Teruma, Shemos 25:23. The Shulchan, the Show-bread Table. ועשית שלחן

The Ramban here, in 25:24, talks briefly about the Shulchan.  He says:

וכן הדבר, שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא נברא יש מאין, אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב (בראשית א לא): וירא אלוהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד. אבל כאשר יהיה שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית (מ"ב ד ב), וחלה הברכה על אסוך שמן ומלאה כל הכלים, ובאליהו כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא חסר (מ"א יז טז). וכן השולחן בלחם הפנים, בו תחול הברכה, וממנו יבא השובע לכל ישראל. ולכך אמרו כל כוהן שמגיעו כפול אוכל ושבע (יומא לט א):

Free translation:  This is the essence of the matter, the secret of the Shulchan.  From the time Hashem created the world, nothing comes ex nihilo.  The world functions within the laws of nature, as it says....  But when there is a root object, blessing can befall it and increase it....as we find in the case of Elisha and the jug of oil... and Eliahu and the keg of flour.    So, too, the bread on the Shulchan is the focus of the blessing, and from it comes sustenance to the entire nation.

The Chinuch says this is true for many other things as well.  See there Mitzvas Asei 97, where he brings the Gemora in Sukkah about Nisuch Hamayim and the Omer and other things.  His important statement is the anything that is used in the service of the Ribono Shel Olam becomes a conduit for bracha; by attaining and embodying the spiritual quality of the mitzvah that was done with it it serves as a focus and source of bracha.

The lesson is that, as the Chinuch and the Ramban say, that doing the retzon Hashem with an object brings bracha on it and other like objects.  This can also be used to explain the Gemara with Nechunya chofer boros and his son.  It also explains why some people love to get shirayim from a Tzadik’s table.

Right after seeing this, I learned the Gemora in Megilla 27b, where it says that R’ Zakai was asked what zchus gave him arichus yamim, and he answered that, among other things, he was tremendously diligent to make kiddush Friday night on wine and not bread or something else.  It then says that his elderly mother also sacrificed to help him keep his chumra.  It then says that when his mother died, she left him 300 barrels of wine, and when R’ Zakkai died, he left 3,000 barrels.  This is a perfect example of bracha coming to a specific thing through a kiyum retzon Hashem in similar objects.  I would note, though, that sometimes the bracha comes and the person doesn't get it because he wasn't mispallel, and sometimes the bracha comes to to others in his generation, or to  his own descendants many years later.


By the way, it's more interesting to know that the Ramban is actually part of a discussion among the Rishonim.

The Rambam in Moreh, 3:45, says he finds the idea of the Shulchan enigmatic.  He says, 

...אבל השולחן והיות עליו הלחם תמיד, לא אדע בו סיבה ואיני יודע לאיזה דבר אייחס אותו עד היום.

The Abrabanel, no doubt taking his cue from the Rambam, writes that he finds the concept of the Shulchan to be puzzling.  He says, 

מה היה הצורך במצוה הזאת לשים חלות על השולחן ההוא, ולבונה בתוכם, ושלא יאכל אדם מהם כל השבוע עד היום השביעי. האם היה זה לצורך גבוה, והנה הלחם לא היה נאכל שמה ולא היה יתברך צריך אותו כי הוא הנותן לחם לכל בשר.

Rashi here, DH זר זהב סביב, says, 

סימן לכתר מלכות, שהשולחן שם עושר וגדולה, כמו שאומרים שולחן מלכים.

so you can see that the Ramban is addressing this question with his own special insight.

This approach of the Ramban is very nicely expanded in Rabbeinu Bachaye.  Rabbeinu Bachaye says:

וע״ד הפשט הוצרך השלחן בבית  ה׳ בלחם אשר עליו להיות שורש דבר שתחול הברכה בו והלחם אשר עליו היה נאכל לכהנים משרתי המקדש והיה מספיק לרבים מהם מעט  ממנו. וכענין שאמרו רז׳׳ל כל כהן שהיה מגיעו כפול היה שבע. ועל כן נקרא שלחן שהקב״ה שולח ברכתו בלחם שעליו ומשם הברכה משתלח בכל המזונות ויבא שובע לכל העולם, והברכה הזו היתה יש מיש כמעשה הנביאים  וברכתם שהיתה יש מיש כ׳ אין להם כח לעשות יש מאין, והעד  לזה אלישע  בענין (מ ' ב  ד)  אסוך שמן .גם אליהו בענין (מ״א יז) כד הקמח. אבל בריאה יש מאין אין הענין מסור ביד ב״ו ולא מצאנו זה אחר הבריאה כי אם בבריאה עולם במעשה ה׳ כי נורא הוא
וע״ד  המדרש ועשית שלחן עצי שטים שלום טובה ישועה מחילה.
וכן מצינו בארון ובמזבח כי כל הטובות האלה נכללות בה ובאות בסבתם גם בסבת השלחן כי הוא מזבח כפרה לאדם והלחם שעל השלחן הוא  כקרבן על גבי המזבח כשאדם טוב עין מושיב ומאכיל שם העניים והוא שדרשו רזיל  והמזבח ען  שלש אמות וגו׳ (יחזקאל  מא) וידבר אלי זה  השלחן אשר לפני ה'.  פתח במזבח וסיים בשלחן?  אלא בזמן שבהמ״ק קיים אדם מתכפר על ידי המזבח  עכשיו שאין בהמ״ק קייס אדם מתכפר ע״י השלחן: 
ומנהג חסידים שבצרפת שעושים משלחנם ארון לקבורה, להורות כי האדם לא ישא מאומה  בידו ולא ילונו  בעמלו כי אם הצדקה שעשה  בחייו והטובה שהוא  מיטיב  על שלחנו .  ולכך אמרו רז״ל המאריך על  שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו

When the Beis Hamikdash stood, all bracha flowed through the keilim, such as wisdom through the lamps of the Menora, sustenance through the bread on the Shulchan, and forgiveness for sin through the Korbanos on the Mizbei'ach.  Now that there is no Beis Hamikdash, the table in a man's home serves as the conduit through which blessings flow into your home.  Why the table?  Because when you invite the lonely and the poor to eat with you, you are doing the work of the Shulchan and the Lechem Hapanim.  When you say Divrei Torah at the table, you are recreating the Menora.  When you eat for Oneg Shabbos and Simchas Yomtov, and you refrain from eating that which is assur or inappropriate, it is as if you are bringing Korbanos on the Mizbei'ach.  This is a fact, and it should be emphasized to every young couple. It is the Shabbos table that is the focus and the locus of Kedusha in a Jewish home, and it through that table that all blessings flow min hashamayim.  It behooves us to consciously make an effort to ensure that our table is worthy of the flow of Brachos.