאיר תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא 

וקרן אחת היתה לו במצחו ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז

The Gemara asks: What is the halakhic conclusion reached about this matter of the taḥash that existed in the days of Moses?
Rabbi Ela'a said that Rabbi Shimon ben Lakish said that Rabbi Meir used to say: The taḥash that existed in the days of Moses was a creature unto itself, and the Sages did not determine whether it was a type of undomesticated animal or a type of domesticated animal. 
And it had a single horn on its forehead, and this taḥash was made available to Moses for the moment while the Tabernacle was being built, and he made the covering for the Tabernacle from it. And from then on the taḥash was hidden away.

מדקאמר קרן אחת היתה לו במצחו שמע מינה טהור היה דאמר רב יהודה שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו שנאמר ותיטב לה׳ משור פר מקרין מפריס 

מקרין תרתי משמע אמר רב נחמן בר יצחק מקרן כתיב 

וליפשוט מיניה דמין בהמה הוא כיון דאיכא קרש דמין חיה הוא ולית ליה אלא חדא קרן איכא למימר מין חיה הוא:

The Gemara comments: From the fact that it is said that the taḥash had a single horn on its forehead, conclude from this that it was kosher, as Rav Yehuda said in a similar vein: The ox that Adam, the first man, sacrificed as a thanks-offering for his life being spared, had a single horn on its forehead, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a horned [makrin] and hooved ox” (Psalms 69:32). The word makrin means one with a horn. 
(The Gemara asks:) On the contrary, makrin indicates that it has two horns. Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Despite the fact that it is vocalized in the plural, it is written mikeren without the letter yod (to indicate that it had only a single horn.)
The Gemara asks: If so, let us resolve from the same baraita that just as it was derived from the ox of Adam, the first man, that an animal with one horn is kosher, derive that an animal with one horn is a type of domesticated animal. The Gemara answers: Since there is the keresh which is a type of undomesticated animal, and it has only a single horn, it is also possible to say that the taḥash is a type of undomesticated animal. 

Chulin 59b:

אלו הן סימני חיה שחלבה מותר כל שיש לה קרנים וטלפים רבי דוסא אומר יש לה קרנים אי אתה צריך לחזור על טלפים יש לה טלפים צריך אתה לחזור על קרנים וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מותר א] כללא הוא והרי עז דיש לו קרנים וטלפים וחלבו אסור כרוכות בעינן והרי שור דכרוכות וחלבו אסור חרוקות בעינן והרי עז דחרוקות וחלבו אסור מפוצלות בעינן והרי צבי דאין מפוצלות וחלבו מותר חדורות בעינן הלכך היכא דמיפצלא לא דינא ולא דיינא היכא דלא מיפצלא בעינן כרוכות חדורות וחרוקות והוא דמיבלע חירקייהו והיינו ספיקא דעיזא כרכוז ההיא עיזא כרכוז דהואי בי ריש גלותא דעקור מלא צנא דתרבא מינה רב אחאי אסר רב שמואל בריה דרבי אבהו אכל מיניה קרי אנפשיה מפרי פי איש תשבע בטנו שלחו מתם הלכתא כוותיה דשמואל בריה דרבי אבהו והזהרו ברבינו אחאי שמאיר עיני גולה הוא: וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת מותר: אמר רב יהודה קרש טביא דבי עילאי טגרס אריא דבי עילאי

Tosfos in Chulin:

וקרש אע"פ שאין לו אלא קרן אחת חלבו מותר. וא"ת בפרק במה מדליקין (שבת דף כח:) אמר תחש קרן אחת היה לו במצחו וטהור היה מדאמר רב יהודה דאמר שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היתה לו במצחו והיכי דייק מדרב יהודה שהיה תחש טהור והלא כל אותן שיש להן קרן אחת אינן שוין דהא איכא קרש שהוא חיה ושור שהוא בהמה וי"ל דסמיך אמתניתין דבא סימן (נדה דף נא:) דכל שיש לו קרנים יש לו טלפים ומסתמא אפילו בקרן אחת איירי מדאשכחן שור שהקריב אדם הראשון שקרן אחת היתה במצחו וטהור ומיהו כמו כן היה ו] לדקדק מקרש דהא חזינן שאין לו אלא קרן אחת והוא מעלה גרה ומפריס פרסה:

So, it appears that there were two one-horned animals: the Tachash, that was used for the Mishkan, and the Keresh. The Gemara positively identifies the Keresh as a Chaya, while it leaves open the question of whether the Tachash is a Chaya or a be'heima.

Both were kosher. 

The Tachash had a multi colored skin. The Gemara in Shabbos says that the reason Onkelos translates Tachash as Sasgona is because Sas b'Gavnin shelah, it rejoices in its multiple colors. As Rashi puts it,

 "תחשים" - (שבת כח) מין חיה ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה לכך מתרגם ססגונא ששש ומתפאר בגוונין שלו, 

that it rejoices and prides itself in its colors.

I found a very nice discussion about the Tachash on the Otzar HaChochma forum, as follows:

מיהו התחש, ומה יחודו

הודעהעל ידי אריה הכהן » ד' פברואר 06, 2019 4:26 pm

אחד מן הדברים שהביאו למשכן היה 'וְעֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים וגו' (פ' תרומה פרק כה'), שבזה עשו עוד כיסוי למשכן כפי שיבואר בהמשך: וְעָשִׂ֤יתָ מִכְסֶה֙ לָאֹ֔הֶל עֹרֹ֥ת אֵילִ֖ם מְאָדָּמִ֑ים וּמִכְסֵ֛ה עֹרֹ֥ת תְּחָשִׁ֖ים מִלְמָֽעְלָה: (שם פרק כו').

מיהו הבעל חי הנקרא 'תחש', ומה היה מיוחד בעורו? על כך בעז"ה במאמר שלפנינו.

הגמ' במסכת שבת (כח' ע"א) שואלת, אודות הבעל חי הנקרא תחש שהיה בימי משה רבינו שמעורו עשו כיסוי למשכן, האם היה בעל חי טהור או טמא. [ובע"ב] אמרינן: אמר רבי אלעא אמר רבי שמעון בן לקיש, אומר היה רבי מאיר, תחש שהיה בימי משה בריה בפני עצמה היה, ולא הכריעו בה חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה הוא, וקרן אחת היתה לו במצחו, ולפי שעה נזדמן לו למשה, ועשה ממנו משכן (כיסוי) ונגנז (ולאחמ"כ נגנז). ובגמ' שם נפשט, שתחש היה בעל חי טהור, כיון דלא הותר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך. מן המותר בפיך – גמ' שם, אך לא הוכרע אם היה מן בהמה או מין חיה. אם כי שרש"י כאן כתב להדיא שתחש מין חיה הוא, ואפשר כמו שפירש רש"י בויקרא (יא' ב') עה"פ: 'זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ וגו'. מלמד שהבהמה בכלל חיה. (ע"ש באור החיים מה שביאר בזה).

ולא הייתה אלא לשעה

רש"י (שמות כה' ה') פירש: תחשים - מין חיה, ולא היתה אלא לשעה והרבה גוונים היו לה, ע"ש. בספר גור אריה הוכיח זה, דאל"כ כיון דלא הותר למלאכת שמים אלא בהמה טהורה בלבד, שנאמר: למען תהיה תורת ה' בפיך. מן המותר בפיך. וא"כ חיה טהורה היתה, ולמה לא מנה אותה הכתוב בהדי בהמות וחיות טהורות? אלא ע"כ כיון דלפי שעה היתה ולהכי לא מנה.

בספר אילת השחר מבאר, אודות מה שכתב רש"י שתחש זה נברא עכשיו לצורך מלאכת המשכן. ולכאו' כיון שאין כל חדש 

תחת השמש, על כרחך דנברא תחש בבריאת העולם, אלא שלא ידעו ממנה ונזדמנה להם במדבר לצורך המשכן (כדמשמע לקמן לה' כג' שהיו אנשים שהי' בידם תחשים). אמנם במדרש תנחומא (אות ט') איתא, ר' נחמיה אומר, מעשה ניסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה. משמע שנברא אז, וצ"ב הרי אין כל חדש תחת השמש? ואולי הותנה במעשה בראשית על בע"ח זה שיהיה אח"כ, ע"ש.

ובאמת ראיתי שכבר עמד בזה החתם סופר במסכת נדה (נא' ע"ב) וז"ל: ולשעה היה ונגנז מה"ת נאמר כן, הלא אין כל חדש תחת השמש ולא נמנה במס' אבות, תחש בדברים שנבראו בע"ש בין השמשות? ועוד מה צורך לקבלה זו? ולכאורה י"ל לא' מב' פנים דודאי יש מיני תחשים עדיין בעולם והם ידועים. ואו נאמר שהמה טמאים ורק אותו שבימי מרע"ה נשתנה לשעה והיה טהור בסימנים, וככה קבלנו, ע"ש.

אמנם באבן עזרא פי' תחשים - מן חיה היתה ידועה בימים ההם, כי כן כתוב ואנעלך תחש (יחז' טז' י'). והנה כבר היה נודע. 

ובאמת הרא"ם הקשה (עי' בשפתי חכמים) על דברי רש"י שכתב, תחשים מין חיה, ולא היתה אלא לשעה, כדאיתא בשבת (כח' ב'). ואף על פי שכתוב ביחזקאל (יחזקאל טז' י'): 'ואנעלֵךְ תחש', דמשמע שכל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היתה החיה ההיא נמצאת והיו עושים ממנה מנעלים? לא קשיא, דשני מיני תחש היו: האחד טמא וקלא אילן שמו. ומפני שיש לו גונים רבים כמו התחש, נקרא בשמו, וזה נמצא תמיד. ואחד טהור, כדתניא (שבת כח' ב'): "לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד" ושמו תחש, ואותו תחש לא היה אלא לפי שעה. ובזה נתבטלה טענת רבי אברהם בן עזרא, שטען ברמז ואמר: "תחשים מין חיה, היתה ידועה בימים ההם, כי כן כתוב: 'ואנעלך תחש'. אי נמי, כל אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר "לפי שעה" קרי להו, והכי משמע נמי מלישנא דתלמודא דקאמר: "תחש שהיה בימי משה", שפירושו כל זמן שמשה קיים, ומהם היו עושין מנעלים בימים ההם (עי' במצודת ציון שם). אבל מדברי ר' תנחומא (תנחומא אות ו) שאמר משם ר' נחמיא: "מעשה נסים היתה, ולשעה נבראת ובשעה נגנזה", קשיא, הלכך מחוורתא כדשניין מעיקרא. (עי' בתוס' יבמות קב' ע"ב בד"ה ואנעלך. ובגליון הש"ס שם).

מה מיוחד בעור התחש

וכך איתא במדרש תנחומא: ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים, ר' יהודה ורבי נחמיה, ר' יהודה אומר חיה טהורה גדולה היתה במדבר וקרן אחת היה לה במצחה ובעורה ששה גוונים, ונטלו אותה ועשו ממנה יריעות, ורבי נחמיה אומר מעשה נסים היתה ולשעה שנבראת בו בשעה נגנזה, ועורות תחשים למה דכתיב: אורך היריעה האחת שלשים באמה. מי מביא לך יריעה של שלשים אמה? אלא מעשה נס לשעה שנבראת נגנזה. ובתרגום פי' תחשים, 'ססגונא', ששש ומתפאר בגוונים שלה.

כתב רבינו בחיי (באה"ד): ועורות תחשים. כלומר שהתחשים ההם שנזדמנו במדבר לא נזדמנו אלא לצורך המשכן בלבד, ולכבודו של הקב"ה לקחת מהם עורותיהם שהיו מצויירים בציור נפלא ומעולה ואחר כך נתעלמו.

דבר מעניין אנו מוצאים בספר רזא דשבתא, שהביא בשם ר' יוחנן אלמאנו (חכם איטלקי מהמאה ה-15) מספרו 'חי עולמים' (בחלק עולם המוחש – חיבורו לא הודפס והוא נמצא בכת"י), כי השור הימי (הוא חית הים הנודעה בשם פרת הים, והיא היא התחש הנזכר בתורה במלאכת המשכן 'ועורות תחשים וגו' (שמות כה' ה'). ועורה יקר עוד היום [וצ"ע, מה דאמרינן לעיל ממס' שבת כח' ע"ב], והערבים צדים אותה בים סוף סמוך להר סיני ומשם לקחוה למשכן. אשר מעורו עושים רצועות יקרות בעלת שער צהוב. כל ימי השבוע היה הולך ושב כייתר בעלי החיים אשר בים, וביום השבת ינוח על שפת הים, ומשם לא יזוז כל היום ההוא וכל הלילה. ובנוחו יצודו אותו כמפורסם אצל יורדי הים. (נכתב בס"ד ע"י א. פלשניצקי)

So it may be that the Tachash was created only for the moment of the Mishkan and no longer exists, or it was just hidden before and after, or possibly it lacked simanei kashrus before and after, or there are two kinds of Tachash.

Terumah: Always, Constant, Forever. Tamid in the Mishkan and on Purim

Several years ago, I posted the following on the word "Tamid."  That discussion actually relates very nicely to Rosh Chodesh Adar Rishon, as we will demonstrate.

In (Teruma and Titzaveh) we come across the word Tamid many times.  Once you're on the lookout, you will realize that it is found here at a frequency far greater than anywhere else in Tanach.   What you may not realize is this:
The word תמיד appears in the Torah exactly 24 times, either as תמיד  or as התמיד. How many of those times are in dinim of Kodshim?
Twenty three.
Of the twenty four in Chumash, twenty three are in dinim of Kodshim.  "HaTamid" appears seven times, every single one in kodshim.  Of the seventeen 'Tamids' in the Torah, sixteen are Kodshim and one is not.  The single, the solitary, the sole exception is in Devarim 11:12.

אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃

A land the Lord, your God, looks after; the eyes of Lord your God are upon it constantly from the beginning of the year to the end of the year.

In a case like this, it is obvious that the exception proves the rule: that the one ostensible anomaly actually teaches us something important about the other iterations.  I intend to speak about this at greater length in Vayikra, but I will put it briefly here:  תמיד is a state of being.  In an ephemeral, time-bound world, תמיד can truly apply only at its nexus with the eternal, where the physical and the spiritual are kneaded together.  Hashgacha Pratis is another manifestation of this integration.  The physical cannot be permanent; solidity is a symptom of impermanence.  It is that which appears to our senses to be insubstantial, the spiritual, that can be permanent.
The main focus of this post is to discuss the various meanings the word has, and also to analyze its place in the structure of certain sentences.
In these two parshios, the word תמיד is found regarding:
the Lechem Hapanim/Shulchan,
the Menorah,
the Choshen Hamishpat (twice),
the Tzitz,
the Korban Tamid (twice),
and the Ketores.
But 'Constant' is inconstant.  The meaning of the word varies with almost every application.  Sometimes it means constant/every night, sometimes it means constant/every twelve hours, and sometimes it means constant/every second of every day.  Sometimes תמיד means that the object itself should be constantly present, sometimes it refers to the object's effect, and sometimes constancy means there should be no lapse of attention.  In our parsha, Rashi mentions this twice: in 27:20 by the Menora and in 29:42 by the Olas Tamid.  Rashi in Chagiga 26b also discusses this, saying that תמיד in the Menora is like by the Olas Tamid and the Chavitin, that 24 hours shouldn't go by without them, but by the Shulchan, it means (according to the Rabanan in Shabbos 133b) constant without a moment's lapse.  In English, the words "continuous" and "continual"  and "constant" distinguish among various sorts of tamid, but in Lashon Hakodesh we often have single words comprising numerous variations, and we are expected to determine the specific meaning from drashos or context.
The Mizrachi and the Gur Aryeh in this parsha speak briefly about the variation.  Nothing I've seen is completely satisfying, and I wouldn't even bother trying to find the principle myself.  (In fact, the Mizrachi, Gur Aryeh, Malbim and others here assume that Tosfos in Chagia 26 argues with Rashi regarding the Menorah, that Rashi holds it means every night, and Tosfos holds it refers to the Ner Maaravi, but I don't see that is what Tosfos means.  Not only is Tosfos not arguing on Rashi at all, I think that Tosfos is reinforcing Rashi's pshat.)

Now let's talk about sentence structure.  Reb Shimon (Yoma 7b) says that regarding the Tzitz, in the passuk of והיה על מצחו ,תמיד לרצון להם the word תמיד is tied to the following words-- Tamid Le'Ratzon; Reb Yehuda holds it finishes the first phrase-- Ahl Mitzcho Tamid. ;Reb Shimon says a similar thing in another context in Menachos 23. The Shaagas Aryeh in Teshuvos OC 38 writes one of his oft cited pieces on the Rambam's psak regarding the machlokes on the Tamid of the Tzitz, as it applies to Tefillin

טומאה דחויה בציבור כרב שמעון, אפילו אינו על מצחו מרצה כרב שמעון, לא יסיח דעתו מן הציץ ומן התפילין כרב יהודה.)

It's interesting that in the passuk in Devarim 11:12, the word תמיד can be read either way, too, and the Trop shows that it is read as the first word of the second phrase. There's an esnachta under the preceding word. 

(אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ דֹּרֵ֣שׁ אֹתָ֑הּ) תָּמִ֗יד עֵינֵ֨י יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔הּ מֵֽרֵשִׁית֙ הַשָּׁנָ֔ה וְעַ֖ד אַחֲרִ֥ית שָׁנָֽה׃

In Maariv, both at the end of the first bracha and at the end of the last bracha (Baruch Hashem Le'olam, which is not said in Israel, but is said in most places in the US,) there is a word that is called אין לה הכרע.  This means that we do not know whether it belongs at the end of the first half of the sentence or the beginning of the second.  This word is, of course, תמיד.  In the last bracha, it goes המלך בכבודו תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד.  Tamid might mean בכבודו תמיד, or it might be intended to mean  תמיד ימלוך עלינו לעולם ועד.  Before saying "Ha, it can't mean the latter, because then it would be repetitive!" please note that the Magen Avraham in  OC 236 favors that way of saying it, without offering any explanation.  The Abudraham says like the Magen Avraham.  On the other hand, the Prisha there, and the Eliahu Rabba brought in the Machtzis Hashekel there, disagree and say it ends the first phrase.   Also, as I mentioned before, the word תמיד in the passuk in Devarim 11:12 seems redundant exactly as our sentence does- תמיד/mei'reishis hashana ve'ahd achris hashana is just likeתמיד/le'olam va'ed.
great Unknown said"we have a parallel construct in "la'ad ul'e olmai olamim [or olmai olmaya"," where no rephrasing is possible. Similarly, "l'olam ul'e olmai olamim."It is possible that we are dealing here with olam hazeh and olam haba."
The Magen Avraham is particularly interesting to me because around eleven years ago, my father Ztz'l davenned on his father's yahrtzeit and said it like the Magen Avraham.  I heard it from him so the same a year later, but even without hearing it again, my father, who could finish any passuk in Tanach if you read him the first half, simply did not make mistakes.  I found it interesting that the Magen Avraham's opinion has survived in a world of homogenized nusach and "right way" "wrong way" attitudes.
So, coincidentally, the word תמיד in Maariv and in the passuk of the Tzitz is ein lah hechra.  This really doesn't mean that Reb Shimon and Reb Yehuda's approaches would yield different meanings to the sentence in Maariv, because it obviously depends on the context.  But certainly, the Magen Avraham's opinion echoes Reb Shimon's pshat in the passuk by the Tzitz, and also the passuk in Devarim, where it would make perfect sense as the end of the first phrase but is given the Trop as the first word of the second phrase.

********************************************************

The reason I re-posted this is because of the marvelous Rema in Orach Chaim that pertains specifically to today's date, February 5, 2019, Rosh Chodesh Adar I (תשע"ט.) 

The last Rema in Orach Chaim is on the topic of Purim and Adar Rishon. OC 697:

אין אומרים תחנה בי"ד וט"ו שבאדר ראשון ודין תענית והספד בהן ובו סעיף אחד:

יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלין על פניהם ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה ואסורים בהספד ותענית אבל שאר דברים אין נוהגים בהם וי"א דאף בהספד ותענית מותרים: הגה והמנהג כסברא ראשונה. י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים (הג"מ בשם סמ"ק) וטוב לב משתה תמיד:

The Shaarei Teshuva brings the Chida's observation that the Rema chose these closing words very carefully to echo his first words on Orach Chaim, where he said

הגה שויתי ה' לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו כדבורו במושב המלך כ"ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו כמו שנאמר אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה' מיד יגיע אליו הירא' וההכנעה בפחד הש"י ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח"ג פ' כ"ב) ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הש"י גם בהצנע לכת ובשכבו על משכבו ידע לפני מי הוא שוכב ומיד כשיעור משנתו יקום בזריזות לעבודת בוראו יתברך ויתעלה (טור): 

He explains 

.......................................מסיים רמ"א וטוב לב משתה תמיד ועיין ברכי יוסף שכת' מור"מ ז"ל בחכמה יסד חתימה מעין פתיחה שני תמידין כסדרן הוא פתח בריש הגהותיו שויתי ה' לנגדי תמיד וחתם וטוב לב משתה תמיד כו' ע"ש

And most interesting in the connection to Purim, are the words of the Imrei Emes. He brings the Girsa of the Ein Yaakov (Gittin 57b) that Rav Shmuel bar Shilas was the descendant of Haman who learned in Bnei Brak. He brings from the Ari Za"l that the letters of the name bar Shilas are the first letters of shivisi Hashem l'negdi samid. He adds that the appellation of Mordechai HaTzadik, "Yehudi," are the last letters of that phrase. Thus, Rav Shmuel bar Shilas epitomized the lesson of שויתי ה' לנגדי תמיד, and absolutely contradicted the middah ra'ah of Haman by embodying the middah tova of Mordechai Hatzadik. The holiday of Purim, the high point of a month of מרבים בשמחה, a month which epitomizes טוב לב משתה תמיד, is  best understood by looking at those individuals, Mordechai HaTzadik and Rav Shmuel bar Shilas, whose very names expressed their lives of שויתי ה' לנגדי תמיד.

אמרי אמת - שושן פורים

ותשם אסתר את מרדכי על בית המן, הם הוציאו כל ניצוצות הקדושה מקליפת המן.

איתא מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. ואיתא בעין יעקב, ומנו רב שמואל בר שילת. 

איתא מהאר"י ז"ל דשיל"ת הוא ר"ת שויתי ה' לנגדי תמיד, רב שמואל בר שילת היה מייחד יחודים חדשים בכל יום, וזהו שאיתא בגמרא הטיילין בכל יום וכו' כגון רב שמואל בר שילת, כשנמצאים תמיד במלכות שמים אין לנו שעבודים אחרים, וזהו שויתי וגו' כי מימיני בל אמוט. 

שויתי ה' לנגדי תמיד ס"ת יהודי, איתא בגמרא בבא בתרא שרב שמואל בר שילת היה מלמד תינוקות ולימד לו רב כי מחית לינוקא לא תימחי אלא  בערקתא דמסנא. דקארי קארי דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה. וברש"י וסופו לתת לב. 

ערקתא דמסנא זהו רמז למה שאיתא שבשעת השמד צריך למסור נפש אפילו על ערקתא דמסנא, וזה קיים מרדכי דכתיב ולא קם ולא זע ממנו היינו משום דאיתא שהמן עשה עצמו עבודה זרה, ורב שמואל בר שילת הכניס זאת בכל בני ישראל שימסרו עצמם. ואף שכבר הלך מאתנו, דעתו עלינו. וזה שאיתא עוד בגמרא  דרב אשכחיה לרב שמואל בר שילת דהוה קאי בגינתא א" ל שבקתיה להימנותך! א"ל הא תליסר שנין  דלא חזיא לי והשתא נמי דעתאי עלויהו. 

דלא קארי ליהוי צוותא לחבריה היינו כדאיתא כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה, ועל ידי זה מתעלים הכל, וזהו וסופו לתת לב. 

וכן מרדכי הכניע את כל היהודים אליו כדאיתא בשפת אמת שזהו שכתוב ושאר היהודים שנעשו שיריים אליו, פורים נותן כח על כל השנה וזהו כי מימיני בל אמוט

In light of what I had written about the word תמיד, that the word whose literal meaning is  "constant" is ironically inconstant, one can say that the different types of תמידיות also apply to the uses of the word in Shivisi samid and Mishteh tamid - there's tamid, and then there's tamid. The Rema says that it is כדי לצאת ידי המחמירים that one should make the decision to be marbeh ktzas b'simcha. ותן לחכם ויחכם עוד. 

Teruma: On the Architecture of the Synagogue

The post that was originally here has been updated and moved to my current website, Beis Vaad Le'Chachamim.  It can be found here:  

http://beisvaad.blogspot.com/2013/02/teruma-on-architecture-of-synagogue.html


One of the most popular posts on this site is this discussion of the similarities of the Mishkan and the Beis Haknesses.  It's been viewed by a broad spectrum of readers from Kabul, Afghanistan to Gun Barrel City, TX, and has accumulated over seven thousand page views.  Even subtracting Nigerian princes, and even though it works out to around three views a day over the six years it's been up, that's a lot for this website, especially considering how not-reader-friendly my site can be.  Instead of re-posting it, I'm linking to it here.

Its value is fourfold:
1.  It emphasizes that a shul is truly a מקדש מעט, a Mishkan on a smaller scale.
2.  It is helpful when saying a shiur in Kodshim to be able to use the shul as a visual aid, for example, using the Bima to point out the Matnos Dam,the amud and paroches for avodas Yom Hakippurim, and so forth.
3.  It reinforces the awareness that many of our minhagim, even minhagim that seem merely arbitrary or utilitarian, are of ancient provenance and have a deep significance that is inherent, not adherent.
4.  People who plan shuls are sometimes not aware of the preferences as to the proper layout of a shul.  None of the things we're listing  are essential, but all of them matter, and it's worth being aware of them in the planning stage.  At least you'll know enough to make informed decisions.

http://havolim.blogspot.com/2009/02/terumah-mishkan-and-beis-haknesses.html

That post was written to be understood by a broader audience.  I felt that the idea is so important, and so fundamental to what it means to daven in a shul, that I wrote it so that it could be understood by everyone.  Now, for the rest of us, I want to go through the Halachos which deal with the correspondence of the Beis Haknesses and the Mishkan/Beis Hamikdash.  Chazal apply the words Mikdash Me'aht to our shuls (Megilla 29a)  The real question is, how far does this idea go; to what extent does this correspondence manifest itself in halacha.

The cases I want to discuss are the following.

1.  מורא המקדש is a Mitzva De'oraysa (Chinuch 254), from the passuk ומקדשי תיראו (Vayikra 26:2).  Is מורא בית הכנסת a deoraysa or a derabannan (the Yerei'im, and Rav Chaim Falagi., Ran/Ramban Megilla 8a in Rif pagination, Pri Megadim beginning of 153 in MZ, and Mishna Berura 151 sk1).

2.  We are told that we should daven toward the Beis Hamikdash (Brachos 30a), based on various pesukim, including וְשָׁמַעְתָּ אֶל תְּחִנַּת עַבְדְּךָ וְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה (Melachim I 8:30.)  What if the Aron Kodesh is on the North wall, for example.  Should one face north toward the Aron Kodesh or east toward the Makom Hamikdash in Yerushalayim (OC 94).

3.  In the Mishkan, certain items cannot be made of things that had been made for another purpose.  The Rambam (1 Beis Habechira 20) says

 אין עושין כל הכלים מתחילתן אלא לשם הקודש. ואם נעשו מתחילתן להדיוט אין עושין אותן לגבוה.  

To what extent does this apply to the Beis Haknesses and it's appurtenant elements (Zevachim 116b, Magen Avraham 147 sk5, Tshuvos Chasam Sofer OC 40, an awesome Chasam Sofer on this week's parsha, but only in the Shapiro edition of the Toras Moshe, on passuk 27:3, where he says that the copper for the Mitzbei'ach had to be mined specifically for that purpose, Reb Elchonon in KoSh 2:25) .

4.  In today's parsha  (25:8) , we learn that building the Mishkan/Beis Hamikdash is a Mitzva De'oraysa (Chinuch 95).  Does the mitzva of ועשו לי מקדש create a chiyuv de'oraysa to build/designate a shul in the community (זוהר רעיא מהימנא בשלח נט, and see שדי חמד כללים מערכת הב' אות מג-מד.).

5.  It is an issur De'oraysa to plant a tree in the courtyard of the Mikdash, and certainly in the Mikdash proper.  Rambam 6 Avoda Zara:  

הנוטע אילן אצל המזבח או בכל העזרה בין אילן סרק בין אילן מאכל אע"פ שעשאו לנוי למקדש ויופי לו הרי זה לוקה שנאמר לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלהיך. מפני שהיה זה דרך עובדי כוכבים נוטעין אילנות בצד מזבח שלה כדי שיתקבצו שם העם.  

May one plant a tree in the courtyard of the Beis Haknesses (Reb Akiva Eiger OC 150 sk1, but see Netziv.)

6.  There is an issur De'oraysa to damage any structural component of the Mishkan/Beis Hamikdash.  Rambam 1 Beis Habechira 19:  

כן הנותץ אבן אחת מן המזבח או מכל ההיכל או מבין האולם ולמזבח, דרך השחתה לוקה, שנאמר "וניתצתם את מזבחותם . . . לא תעשון כן, לה' אלוהיכם".   

Does the issur of לא תעשון כן (Devarim 12:4) apply to a Beis Knesses?   (Rambam in SHM/LS:65, Avnei Nezer OC 34:17, and Rav Chaim Falagi, but most people say the Rambam really didn't mean it Mid'oraysa as seen in 6 Yesodei Hatorah 7, and also Ran Megilla 8a in Rif pagination, and Toafos R'eim on the Yereim mentioned above.).

7.  Under the rubric of לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד and מן המותר בפיך, there is an opinion (Shabbos 28a) that the architectural elements and utensils of the Mishkan cannot be items which by definition may not be eaten, and they cannot come from non-kosher species of animals.   This is why you cannot use horsehide to make Tefillin or write a Sefer Torah.  Rabbeinu Bachay says that this is why no silk was used in the Mishkan, because it comes from silkworms.  Does this apply to the Beis Haknesses (רבנו בחיי שמות כה,ג, Chasam Sofer, Teshuvos, OC 39, YD 276, and Sdei Chemed.)

I will, IYH, fill this out as time allows.  But if I don't, at least most of the important mareh mekomos are there, and pretty much every single question is variously answered "Yes, it's mandatory," "No, it doesn't matter at all," and "Lechatchila you should try to do it that way."  But it matters very much who says what.

Teruma, Shemos 25:23. The Shulchan, the Show-bread Table. ועשית שלחן

The Ramban here, in 25:24, talks briefly about the Shulchan.  He says:

וכן הדבר, שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב (בראשית א לא): וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אבל כאשר יהיה שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית (מ"ב ד ב), וחלה הברכה על אסוך שמן ומלאה כל הכלים, ובאליהו כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר (מ"א יז טז). וכן השולחן בלחם הפנים, בו תחול הברכה, וממנו יבא השובע לכל ישראל. ולכך אמרו כל כוהן שמגיעו כפול אוכל ושבע (יומא לט א):

Free translation:  This is the essence of the matter, the secret of the Shulchan.  From the time Hashem created the world, nothing comes ex nihilo.  The world functions within the laws of nature, as it says....  But when there is a root object, blessing can befall it and increase it....as we find in the case of Elisha and the jug of oil... and Eliahu and the keg of flour.    So, too, the bread on the Shulchan is the focus of the blessing, and from it comes sustenance to the entire nation.

The Chinuch says this is true for many other things as well.  See there Mitzvas Asei 97, where he brings the Gemora in Sukkah about Nisuch Hamayim and the Omer and other things.  His important statement is the anything that is used in the service of the Ribono Shel Olam becomes a conduit for bracha; by attaining and embodying the spiritual quality of the mitzvah that was done with it it serves as a focus and source of bracha.

The lesson is that, as the Chinuch and the Ramban say, that doing the retzon Hashem with an object brings bracha on it and other like objects.  This can also be used to explain the Gemara with Nechunya chofer boros and his son.  It also explains why some people love to get shirayim from a Tzadik’s table.

Right after seeing this, I learned the Gemora in Megilla 27b, where it says that R’ Zakai was asked what zchus gave him arichus yamim, and he answered that, among other things, he was tremendously diligent to make kiddush Friday night on wine and not bread or something else.  It then says that his elderly mother also sacrificed to help him keep his chumra.  It then says that when his mother died, she left him 300 barrels of wine, and when R’ Zakkai died, he left 3,000 barrels.  This is a perfect example of bracha coming to a specific thing through a kiyum retzon Hashem in similar objects.  I would note, though, that sometimes the bracha comes and the person doesn't get it because he wasn't mispallel, and sometimes the bracha comes to to others in his generation, or to  his own descendants many years later.


By the way, it's more interesting to know that the Ramban is actually part of a discussion among the Rishonim.

The Rambam in Moreh, 3:45, says he finds the idea of the Shulchan enigmatic.  He says, 

...אבל השולחן והיות עליו הלחם תמיד, לא אדע בו סיבה ואיני יודע לאיזה דבר אייחס אותו עד היום.

The Abrabanel, no doubt taking his cue from the Rambam, writes that he finds the concept of the Shulchan to be puzzling.  He says, 

מה היה הצורך במצוה הזאת לשים חלות על השולחן ההוא, ולבונה בתוכם, ושלא יאכל אדם מהם כל השבוע עד היום השביעי. האם היה זה לצורך גבוה, והנה הלחם לא היה נאכל שמה ולא היה יתברך צריך אותו כי הוא הנותן לחם לכל בשר.

Rashi here, DH זר זהב סביב, says, 

סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שולחן מלכים.

so you can see that the Ramban is addressing this question with his own special insight.

This approach of the Ramban is very nicely expanded in Rabbeinu Bachaye.  Rabbeinu Bachaye says:

וע״ד הפשט הוצרך השלחן בבית  ה׳ בלחם אשר עליו להיות שורש דבר שתחול הברכה בו והלחם אשר עליו היה נאכל לכהנים משרתי המקדש והיה מספיק לרבים מהם מעט  ממנו. וכענין שאמרו רז׳׳ל כל כהן שהיה מגיעו כפול היה שבע. ועל כן נקרא שלחן שהקב״ה שולח ברכתו בלחם שעליו ומשם הברכה משתלח בכל המזונות ויבא שובע לכל העולם, והברכה הזו היתה יש מיש כמעשה הנביאים  וברכתם שהיתה יש מיש כ׳ אין להם כח לעשות יש מאין, והעד  לזה אלישע  בענין (מ ' ב  ד)  אסוך שמן .גם אליהו בענין (מ״א יז) כד הקמח. אבל בריאה יש מאין אין הענין מסור ביד ב״ו ולא מצאנו זה אחר הבריאה כי אם בבריאה עולם במעשה ה׳ כי נורא הוא
וע״ד  המדרש ועשית שלחן עצי שטים שלום טובה ישועה מחילה.
וכן מצינו בארון ובמזבח כי כל הטובות האלה נכללות בה ובאות בסבתם גם בסבת השלחן כי הוא מזבח כפרה לאדם והלחם שעל השלחן הוא  כקרבן על גבי המזבח כשאדם טוב עין מושיב ומאכיל שם העניים והוא שדרשו רזיל  והמזבח ען  שלש אמות וגו׳ (יחזקאל  מא) וידבר אלי זה  השלחן אשר לפני ה'.  פתח במזבח וסיים בשלחן?  אלא בזמן שבהמ״ק קיים אדם מתכפר על ידי המזבח  עכשיו שאין בהמ״ק קייס אדם מתכפר ע״י השלחן: 
ומנהג חסידים שבצרפת שעושים משלחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה  בידו ולא ילונו  בעמלו כי אם הצדקה שעשה  בחייו והטובה שהוא  מיטיב  על שלחנו .  ולכך אמרו רז״ל המאריך על  שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו

When the Beis Hamikdash stood, all bracha flowed through the keilim, such as wisdom through the lamps of the Menora, sustenance through the bread on the Shulchan, and forgiveness for sin through the Korbanos on the Mizbei'ach.  Now that there is no Beis Hamikdash, the table in a man's home serves as the conduit through which blessings flow into your home.  Why the table?  Because when you invite the lonely and the poor to eat with you, you are doing the work of the Shulchan and the Lechem Hapanim.  When you say Divrei Torah at the table, you are recreating the Menora.  When you eat for Oneg Shabbos and Simchas Yomtov, and you refrain from eating that which is assur or inappropriate, it is as if you are bringing Korbanos on the Mizbei'ach.  This is a fact, and it should be emphasized to every young couple. It is the Shabbos table that is the focus and the locus of Kedusha in a Jewish home, and it through that table that all blessings flow min hashamayim.  It behooves us to consciously make an effort to ensure that our table is worthy of the flow of Brachos. 

Terumah, Shemos 25:9. Building the Mishkan: An Ongoing Dialogue with the Ribono shel Olam.

We have a rule of  לא בשמים היא, that after Moshe Rabbeinu's death, we have no recourse to the Ribono shel Olam to determine Halacha.  We must make such determinations here on Earth on the basis of the Torah we have been given.  (For a fascinating discussion of this concept, see the introduction to the Ketzos Hachoshen.  Example:  אבל הקביה בחר בנו ונתן לנו את התורה כפי הכרעת שכל האנושי אעיפ שאינו אמת וא״כ המחדשו הוא חידוש גמור רק שיהיה אמת בהכרעת שכל האנושי וזו שהראה הקדוש ביה למשה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש.  Also, see introduction to Igros Moshe.)  There are exceptions to this rule; one example is that determinations of fact, even where the facts have halachic ramifications, may be done by asking a Navi, and another is the Bas Kol of Beis Hillel.  But as far as I know, in the types of cases where it ought to apply, לא בשמים היא is a brick wall.  In all of the Torah, there is only one exception to the rule.  There is only one case where we may ask a Navi what the halacha is, and that is our parsha- how to build the Beis Hamikdash in its configurations of Mishkan, Shiloh, Bayis Rishon, Bayis Sheini, and Bayis Shlishi.


Passuk 25:9 instructs us to carefully follow the instructions for building the Mishkan and its contents:  ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו .  The Chasam Sofer here in his Toras Moshe, and in his Teshuvos in YD 236 and OC 208, says a new pshat in our passuk, and he expresses great satisfaction from having merited to say this pshat.

From Toras Moshe:

ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו' – לדורות, כן פירש רש"י. והקשה רמב"ן: הא שלמה המלך ע"ה שינה את המזבח ולא עשאהו כתבניתו. ולדידי צריך לי עיון בהיפוך: למאי איצטריך 'וכן תעשו' לדורות, וכי סלקא דעתך לשנות דבר מתבנית אשר דקדק הקב"ה והראהו למשה רבנו ע"ה?! וביותר צריך לי עיון בנין שילה ובית עולמים, מי נתן רשות לזה. והקב"ה הראה למשה רבנו ע"ה משכן קרשים ויריעות, ואף על גב דעל פי נביא נבנה כדכתיב 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל' מלאכי, ובנין העתיד הראה ליחזקאל, מכל מקום מי נתן לנו רשות להאמין לנביאים האלו לחדש דבר מעתה, ועיין סוף פרק הנחנקים

אבל האיר ה' עיני דהאי 'וכן תעשו – לדורות', אף על גב דדרשינן מיניה חומרא פ"ב דשבועות דבעינן לדורות מלך ונביא וכוהן גדול ואורים ותומים, אמנם נראה לעניות דעתי דעיקר קרא לקולא אתי, שנוכל לשנות הבנין והכלים בכל פעם ופעם על פי מראה שיראה השם יתברך לנביאי הדור, אף על גב דבשארי מצות התורה אין שומעים לנביא לשנות כל שהוא, מכל מקום מצוה זו דבנין בית המקדש וכליו מעיקרא הכי ניתנה בתנאי שישתנה על פי מראה, והיינו דקאמר 'ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו' לדורות על פי מראה שאראה לנביאי הדורות, ומכאן הותר לשנות מה שבכתב עליו השכיל ובתוכם שינוי המזבח ששינה שלמה המלך ע"ה, אבל מה שלא הראה שינוי ונעשה לדורות כלי שרת, צריכים לעשותם על פי תבנית מראה הראשונה שהראה למשה רבנו ע"ה בהר, וצדקו דברי רש"י ומיושב קושיית רמב"ן"

From his Teshuvos:

נתקשיתי על כל בניני המקדשות. . . (והלא) אין הנביא רשאי לחדש והיה להם לעשות כמדת חצר המשכן במדבר? ושם אמרתי, שזהו פירוש הפסוק בפ' תרומה [כ"ה - ט'] ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו, ודרשינן פ"ב דשבועות [ט"ו ע"א] 'וכן תעשו לדורות', ולפי עניות דעתי קאי גם א'ככל אשר אני מראה אותך כן תעשו לדורות', שלעולם אני מראה אתכם תבנית הבנין ההוא, וכיון שהקב"ה התנה בתחלה שיבנה כאשר אני מראה א"כ אין כאן חידוש שחידש הנביא, ואולי גם בזה מיושב הא דעפ"י נביא נבנה כי בנין בהמ"ק צריך להיות עפ"י נביא ככל אשר אני מראה 

 "צריך להיות ע"פ נביא ככל אשר אני מראה אותך",

The same idea was expressed by Harav Kook, משפט כהן סימן צ"ג עמוד קעה, as follows:

"אע"ג דבכל ענייני תורה קיימא לן 'לא בשמים היא', ועל ההלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה, כשאמרו ליהושע וכו' 'שאל', היתה התשובה" 'לא בשמים היא' ו'אלה המצוות'- שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה... מכל מקום כל אלה הדברים אינם נוגעים להסידורים השייכים לבנין בית המקדש, שעל זה שנינו מפורש בברייתא דספרי פרשת ראה על הפסוק: 'לשכנו תדרשו ובאת שמה'...- דרוש על פי נביא וכו'. הרי שחידשה כאן תורה שענייני המזבח מסורים הם לנבואה, אחרי דרישה עפ"י תורה או דרישה עפ"י נבואה וכו'. ונראה שהוא הדין כל ענייני תכנית המקדש ובניינו, הוא מסור לנביא, גם לדרוש ממנו שיודיע מן השמים בנבואה, ואין זה נכנס כלל להכלל של 'אלה המצוות' - אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה, ולא בכלל של לא בשמים 

I like the idea that there is a fundamental and otherwise universal rule of Torah that simply does not apply in the Beis Hamikdash.  (We see a similar thing in Rabbeinu Tam's Shkiah Shni'ah, as brought in Tosfos Zevachim 56a and Menachos 20b, that for all of Dinei Torah, it is daytime until the second Shki'ah, but in the Beis Hamikdash, psul linah takes place at the first Shki'ah.  Another: אין עשה דוחה לא תעשה שבמקדש, from Zevachim 96b)  I suppose one could come up with simple and adequate ideas about why the Mishkan is the one exception to the rule of לא בשמים היא.  Here's a list.

• Rashi says in Breishis 28:17, when Yaakov said מה נורא המקום הזה:  אין זה כי אם בית אלוהים וזה שער השמיים , Rashi explains וזה שער השמים: מקום תפלה לעלות תפלתם השמימה. ומדרשו שבית המקדש של מעלה מכוון כנגד בית המקדש של מטה,  and מכוון means that there has to be a match, so the whole concept of לא בשמים היא doesn't pas.  In general, we say, like the Ketzos says,  מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכה ארצה שנאמר ותשלך אמת ארצה ....... and that  השיב הקב"ה זהו רצוני שתעלה אמת מן הארץ והאמת יהיה כפי הסכמת החכמים בשכל האנושי ולשכון כבוד בארצינו.  In general, we can say אמת מארץ תצמח, but not here, because you need the din of  מכוון.
• Or, in simpler terms, "In Your house, there is a din of לא בשמים היא.  In My house, there is no such din.  This is My house."   
• Someone said a nice vort about the difference between Binyan Beis Hamikdash and other mitzvos:  For other mitzvos, we have a din of קבלנות.  For Binyan Beis Hamikdash, where the Torah says ועשו לי, we have a din of שכירות.  A kablan does it the way he wants, as long as he gets the job done.  A sachir is like the yad of the baal habayis.  ועשו לי means we are the yad baal habayis- like the Tur's din yad by shaliach, not like the Rambam.

But I would prefer a good solid lomdus or hagdara.   Here's a suggestion.

There is a machlokes achronim whether the things we were told via הכל בכתב are me'akeiv.  Reb Chaim on the Rambam in 1 Beis Habechira 10 says that the din of הכל בכתב means that any deviation will passel the Beis Hamikdash.  The Chazon Ish and Rav Shach (on the same Rambam) and Reb Isser Zalman (on 5 Bias Mikdash) argue and bring many raayos that even where we apply הכל בכתב, a deviation from הכל בכתב will not passel.  One of the raayos is that in Chulin 83b it says that הכל בכתב tells us the size of the Mizbe'ach, and in Zevachim 62a it clearly says that the size of the Mizbei'ach is not me'akev.  According to them, הכל בכתב is another instance of the special rule that by Kodshim there are dinim lechatchilla and dinim that are me'akeiv, and this is a lechatchila.  This being the case, we can say that לא בשמים היא only applies to dinim that are le'ikuva, but not to determinations of lechatchila and bedi'eved.  If so, there is bichlal no stira between לא בשמים היא and הכל בכתב.

The Chida in Shem Hagedolim, in letter Yud, at the end of his discussion of Reb Yaakov Hachasid, the Rishon who wrote Sheilos Uteshuvos Min Hashamayim, talks about לא בשמים היא, and towards the end (in DH אי נמי) he says a pshat like this: he says that לא בשמים היא is only a problem when it's contrary to halacha, or when the halacha could be determined by the chachmei hador.  If you can't be machri'a, like between Beis Shammai and Beis Hillel, OR- if the navi says a svara that makes sense, then you can be mekabeil.  BUT EVEN THEN, no matter under what circumstances you accepted a halacha that was said by a Navi, if a chacham will later say from his own rayos or svara or drasha that the halacha is different, you will have to drop the Nevu'ah and  listen to the chacham.  (It's more legible here on the second page.)

With this approach, we can understand the Gemara in Sukka 51b perfectly.  The Gemara talks about the Ezras Nashim balcony in the Mikdash. The Gemara asks, how could they build a balcony, what happened to הכל בכתב?  The Gemara answers, that they found a passuk to darshen.  What kind of sense does that make?  הכל בכתב tells you what you can do, and what you must do, and anything other than that is a stira to the instructions!  So how can there be a drasha that says different than the הכל בכתב?  Is there a stira between הכל בכתב and the passuk?  The answer is, as Rav Shach says, that הכל בכתב is lechatchila, but when you need to, you can do otherwise and it remains kasher.  With the Chida, we can say better- that לא בשמים היא tells you that even though you can listen to הכל בכתב as long as things remains parev, but as soon as a chacham says a svara or a drasha farkert, you can't listen to הכל בכתב any more, and you have to build the balcony.

The above explanations work by saying that the Tzuras Habayis is not an exception to the rule of לא בשמים היא, either because הכל בכתב is only lechatchila, לא בשמים היא is only a problem for things that are me'akeiv, or because the הכל בכתב is not contrary to any halacha and would be overturned if someone came up with a good svara or drasha farkert from the הכל בכתב.  But I'm looking for an explanation that would work according to the Chasam Sofer and Reb Chaim, who hold that Kodshim is a unique exception to the rule of לא בשמים היא, and that I do not have yet.

IMPORTANT NOTE:

The Yalkut on Divrei Hayamim (דברי הימים א - פרק כח - רמז תתרפא)

רבי ירמיה בשם רבי שמואל בר"י מגלת בית המקדש מסרה הקב"ה בעמידה, הה"ד ואתה פה עמוד עמדי, משה מסרה ליהושע בעמידה שנאמר קרא את יהושע והתיצבו, עמד יהושע ומסרה לזקנים בעמידה שנאמר ויאסוף יהושע את כל זקני ישראל ויתיצבו לפני האלהים, עמדו זקנים ומסרוה לנביאים בעמידה, עמדו נביאים ומסרוה לדוד בעמידה, ולית לן קראי, עמד דוד ומסרה לשלמה בנו בעמידה שנאמר ואתה ה' חנני והקימני ואשלמה להם, ואומר הכל בכתב מלמד שניתנה תורה לידרש. מיד ה' מלמד שניתנה במסורת, עלי השכיל מלמד שניתנה ברוח הקדש:

and the Yerushalmi Megila (1:1)

ר' ירמיה בשם ר' שמואל בר רב יצחק מגילה שמסר שמואל לדוד ניתנה להידרש מה טעמא (דברי הימים א כח) הכל בכתב זו המסורת מיד ה' זו רוח הקדש עלי השכיל מיכן שניתנה להידרש, 

say that הכל בכתב means that the Ribono shel Olam handed a blueprint- the מגילת בית המקדש- to Moshe Rabbeinu on Har Sinai, and it was handed down through the generations until it reached David Hamelech.  According to this, nothing was taught to the neviim in the time of David. This is not our mesora of the pshat in הכל בכתב, it is not how Tosfos understood it, it is not how the Chasam Sofer learned, it is not how anyone learned.  It's just an alternative mehalach of no relevance to any analysis of the pshat in הכל בכתב that is universally accepted among the mefarshim.  And bichlal, I don't like the idea that there are megillos floating around out there that were given to Moshe Rabbeinu on Har Sinai that Klal Yisrael doesn't know about.  What, Moshe was kind enough to give us the Torah, but he withheld a few pieces?  Doesn't appeal to me.  So the Yalkut, פון א ילקוט שטארבט מען ניט.  As for the Yerushalmi, it does sound like the Yalkut, but it's not cut and dried.  It could be that the Yerushalmi is just saying that it was to Shmuel that the Ksav was given min hashamayim, not to David.

Teruma, Shemos 25:2. Kosher Money. ויקחו לי תרומה

This Post has been moved to Beis Vaad.

Teruma: A Year That Is Just Getting Adar and Adar

(please note: the title and the post contain a little pun that only makes sense if you read  this in English, and not if you translate it, and only if you read Hebrew with indifference to mi'le'el and mi'le'ra.)


Here is a poignant vignette from the Saskatchewan Leader-Post.  It brought me a smile, just in time for Adar.

A "Black Widow" suicide bomber planned a terrorist attack in central Moscow on New Year's Eve but was killed when an unexpected text message set off her bomb too early, according to Russian security sources.

The unnamed woman, who is thought to be part of the same group that struck Moscow's Domodedovo airport on Monday, intended to detonate a suicide belt near Red Square on New Year's Eve in an attack that could have killed hundreds.

Security sources believe a message from her mobile phone operator wishing her a happy new year received just hours before the planned attack triggered her suicide belt, killing her at a safe house.

Islamist terrorists in Russia often use mobile phones as detonators. The bomber's handler, who is usually watching their charge, sends the bomber a text message in order to set off his or her explosive belt at the moment when it is thought they can inflict maximum casualties.

The Mishkan brings Hashra'as Hashechina, and this requires simcha  Learning Torah also brings Hashra'as Hashechina, and also requires simcha.  Which requires more simcha?  Hashem decreed that Nadav and Avihu had to die for what they did at Har Sinai, and that their death would inaugurate some new connection between Hashem and mankind.  Instead of this happening at Mattan Torah, it was delayed until the Mishkan was built.  Rashi explains that Hashem did not want to interfere with the joy of Mattan Torah.  So you see that Simcha is more essential to the Hashra'a that comes with Torah than that comes with the Mishkan.

In what month did Klal Yisrael finally and without any ambivalence accept the Torah?  In Adar.  Kimu Ve'Kiblu.  Is Adar the month of Kabalas Hatorah because of the simcha, or is the simcha inherent in the month the reason it is the time of the final Kabalas Hatorah?  The answer is, Yes.  The two factors work together.  The Gemara (Pesachim 68b, Rebbi Eliezer) says that on most holidays, one may choose to draw close to Hashem through ascetic contemplation, but there are two and only two holidays (besides Shabbos) that require joyous physical involvement in the day, and those are Purim and Shavuos.  The two days of Kabalas Hatorah!

This year is getting Adar and Adar.  The weather is odd, the news is odd, the Middle East is turning upside down and inside out, Australia is beginning to remind us of Atlantis, the United States is just waiting for the Mastodons to show up, everything is just odder than ever and getting odder every day.  All we need now is for Meretz to declare that they are changing the party charter to focus exclusively on the advancement of Breslev Chasidus.  If that's too much to hope for, maybe Ariel Sharon (אריאל בן דבורה לרפואה שלימה) will wake up and, well rested, return with new vigor to his Prime Ministership.

And here is another candidate for Oddness Supreme:  The New York Times, the bastion of enlightened secular patronizing snootiness, the mother of anti-religious social engineering, the haven for self-hating Jews, published the following on January 11 of 2011, and I was amazed at the deference and respect it showed, considering the source:

Q.

After two years of endless nagging, my kosher boyfriend has finally decided to come over to dark side and, at least for one night, temporarily abandon his dietary restraint. Can you recommend a moderately priced place that serves such good pork and shellfish dishes, he’ll convert permanently?

A.

Great food can change minds and alter people’s lives for the better, it’s true. But so can faith, for those who have it. Helping you use food to convince someone to abandon his religious principles cannot end well for me. (Nor for him, if his mother finds out.) The laws of kashrut are clear: No pork. No shellfish.
And so I cannot possibly recommend to you a visit to Momofuku Ssam Bar, where the two banned proteins often combine into Korean-inflected Continental deliciousness, and where a fellow might be introduced to the pleasures of cured hog’s jowl, served with honeycrisp apple kimchi and a Lebanese yogurt cut with maple syrup.
Nor could I nod to the Spanish-style Casa Mono, where you can find a delicious chilled lobster with ham (a combination the great Calvin Trillin would call a double-trayf special). For you there can be no suckling pig at the Italian gem Maialino or pig’s trotter at the British pub the Breslin or barbecued oysters at Tribeca’s American bistro Forgione or clams in black bean sauce at Chinatown’s terrific Oriental Garden.
That said, if you want to skate close to the edge, where the ice is thin and crackly, Chinese is probably your best bet. As my great hero Arthur Schwartz, formerly the restaurant critic for The Daily News of New York, put it in his most recent book, “Jewish Home Cooking,” “the Chinese cut their food into small pieces before it is cooked, disguising the nonkosher foods. This last aspect seems silly, but it is a serious point. My late cousin Daniel, who kept kosher, along with many other otherwise observant people I have known, happily ate roast pork fried rice and egg foo yung. ‘What I can’t see won’t hurt me,’ was Danny’s attitude.”
But proceed with caution. The Torah calls Jews a holy people and prescribes for them a holy diet. If they choose to abandon it, so be it. But you ever argue with a rabbi? I’m not meshuga. Take this boy to the Prime Grill for a kosher steak and tell him you love him.

Sam Sifton is the restaurant critic of The Times.

Yes, this is a year so odd that odd is starting to look normal.  But it is also a year that gives us two months of Mishenichnas Adar Marbim BeSimcha.  Let us use that double dose of Simcha to enhance our limud hatorah and learn with diligence and joy and love, and this will bring the Geula to Klal Yisrael quickly and finally.

Here are illustrations for the upcoming months and their mazal, in keeping with the spirit of

this post.

Parshas Terumah: Shvilei Pinches, from Reb Baruch Fox

"ויקחו לי תרומה" – תורה מ'

Every Jew Is Responsible for Revealing His Portion of the Torah that Was Given to Moshe Rabeinu and then Forgotten

In this week’s parsha, parshas Terumah, it is written: "וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" Our blessed sages expound in the Midrash (S.R. 33,1):

"הדא הוא דכתיב (משלי ד ב) כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם". “. . . Do not forsake this commodity that I have given you.”



We need to explain: (a) what is the connection between "לקח טוב נתתי לכם", which refers to the holy Torah that the Almighty gave us and the possuk "ויקחו לי תרומה", which is not referring to the Torah? (b) why does Hashem request from us: "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם"? It is quite clear that from the moment we received the Torah on Har Sinai, we were obligated to learn, teach, observe and perform.



The Letters תרומה Rearrange to Form מ' תורה

Let us begin our journey, by introducing the words of the Baal HaTurim here: "תרומה אותיות מ' תורה". His source is the Zohar hokadosh (Korach 179.): "אית תרומה מדאורייתא תורה מ', והאי איהו תרומה, תורה דאתייהיבת בארבעים יום". The point is being made that the word תרומ"ה alludes to the fact that the Torah was given over a period of forty days, "תורה מ'". In this light, the Midrash’s exposition on this possuk fits nicely; however, how will we explain the continuation of the possuk: "ויקחו לי תרומה" – תורה מ' - "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"? What lesson are we supposed to learn from the fact that Hashem gave Moshe Rabeinu the Torah over a period of forty days?



Let us introduce a cryptic teaching in the gemorah (Nedarim 38.):

"אמר רבי יוחנן, בתחילה היה משה למד תורה ומשכחה, עד שניתנה לו במתנה, שנאמר (שמות לא יח) ויתן אל משה ככלותו לדבר אתו". The Midrash teaches that Moshe Rabeinu learned directly from the Almighty for forty whole days and kept forgetting what he had learnt, until Hashem gave him the Torah as a gift at the end of the forty days—as it is written: "ככלותו לדבר אתו".



The Alshich hokadosh, in Toras Moshe (Ki Tisa, ibid.) poses the question: Since Hokadosh Boruch Hu knew from the start that Moshe Rabeinu would not be able to remember the Torah unless he received it as a gift, what was the purpose of the entire forty day process—teaching him the Torah, Moshe forgetting the Torah and, finally, bestowing it upon him as a gift?



He explains at length, in his holy words, that the purpose of the Almighty learning Torah with Moshe for forty days, was to purify and refine his nature. It is analogous to the formation of a human embryo, which is a forty day process, as we find in the gemorah (Bechoros 21:): "יצירת הוולד באשה ארבעים יום". Similarly, a forty day purification process was necessary, before he was prepared to receive the Torah as a gift that he would not forget.



For Forty Days Moshe Learned Everything that Future Generations of Scholars Were Destined to Innovate



As is the way of Torah, to be elucidated in seventy aspects, we wish to suggest a novel interpretation for why this forty day process was necessary. We will base our interpretation on the Drashos HaChasam Sofer (part 2,page 406,column 3) explaining a verse in this week’s parsha:

"ויקחו לי תרומה מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי. פה נרמז מה שאמרו חכמינו ז"ל (ויק"ר כב א), שבאותן מ' יום ניתן למשה רבינו ע"ה כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, והיינו בעוסק בתורה לשמה זוכה לכוון חלקו שניתן לנשמתו בסיני... והיינו ויקחו לי תרומה - תורה מ', מאת כל איש, כי כל העוסק בתורה מצליח, (מגילה ו:) ויגעתי ולא מצאתי אל תאמין, ואת אשר ידבנו לבו, ומחדש ומוציא סברא מלבו חידושי תורה, תקחו את תרומתי, כי שלי הוא וכולם ניתנו מרועה אחד".

We are taught a very important principle by the Chasam Sofer. During Moshe’s forty day stay in the heavens, Hokadosh Boruch Hu taught him everything that future generations of scholars were destined to innovate. In addition, we are supposed to understand from this: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" –it is incumbent upon every individual Jew to reveal his own portion of the Torah that was revealed to Moshe during those forty days.



We can embellish his words based on the Midrash (V.R. 22,1):

"אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולן נאמרו למשה בסיני, שנאמר (קהלת א י) יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא, חבירו משיב עליו, כבר היה לעולמים" There are no novel interpretations in the Torah, since everything has already been taught to Moshe on Sinai.



This still conflicts somewhat with a teaching of the gaon Chida’s in Dvash L’fee (8,3):

"האחרונים יכולים לחדש מה שלא יכלו הראשונים, כי עדיין לא הגיע זמן החידוש ההוא" Here we are taught that novel interpretations of the Torah are revealed in every generation. So was it instituted from Above that certain interpretations only be revealed by the scholars of that specific generation. Furthermore, these interpretations could not have been revealed even by earlier generations of more heavenly scholars.



We find a similar conflict with the parsha describing the “mahn” (Shemos 16,4). The “mahn” is described as bread from heaven. The possuk continues: "ולקטו העם דבר יום ביומו"—every day, they were to gather and clarify the novel Torah teachings specific to that particular day. How, too, does this coincide with the Midrash quoted above: "אפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לומר לפני רבו כולן נאמרו למשה בסיני"?



Forty Days in the Heavens Correspond to the Forty Days of an Embryo’s Formation

We can resolve these conflicts based on a concept found in our holy seforim. Moshe Rabeinu remained in the heavens forty days to receive the Torah, because forty days are necessary to form a new creature. These forty days represented the creation and transformation of the people of Yisroel into the nation of the Torah. We find this idea presented by the Siftei Kohen (Ekev): "ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה, מה שהיו ארבעים יום כנגד יצירת הולד, כמו שיצירת הגוף בארבעים יום כן היה צריך ארבעים יום לתורה".



It is well- known that all six hundred thousand neshomes of Yisroel were incorporated within Moshe Rabeinu. This is taught in the Midrash Tanchuma (Beshalach): "משה ובני ישראל, משה שקול כנגד כל ישראל". It is now clear why, during those forty days, Moshe was taught the entire Torah, including the novel interpretations of all future generations—since he embodied all the neshomes of Yisroel, he had to receive all of their portions in the Torah.



However, since the time for many of those chidushim to be revealed had not yet arrived—i.e. they would be revealed by various scholars, each in his own time—it was necessary for Moshe to forget them and not present them before their appropriate times. Nonetheless, every Jew’s ability to perceive and comprehend his own portion of the Torah, is only in the merit of Moshe Rabeinu, the root of all Jewish neshomes, who accepted that portion of the Torah on Har Sinai.



We find support for this concept in the gemorah (Nidah 30:) concerning an unborn fetus:

"ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה". The fetus is taught the entire Torah; yet, as he is born, an angel slaps him on his mouth and he forgets it all. Once again, we might wonder, what purpose does it serve to teach the unborn child the entire Torah, if he is destined to forget it all at birth?



The answer is provided by the Noam Elimelech in Likutei Shoshanah:

"אם לא היו מלמדין אותה, לא היה באפשרי לקבל וללמוד אחר כך את התורה, לכן מלמדין אותה מתחילה כדי שאחר כך בנקל תוכל לקבל וללמוד התורה".

If the neshome would not be taught the Torah initially, prior to birth, it would be impossible for it to achieve and comprehend the Torah by natural means, after birth, from within the confines of its physical, material body.

This also applied in a general sense to Moshe Rabeinu, the embodiment of all Jewish neshomes, during those forty days. Had he not forgotten those portions belonging to future generations, he would have been obligated to reveal them before their time. Had he not learned them at all, we would never have been able to comprehend them and, ultimately, reveal them on our own.



How beautifully this explains the words of Hashem (Malachi 3,22): "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חוקים ומשפטים" Hashem beseeches us to remember the Torah that Moshe spent forty days learning on Har Sinai and then forgot. He did so for the benefit of all future generations. By toiling and endeavoring to study Torah, we successfully return to Moshe Rabeinu those portions which he forgot while on Har Sinai.

This illuminates for us the Chasam Sofer’s elucidation of the possuk: "וידבר ה' אל משה לאמר"—Hashem spoke specifically to Moshe, who accepted all of Yisroel’s portions of the Torah on Har Sinai; "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה"—the word תרומ"הis the same letters as "תורה מ'", an allusion to the fact that Moshe was only given the Torah as a gift after he had struggled for forty days in the heavens to learn it and, still, forgot it all. The lesson we are supposed to learn: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי"—every Jew must devote his heart and soul to Torah study, in order to return his portion to Moshe Rabeinu, who forgot it.



We can now appreciate the meaning of the Midrash:

"ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם" Based on what we have learned in the gemorah (Menachos 65:): "וספרתם לכם, שתהא ספירה לכל אחד ואחד". Whenever the verse uses the term "לכם", it refers to each individual as a separate entity.



So, when the Almighty says to us: "כי לקח טוב נתתי לכם"—He is telling each and every one of us, individually, that we were each given a special portion of His Torah during those forty days on Har Sinai (when He taught Moshe and Moshe forgot). Therefore, I (Hashem) request from all of you: "תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם"—it is up to you to reveal the portions of the Torah that Moshe forgot.