Beshalach. Lo Nacham Elokim. Two Havolim on one passuk.

"Havolim" as used in the title is not meant חלילה to deprecate or disparage. See, e.g., the name of the website. It is a reference to

 אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן, א"ל רב פפא לאביי דידי ודידך מאי, א"ל אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא.

But l'maiseh, you'll see why I'm posting this here, and not on my other website.

1.  Rav Galinsky here in his sefer talks of an experience he had when he travelled to collect all over the world. He once stayed at a fine man's house, a baal tzedaka, and he told him a vort. It was not meant as a criticism, it was just in response to something the man had said.

He began by saying that although we have tremendous potential, and every man should say "when can I be like Avraham, Yitzchak, and Yaakov," we also have terrible middos which are part of what it means to be human, and we have to constantly be on guard against them, and not be meyayeish if we have that feeling or thought. You just have to realize this is part of what it means to be a mixture of Heaven and Earth, and you should anticipate it, and face it, and overcome it.

He said that he once heard from Harav Chatzkel Levenstein on the topic, who said that every middah can be used in Avodas Hashem in some form. The Alter from Kelm said that this is why they're called middos. Middah means measure. Every middah, what we call good and what we call bad, is vitally important, but only in the right dose. 500 years ago, the Swiss physician and chemist Paracelsus expressed the basic principle of toxicology: “All things are poison and nothing is without poison; only the dose makes a thing not a poison.” This is often condensed to: “The dose makes the poison.” Anivus and rachamim can be deadly (ענוונותו של זכריה בן אבקילוס), and gaiva and achzariyus can be vitally important. 

Rav Galinsky asked Reb Chatzkel, how can we possibly use the middah of "ולא תסורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם," the middos of Kefira?  Reb Chatzkel famously answered that when a person is faced with a terrible challenge, he must have bitachon. When a person earns a living, he must have b)itachon. But if a poor person comes to you, or someone that doesn't have a job and can't earn a living, comes to you for help, do not tell him to have bitachon. That should not be what you say, and it should not be how you feel. You should feel that if you don't help him, he will be hungry and he will suffer.  That was one of my all time favorite New Yorker cartoons:

Rav Galinsky's host told him that they, Chasidim, had exactly the same idea, expressed differently. Someone came to the Baal Shem in terrible distress, saying that the army was going to quarter a soldier in every person's house. The concerns of kashrus, drunkeness, having women in the house, are self evident. It so happened that the Baal Shem's talmid was in the house, Reb Nachum of Horodna, or something like that, and he said, "Gam zu l'tova." The Baal Shem retorted "It is a good thing that you did not live at the time of Haman, because instead of eitzos and taanis and tefilla, you would have just said "Gam zu l'tova.""

(I heard this in the name of Reb Meir Simcha. At a kneisiah, the gedolim discussed all the terrible dangers facing the community, and one person said אין לנו להשען אלא על אבינו שבשמים. Reb Meir Simcha said that now he understands why that expression is in the Mishna that speaks of the terrible events of ikvesa d'meshicha. This, too is one of the terrible events, that the gedolim will throw their hands up in the air and say oy, אין לנו etc.)

The host then continued and said that he heard someone apply this to a passuk in our parsha, in Beshalach. It says ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם. The lesson is that when the tzibbur is faced with a crisis, you had better not act like נחום איש גמזו, that is not the time to say גם זו לטובה. That is pshat in the passuk. When it comes to את העם, when the tzibbur is facing hardships, then לא נחם, it is not the time for Nachum, it is not the time for pieties like gam zu l'tovah.

2. When I said this to my friend, he responded with a famous story. 

Reb Nachum the Darshan was chastising the community. As is often the case when the mussar is needed, his criticism offended some of the listeners.  The insulted Baalei Batim got up in protest,shaking their fists at the Rov and one of them cried out "Who are you to criticise us? You're not God, לא נחם אלקים!" The Rov immediately responded, 

"דרך ארץ, פלשתים!!"

Ok, then, now that I've taken care of this, I can go shopping for fruit for Tu biShvat and bird seed for Parshas Shira. I have my priorities straight.

UPDATE WITH EXCELLENT MM FROM ר' בוקספאן, from R Yaakov Yosef

וזאת דרש הרב הגאון מו"ה יעקב שליט"א מ"מ ומ"ץ דק"ק ווילנא בחברה "סומך נופלים" דח"ק קירזנער יצ"ו דווילנא בשנת תרמ"ה 

וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך והחזקת בו וגו' (כה לה) ואיתא במדרש ויק"ר פרשה לד א וכי ימוך אחיך הדא הוא דכתיב תהלים מא ב אשרי משכיל אל דל וגו' ע"כ וצרינין להבין כוונת המדרש ומאי קשה ליה 

ואמר הרב הנ"ל כן דהנה ידוע דהקדוש ברוך הוא נתן באדם כוחות שונות ונפרדות אשר כל אחת מתנגדת לחברתה לא כן שאר בעלי חיים דכת אחד הוטבע בהן מתחילה והוא עומד תמיד על מצב אחד מצד דאין לו התנגדות כנגדו למשל הבת יענה יש לה מדת העצבות לזאת היא בוכה תמיד ואיננה שמחה בשום פנים ולהפך יש בעלי חיים שהם שמחים תמיד ואין נעצבין כלל אך האדם מצד שהוא בעל שכל נטע בו השי"ת את כל הכחות והוא בשכלו ישתמש בכל אחת מהן כפי שיהא נדרש לו לפי המקום והזמן ולפעמים צריך להעביר מדת אבר אחד לאבר אחר 

ועתה נדבר מן שני כוחות הנצרכים לענינו והמה הדאגה והבטחון הנה יש אנשים שהם תמיד בדאגה ואף פר' מצורע אם ברכם ה' בעושר והון רב אשר אך מפירות הונם יוכלו לחיות כל ימיהם בשלוה בלי שום עסק ורווח ממקום אחר כלל בכל זאת הם עמלים תמיד בכל כחם להרבות הון כי ידאגו עבור בניהם שיש להם שלשה או ד' בנים ויחשבו מה יהיה עמם לאחר מותם שלא יגיע לכל אחד רק חלק שלישי או רביעי מהונו ומאין ימצאו חית ידם ויש עוד יותר מזה אשר גם לבניהם יהיה די נחלתם לחיות ובכל זאת הם ידאגו עוד עבור בני בניהם כי יש לכל אחד מבניו טפלים מרובים ויחשוב מה יהיה עם הטפלים הללו אחר מאה שנה מאין ימצאו הם חית ידם כל זה וכיוצא בזה מחשבות הבליות מפריעות אותם ממנוחתם בקיצור הם יושבים תמיד ביגון ובדאגה לעומתם יש אנשים אשר אם אך יש להם מזונות על יום אחד או אפילו רק על סעודה אחת הם שמחים וטובי לב ויבטחו בה' כי ישלח להם כל צרכיהם 

אמנם יקרה דהאיש אשר הוא חי תמיד ביגון ובדאגה נעשה לפעמים בעל בטחון גדול דהיינו כשיבואו אליו לבקש נדבה על איזה דבר נחוץ דהקדוש ברוך הוא יושב וזן מקרני ראמים עד ביצי כנים ובודאי לא יעזוב את האיש אשר אתם מבקשים נדבה עבורו ומאן דיהיב חיי יהיב מזוני (תענית ח ע"ב) ועוד טענות רבות כאלה בקיצור נעשה עליו בעל בטחון גדול ולא יתן אף פרוטה אחת 

הנה האיש הזה ישתמש בכחותיו במדה הפוכה דמדת הבטחון היתה לו להשתמש נגד עצמו דעיקר מדת הבטחון היא נגד עצמו דהיינו שהיה לו לבטוח בה' כי יזין את צאצאיו והוא יעסוק בתורה ובמצות אחרי כי יש לו די ספוקו אשר ברכו ה' והדאגה צריכה להיות בעד אחרים דהיינו לדאוג בעד טובת אחרים ולהחזיק יד עני ואביון ולגמול חסד לכל אדם 

וזאת היא כוונת תורתנו הקדושה במה שסמכה וכי ימוך אחיך וגו' לפרשת שמיטה דבפרשת שמיטה כתיב האי וכי ימוך ייקרא כה לה ודרשת חז"ל בזה הסמיכות ידוע (בערכין ל ע"ב) משום דשמיטה משרישה בלב הישראלי נחוץ מדת הבטחון רכל השנה היו עיניהם נשואות לשמים כדאמר הכתוב שם (שם פ' כ) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' וצויתי את ברכתי לכם וגו' ולכן חששה תורתנו פן יפסיד להם זה הבטחון לצד זה שיהו תולין אותו גם על אחרים כנ"ל לזה סמכה וכי ימוך אחיך וגו' ר"ל דמדת הבטחון הוא רק נגד עצמו אך כי ימוך אחיך כל תסמכו על הבטחון כלל רק והחזקת בו וגו' 

וזהו גם כן כוונת המדרש וכי ימוך אחיך הה"ד אשרי משכיל אל דל ר"ל דאל דל הוא משכיל ולא יסמוך על הבטחון וכוונת המדרש היא לדרוש הסמיכות כנ"ל כנ"ל 

כן אמר הרב להחברה הנ"ל הנה נא ידעתי כי אנשים לא עשירים אתם ובכל זאת קמצתם מעצמכם ותדאגו עבור עניים שבחברתכם הנה זה אות אמת כי תתנהגו עם כוחותיכמ במדה נכונה בכן התחזקו ויעזריכם ה'!

(קהלת יצחק פר' בהר)

Beshalach, Haftara, Shiras Devora.

Attention to the intended dikduk can add a layer to the experience of reading Tanach, such as the beat of mi'le'els in the passuk in Barchi Nafshi, תָּֽשֶׁת־חֹ֭שֶׁךְ וִ֣יהִי לָ֑יְלָה.

In this week's Haftara of Beshalach, we read Shiras Devora, from Shoftim 5:12. Devora said

עורי' עורי' דבורה עו'רי עו'רי דברי שיר

The first two Uris are mi'le'ra and the last two are mi'le'el.
ooree' ooree' Devorah, oo'ree oo'ree dabri shir.
Minchas Shai

עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר. שנים הראשונים מלרע והאחרונים מלעיל וכן במכלול דף קל"ז:

Radak

עורי עורי. שנים הראשונים מלרע והאחרונים מלעיל:

There is certainly a good and valid interpretation of this change; for example, that the first is אתערותא דלתתא and the second is אתערותא דלעילא, especially (HaRav Bergman in his new שערי אורה) in the context of Chazal's statement that Devora lost Ruach Hakodesh for a moment after she contrasted herself with the Shoftim of the past (in passuk 7, where she said חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל)

But the truth is that no explanation is necessary.  This type of change is seen in many places in Shira and Tze'aka. Where a word is repeated after a separation, the first time it is mi'le'ra and the second time it is mi'le'el.  I think the best explanation is that when your heart is full, one way or another, you use all your kochos and kavanos.  As Rav Kook says,

ולפעמים באים כל הכוחות יחד ומעירים עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר 

שמונה קבצים קובץ ו סימן יט באורות הקודש ג סימן מא עמוד שג

As always, you need an expert to explain Rav Kook; the magi'ah there explains

וברד"ק כאן השניים הראשונים מלרע דגש על הרי"ש ושניים אחרונים מלעיל דגש בהתחלת המילה על העי"ן ואכן ההרגשה הפנימית והרוח הצפונית באים מלמעלה וקול התרנגול והשעון המעורר מהטבע וכוחותיו והכל יחד נקרא להתחדש ולצאת לפועל ענינו הא לקי לחזרת הנבו אה והשראת השכינה בישראל בשמונה קבצים קובץ ח אות סט התעוררי נפשי התעוררי בגדולה האלקית של ך אל תתבטלי ולא

In Hallel, we say

אנא' השם הושי'עה נא

אנא' השם הצליחה' נא

Hoshi'ah is mi'le'el, but Hatzlicha is mi'le'ra. I think that one is complicated by the repetition of anna/na/anna/na.

And with Uri in that powerful passuk in Yeshaya 51 9

 עו'רי עו'רי לבשי־עז זרוע יהוה עורי' כימי קדם דרות עולמים הלוא את־היא המחצבת רהב מחוללת תנין

Awake, awake, clothe yourself with splendor. O arm of the LORD! Awake as in days of old, As in former ages! It was you that hacked Rahab in pieces, That obliterated the Dragon.
Minchas Shai there

עורי עורי. שניהם מלרע וכן במכלול דף קל"ז והשלישי שבפסוק מלעיל:

Tehillim 57:9

עוּ'רָה כְבוֹדִי עוּרָה' הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר׃

Minchas Shai

. כתוב במכלול דף קל"ז וכבר באו מהם מלרע עורה הנבל וכנור שובה ה' וגו' עכ"ל וכן בס"ס הוא בשני טעמים טעם הראשון הוא ימנית בראש תיבה כמנהג שאינו עושה מלעיל בתהלים והטעם השני עורה שהוא מלרע.

Tehillim 42:10

אומרה לאל סלעי ל'מה שכחתני למה' קדר אלך בלחץ אויב

Minchas Shai there

למה שכחתני. למה הראשון רפה ומלרע והשני דגוש ומלעיל מסורת ורד"ק בפי' ומכלול דף רס"ו

Reb Yaakov Kaminetzky (also in some mefarshim there in Tehillim) has a rule that if Lamah is immediately followed by aho'y then it's mi'le'ra, and otherwise mi'le'el. This is no doubt true, but it's not necessary in that particular passuk. It's a cry from the soul, like a shir, and when the word is repeated after a separation it changes from mi'le'ra to mi'le'el.

There are some words that remain a mystery, like קוּמָה, which varies from one place to another in Tanach, so when you end Birkas Krias Shma with קומה בּעזרת ישׂראל there's no right or wrong way to say it.  As the ibn Ezra says (Sefer Moznayim page 125)

יש מלות שתהיינה לעולם מלעיל ויש שתהיינה מלעיל פעם וימצאו מלדע כמו קומה ה (במדבד י לה) קומה ונשבה אל עמנו' (ירמיה מו טז)

But at least here, you have an approach that makes sense.

Beshalach. Shabbos is the Mekor HaBracha

In Lecha Dodi we say that Shabbos is the source of Bracha.

לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה

What does that mean, that Shabbos is the Mekor, the source, of bracha?  As we may surmise from its appearance in Lecha Dodi, this idea stems from Toras HaNistar.  Indeed, it is found in the Zohar in this week's parsha and in Parshas Yisro, as well as the Ramban and Rabbeinu Bachaya in Parshas Breishis.  (Sources appear following the post.)

Although I am not conversant in Toras HaNistar, this idea does appear in many places.

For example, the Lechem HaPanim on the Shulchan in the Mikdash was the conduit of parnassa, and the Kohanim ate that Lechem HaPanim davka on Shabbos.   It is implicit in the words of Rashi in Breishis that Hashem blessed Shabbos with the Man - which makes one wonder, on the contrary, there was no Man on Shabbos.  Obviously, the source of the Bracha of the Man was the Kedusha of Shabbos, as we will see from the Ramban.

Another example - the Gemara in Beitza about the costs of making Shabbos and the minhagim of Shammai and Hillel. The Gemara says that although our budget is determined on Rosh HaShannah, we have an open expense account for kavod and oneg Shabbos, and that is not part of the budget- precisely like the Man, and davka because Oneg Shabbos is the source of Parnassa, not a draw on our Parnassa.

And finally, the Gemara in Shabbos 118, that one who is "me'aneig" Shabbos is granted endless blessings -

 אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר  אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משעבוד גלויות וכו'.

אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו וכו'. לפיכך צריך האדם לזרז את עצמו כדי לכבד את השבת.

We are lucky to have Baalei Machshava that make the concept accessible to us. I found two, and both are fascinating.  The first is from Rav Sternbuch, and the second is from Rav Tzvi Pesach Frank.  Both imply a very interesting application of this concept.

Rav Sternbuch on passuk 16:26

ששת ימים תלקטהו (ט״ז, כ״ו) 

בזוה״ק מפו׳ ״אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההדא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומיה מההיא ברכה דמתברכאן דיומא שביעאה״ ונראה הביאור ששבת משפיע שפע פרנסה לכל ימות השבוע, כי בשעה ששובת מכל מלאכתו ואינו דואג להמציא טרף לביתו ומשליך על ה׳ יהבו שהוא יספק לו צרכיו, מתברך ביום זה בשפע ברכה להצליח במעשיו כל ימות השבוע, ולכן לא ירד מן ביום השביעי, כי אין זה זמן לדאוג לפרנסתו אלא להיפך בשביתה לגמרי ממלאכתו הוא מתברך בפרנסה בשפע, וזהו הוראה לדורות דהשביתה לגמרי בשבת מכל מלאכה דאפילו דבור בעניני חפציו אסור, זוכה לברכת ה׳ להצלחה כל ימי השבוע בפרנסתו.

Rav Sternbuch's point is that davka the total reliance on Hashem's provenance is the source of success in our worldly endeavors.  The blessing that ensures the success of our efforts comes on a day when we make no effort at all, on a day when we declare that we are totally reliant on the Ribono shel Olam. The one day when we could not go out and find Man is the day that ensures there will be Man to be found the other six days of the week.

Rav Kook, in "Peninei Rabbeinu Tzvi Pesach" (from Rav Kook) recorded in his private journal an amazing and instructive story he saw from the Beis HaLeivi.

"זכור את יום השבת לקדשו“ (שמות ב, ז)

באחד מפּנקסיו, מביא רבינו סיפור לא ידוﬠ על הגאון בﬠל "בית הלוי" מבריסק:

פﬠם, ביום שבח קודש, נכנס אצלו אחד מבﬠלי הבתים של בריסק, כשﬠל פניו

נסןך צﬠר גדול. הוא סיפר לרב כי בתו מקשה ללדת מזה שלושה ימים, ולדברי הרופאים היא בסכנה גדולה. הוא ביקש מהרב שיתפלל עבורה. 

להפתﬠתו, שאלו הבית הלוי: האם כבר קידשת על היין? השיב האיש, ״מרוב צﬠרי לא הייתי מסוגל".

 "אם כך“, פסק הרב, "קודם כל קדש ﬠל היין, ולאחר מכן טול את ידיך. הנך מוזמן לסﬠוד ﬠל שולחני את סﬠודת השבת". 

ישב האיש לסעודה. הגאון מבריסק האריך ﬠמו הרבה, ולבסוף שאלו אם נהנה מהסﬠודה. האורח השיב בחיוב. "אם כך", אמר הרב, "לך ﬠתה לשאול מה שלום בתר". לאחר שﬠה קלה שב האיש ופניו קורנות מאושר: “בתי ילדה בן במזל טוב״, בישר לרב, "אך מוכרח אני להבין: מדוﬠ הכריח אותי רבינו לקדש ולסעוד?" 

השיב לו ה״בית הלוי": "הלא מקרא מלא הוא (תהלים לז, ד): "והתﬠנג ﬠל ה' ־ ויתן לך משאלות לבך", ולכן גרמתי לך להתﬠנג, כדי שיתמלאו משאלות לבך לטובה."

The fascinating thing, to me, is that this reflects the words Hashem said to Moshe Rabbeinu before Kriyas Yam Suf -

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו 

The point is this: Shabbos is the Mekor of Bracha. Now that we're privy to this information, it would make sense to spend Shabbos in prayer and supplication, as we do on Rosh Hashanna. True, to the extent that tearful prayer would negate Oneg Shabbos, it would be disallowed, but at least a little bit! It's the time of bracha, seize the opportunity!

But that is false. The Beis HaLevi did not tell his guest to grab a Tehillim, and Klal Yisrael in the Midbar did not spend Shabbos praying that they should be zocheh that the Man would fall reliably the next week. The job we have to to be mechabeid Shabbos through Oneg. That is the only job. On Shabbos, Tefilla is irrelevant. (please see note below before the Mekoros section.)  Mah titz'ak eilai!  Set the table with shining tableware, sit down, sing Zemiros, gladden the hearts of the lonely, have a beautiful seuda, say beautiful and inspiring Divrei Torah, and don't worry about davenning.

Note:

I thank the person who wrote in to clarify the words "Tefilla is irrelevant." This is the comment, followed by my response.

Anonymous January 17, 2019 at 10:33 AM

..... your statement that "On Shabbos, tefilla is irrelevant... forget about davenning" hardly seems like a proper conclusion, since after all, we still have tefillos on Shabbos, don't we? The difference is only that on Shabbos we don't do שאילת צרכיו as we do the rest of the week. So on Shabbos, the davenning is not for the purpose of petitioning for our needs, but rather focuses instead on connecting to Hashem and tapping into the kedusha of Shabbos. But the fact that the focus of the Shabbos davening is different to the focus of the weekday davening does not mean that on Shabbos, davening is irrelevant. On the contrary, the Shabbos davening is elevated to a higher plane than the weekday davening, and that's why we traditionally spend more time davening during Shabbos than we spend during any other day of the week.

Eliezer Eisenberg January 17, 2019 at 11:12 AM

That is exactly what I meant. I got caught up in the idea and wrote too fast. I was thinking of the Or Zorua in the Hagohos Ashri in Brachos 9b that says that we don't really have to be masmich ge'ula to tefilla on Shabbos, because it's not a tefilla of yom tzara, i.e., as the Shagas Aryeh says in 16, that it's hoda'ah, not bakasha. It's a completely different concept, it's not tefilla as it is generally thought of.

Thanks for pointing that out. I'll fix it.

I think that clarifies what I meant. Tefilla on Shabbos is not Tefilla as it is normally thought of. It is not Bakasha, it is Shevach v'Hodaya. True, the word "Tefilla" is sometimes (Tefillas Chana), albeit rarely, used in Tanach for the latter, but it is predominantly used for the former. In Chazal Tefilla certainly includes bakasha.  In this post, I wanted to use the word "Tefilla" as synonymous with צעקה, as in "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו"

Since I have the Mekoros for everything else here, here's the Shaagas Aryeh on the Or Zarua.

תשובה בהגהות אשר"י בפ"ק דברכות (סי' י ד"ה בשבת) כתב בשם אור זרוע בשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפלה הואיל ונפקא לן מ"יענך ה' ביום צרה" דכתיב בתריה "יהיו לרצון אמרי פי" ושבת לאו יום צרה הוא ע"כ  ..........................  

אבל עיקר דבר זה יש ללמוד מפירש"י רפ"ק דברכות ד ב גבי הא דאמר רבי יוחנן איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ופירש"י ד"ה זה הסומך וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ואמר בברכות ירושלמי מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהא אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים ומתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו ע"כ הרי עיקר הטעם של סמיכת גאולה לתפלה כדי לקרב להקב"ה אליו על ידי קילוסין של יצ"מ ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו כדי שתקובל תפלתו וזה לא שייך אלא בימי צרה שהן ימי החול שאדם מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו וצרותיו של אדם אבל לא בשבת שאין מתפלל בהן אלא שבע שאין בהן שאלת צרכיו ומהאי טעמא כתבו מקצת רבוותא שאין להתפלל בשבת תפלת נדבה הואיל ואין בתפלת שבת שאלת צרכיו אלא דברי שבח בלבד ולהאי טעמא ביו"ט נמי א"צ לסמוך גאולה לתפלה דהא אינו מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו זהו מה שנ"ל בטעמו של האו"ז 

**************************************************************
MEKOROS

The zohar in Yisro by the dibros that Shabbos is the source of Bracha:
Zohar 2:88a:4 

זכור את יום השבת

"זכור את יום השבת לקדשו".    רבי יצחק אמר, כתיב (שם ב ג) "ויברך אלהי"ם את יום השביעי", וכתיב במן (שמות טז כו) "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" - כיון דלא משתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה? אלא הכי תאנא, כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה, משום דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין, וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומוי, מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה.    ובגיני כך מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא, בעי לסדרא פתורא, ולאתקנא סעודתא בליליא דשבתא, בגין דיתברך פתוריה כל אינון שיתא יומין, דהא בההוא זמנא אזדמן ברכה לאתברכא כל שיתא יומין דשבתא, וברכתא לא אשתכח בפתורא ריקניא, ועל כך בעי לסדרא פתוריה בליליא דשבתא בנהמי ובמזוני.

רבי יצחק אמר, אפילו ביומא דשבתא נמי. רבי יהודה אמר, בעי לאתענגא בהאי יומא, ולמיכל תלת סעודתי בשבתא, בגין דישתכח שבעא וענוגא בהאי יומא בעלמא. רבי אבא אמר, לאזדמנא ברכתא באינון יומין דלעילא, דמתברכאן מהאי יומא, והאי יומא מליא רישיה דזעיר אנפין, מטלא דנחית מעתיקא קדישא סתימא דכלא, ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין, תלת זמני מכד עייל שבתא, בגין דיתברכון כלהו כחדא.

ועל דא בעי בר נש לאתענגא תלת זמנין אלין, דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא, בעתיקא קדישא, ובזעיר אנפין, ובחקלא דתפוחין. ובעי בר נש לאתענגא בהו ולמחדי בהו, ומאן דגרע סעודתא מנייהו, אחזי פגימותא לעילא, ועונשיה דההוא בר נש סגי, בגיני כך בעי לסדרא פתוריה תלת זמני מכד עייל שבתא, ולא ישתכח פתוריה ריקניא, ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא, ובהאי מלה אחזי ותלי מהימנותא לעילא.

and similar here on 63b:5-8

ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר. אמר רבי יהודה, בכל יומא ויומא, מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה. וכל יומא יהיב מההוא ברכה דקביל בההוא יומא דיליה. 

ו 

ועל דא משה אמר, איש אל יותר ממנו עד בקר. מאי טעמא. בגין דלא יהיב, ולא יוזיף יומא דא לחבריה, אלא כל חד וחד שליט בלחודוי, בההוא יומא דיליה. דהא לא שליט יומא ביומא דחבריה. 

ז 

בגיני כך, כל אינון (נ''א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חמשא יומין שליטין ביומייהו, ואשתכח ביה, מה דקבילו, ויומא שתיתאה אשתכח ביה יתיר. ואזלא הא, כהא דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב יום הששי, ולא אתמר הכי בכל שאר יומין. אלא הכי אוקמוה, הששי. דאזדווגא (דאזדמנא) ביה מטרוניתא. לאתקנא פתורא למלכא, ובגין כך, אשתכחו ביה תרין חולקין, חד ליומיה, וחד לתקונא, בחדוותא דמלכא במטרוניתא. 

ח 

וההוא ליליא, חדוותא דמטרוניתא במלכא, וזווגא דלהון, ומתברכאן כל שיתא יומין, כל חד וחד בלחודוי. בגין כך, בעי בר נש לסדרא פתוריה בליליא דשבתא, בגין דשארי עליה ברכאן מלעילא, וברכתא לא אשתכח על פתורא ריקניא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בגין כך, תלמידי חכמים דידעין רזא דא, זווגא דלהון מערב שבת לערב שבת. 

And the Rishonim in Breishis 2:3.
Ramban

וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ ברכו במן וקדשו במן והמקרא כתוב על העתיד לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (יא ב) ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד ורבי אברהם אמר כי הברכה תוספת טוב שיתחדש הגופות יתרון כח בתולדות ובנשמה יתרון השכל וַיְקַדֵּשׁ אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים ודברו בזה נכון למאמינים בו כי אין זה מושג בהרגש לאנשים והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כי ימשוך מן הקדש ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח) לפי שאין לו בן זוג ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת

and Rabbeinu Bachaya there in a very similar vein.


The Lechem HaPanim is the source of Bracha for Parnass:

רמב"ן:

זר זהב - ...וכן הדבר שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין. אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אבל כאשר יהי שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית, וחלה הברכה על אסוך שמן, וכן השולחן בלחם הפנים בו תחול הברכה, וממנו יבא השובע לכל ישראל, לכך אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע. (שמות כה כד)

לחם פנים - רש"י, ולשון המשנה בן זומא אומר לחם פנים, בעבור שיהיה לו פנים, אבל כל זה יהיה לדברי האומר כיצד עושין אותו כמין תיבה פרוצה, אבל לדברי האומר כמין ספינה רוקדת, אינו כן... ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר, כענין שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך ובירכתיך, וכבר רמזתי בו... (שם כה ל)

ספר החינוך:

להשים בבית המקדש לפני ה' לחם תמיד, שנאמר ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. משרשי המצוה, שצונה הא-ל ב"ה מצוה תמידית בלחם, לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקנו בו לקיים עליו מצות השי"ת,יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון השי"ת, בו הוא מתברך, ולפי כל ענין וענין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה, לפיהן מעין הברכה נובע עליו... ועל הלחם הזה בעצמו אמרו, כי מפני שהוא תשמיש המצוה ובו נעשה רצון הא-ל, היתה הברכה דבקה בו ביותר, וכל אחד מן הכהנים שהגיע לו ממנו כפול היה שבע... ואמרו המפרשים שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה שנקטרת בכל שבת כשמסלקין הלחם, אין כונתם חלילה להיות חילוק כלל בין הלבונה והלחם למעלה, וקיום מצות הא-ל בלחם ובלבונה אחד הוא... אבל כל אלה הענינים יכתבו על צד העוסקים, כי הלחם שנאכל לכהנים אין לכתב עליו שכלו לשם, כי הם יאכלוהו. נמצא כי אין כולו לשם, כי אחרים יחלקו בו, אבל בכל מה שלא יהנה בו האדם כלל, אלא שעושה ממנו מצות בוראו וכלה לגמרי במצוה, בזה נוכל לומר עליו כי כולו לה'... והרמב"ם כתב אבל השולחן והיות הלחם עליו תמיד לא ידעתי לו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום... (תרומה מצוה צז)

שם משמואל:

ועל פי זה יש ליתן טעם על לחם הפנים הבא מצה ולא חמץ. ולכאורה הנה שבת היא עוד במעלה יתירה משבועות, ששבת היא יומא דנשמתא מעין עולם הבא, ומאחר דבשבועות אין מזיק חמץ, אדרבא מצוה להביא חמץ, למה בשבת אסור להביא חמץ. אבל יובן זה עם מה שאמרנו הרבה פעמים כי יש בשבת ב' בחינות, בחינה אחת שהיא אחר ששת ימי המעשה, והיא כדמיון עולם הבא שאחר עולם הזה, ובחינה שניה שהיא ראשית לימי המעשה הבאים, ומניה שיתא יומין מתברכין. והנה לחם הפנים הנסדר בשבת ומונח על השולחן עד השבת הבאה, וממנו בא שובע לעולם כמו שכתב הרמב"ן, ואיננו יכולין לומר שהוא מצד הבחינה הראשונה שבשבת, שהיא השלמה אחר ששת ימי המעשה שעברו, שהרי איננה נגמרת מצותו עד השבת הבאה, ואין לו ענין עם ששת ימי המעשה, רק סילוק הלחם והקטרת הבזיכין שייכים לשבת שעברה, אבל הסידור היא מפאת הבחינה השניה שבשבת, שהיא התחלה וראשית לימי המעשה הבאים, וכל התחלה וראשית צריכה להיות מצה ולא חמץ כנ"ל, אבל יום טוב של שבועות שהוא רק מפאת השלמה אחר ימי הספירה, על כן בא חמץ. (שמות תצוה תרע"ב)

פרי צדיק:

...ויש גם כן ב' המדרגות בהמשכת הקדושה, ועל זה אמר והיתה לאהרן ולבניו, שהקדושה להכניס בלחם הפנים יהיה לאהרן ולבניו, וכדאמרינן שם (יומא ל"ט) מ' שנה ששימש שמעון הצדיק וכו' ונשתלחה ברכה וכו' ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר וכו'... והוא על ידי הקדושה שנתן שמעון הצדיק הכהן הגדול בלחם הפנים. וקדושה היא ברכה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש שם. וכן כל הכהנים נתנו אז קדושה וברכה בלחם הפנים, ולפי הכנת הכהן האוכלו כן שרה הברכה במעיין, יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר... ומכל מקום אחר כך מקבלים הם קדושה מאכילת לחם הפנים, כמו שכתוב בזוהר הקדש בגין ההוא לחם מזונא דהוו לקטו כהני אתברכו כל מזונא וכו', מזונא דקא נפיק מגו שלחן מברך מזונא דכהני, היינו שהועיל לכהנים אכילת לחם הפנים לכל האכילות שאכלו תמיד שיהיו בקדושה, ומשום הכי כתיב אחר כך ואכלוהו לשון זכר, שאז נעשה לחם הפנים המשפיע קדושה לכהנים... (ויקרא אמור י)

Shammai and Hillel and the introductory words in Beitzah 15b-16a

תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו

א"ר אבהו מאי קראה (תהלים פא, ד) תקעו בחדש שופר (בכסא) ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב (תהלים פא, ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב (בראשית מז, כב) ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה מר זוטרא אמר מהכא (משלי ל, ח) הטריפני לחם חקי

תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה

אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום

Rashi

כל מזונותיו של אדם - כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר

 מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו:

חוץ מהוצאת שבתות - אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה:

פוחתין לו - כלומר ממציאין לו שכר מועט:

ואוכל את הראשונה - נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת:

לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת:

מחד שביך לשבתיך - מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה:

יום יום - יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו:

An excellent synopsis from sefer Dan Yadin on Brachos (from a contemporary named Nissan Dayan, Bnei Brak,) page 135 on Brachos 29a

ובזה ביארנו בס"ד בסה"ק מעין גנים עה"ת בפ' אמור מש"כ בלחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו וכו"' דיש לדקדק כפל אומרו ביום השבת ביום השבת ולמה שנתבאר י"ל בהקדים

מש"כ הרמב"ן בפ תרומה דע"י השלחן שהיה במקדש יבא השובע לכל ישראל כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין אבל עולם כמנהגו נוהג אבל כאשר יהיה שם שורש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו כאשר היה עם כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא הסר בימי אליהו וכן האסוך שמן בימי אלישע בן הדבר בשלחן דע"י לחם הפנים תחול הברכה ולכך אמרו כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע עוד כתב הרמב"ן שם דנקרא לחם הפנים ע"ד שנאמר תמיד שהיה מונח בצפון כי ברכת ה' היא תעשיר וכו' יעויי"ש ואיתא בזוה"ק דבעי בר נש לסדרא פתוריה תלת זמני דלא ישתכח פתוריה ריקנא ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא משום דמההוא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין וכו' וכתי' ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו וא"כ מה ברכתא אשתכח ביה כיון דלא משתכחי ביה מזוני אלא דההוא יומא מתברכן מיניה כל מזוני וכו' יעויי"ש זוהר פ' יתרו הכלל העולה מכל האמור דע"י השבת באה הברכה על ששת ימי המעשה ולא ש ע י ההכנות שבימי החול יש מזון וברכה דלולי השבת היינו שמירתה אין נפש וקיום לעולם כנז' באוה"ח הנ"ל וע"י שמירת חשבת באה הנפש וקיום וברכת השפע לעולם הה י"ל רומז הפסוק ביום השבת ביום השבת יערכנו היינו דע"י עריכת לחם הפנים לפני ה' ביום השבת עי"ז באה הברכה לעולם ובזה אפשר עוד הפעם לערוך לחם לשבת הבאה וכן לעולם ונמצא דלא העבודה שבימות החול שעל ידם מכינים הלחם עי"ז עורכים הלחם בשלחן

ביום השבת אלא דווקא ע י העריכת לחם ביום השבת זה הנותן הברכה שיהיה בחול לחם ושיהיה אפשר שוב בשבת הבאה לעורכו ונמצא דשבת עורכת לשבת וכאילו כתי' ביום השבת יערכנו ביום השבת יערכנו ואם לא יערכנו בידם השבת והשלחן יהיה ריק לא תחול הברכה ולא יהיה מה לערוך ביום השבת הבאה ונכון הוא בס"ד והנה בגט' יומא פה נאמרו כמה טעמים במה שפקוח נפש דוחה את השבת ובסה"ק הרי בשמים הבאתי בס"ד טעם נוסף

Beshalach, Shemos 17:16. Remembering Amalek During Davening.

For Jan, of New Jersey, I will try to provide a brief summary in English of the paragraphs I cite.

The mitzva to remember the lasting damage caused by Amalek, and our hope that what they did will one day be reversed, occurs in several places in our tefilla, but one might daven his whole life and not realize what he is saying.

The passuk says ויאמר כי יד על כס י-ה מלחמה לד' בעמלק מדר דר

Rashi:

כי יד על כס יה: ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית, ומהו כס, ולא נאמר כסא, ואף השם נחלק לחציו, נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו, וכשימחה שמו יהיה השם שלם והכסא שלם, שנאמר (תהלים ט ז) האויב תמו חרבות לנצח, זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א יא) ועברתו שמרה נצח, (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה, מהו אומר אחריו (תהלים ט ח) וה' לעולם ישב, הרי השם שלם, (תהלים שם) כונן למשפט כסאו, הרי כסאו שלם:

For there is a hand on the throne of the Eternal:  כִּי-יָד עַל כֵּס יָ-הּ. The hand of the Holy One, blessed be He, was raised to swear by His throne, to have a war and [bear] hatred against Amalek for eternity. Now what is the meaning of כֵּס [as opposed to כִּסֵא and also [why is] the Divine Name divided in half? [I.e., why is the Name יָ-הּ used instead of י-ה-ו-ה ?] [The answer is that] the Holy One, blessed be He, swore that His Name will not be complete and His throne will not be complete until the name of Amalek is completely obliterated. And when his name is obliterated, the Divine Name will be complete, and the throne will be complete....., as it is said: “The enemy has been destroyed; swords exist forever (לָנֶצַח)” (Ps. 9:7); this [who they are referring to] is Amalek, about whom it is written: “and kept their fury forever (נֶצַח)” (Amos 1:11). "And You have uprooted the cities-their remembrance is lost" (Ps. 9:7) [i.e., Amalek’s obliteration]. What does it say afterwards? “And the Lord (וַיהוה) shall sit forever” (Ps. 9:8); thus [after Amalek is obliterated] the Name is complete. "He has established His throne (כִּסְאוֹ) for judgment" (Ps. 9:8). Thus the throne is complete [i.e., thus the throne, here spelled with an “aleph,” is now complete]. — [from Midrash Tanchuma Ki Seitzei]                

According to Rashi, the three letters which are lacking from Hashem’s Name and throne are א, ו, and ה, which can be rearranged to spell the word הוא. In other words, our verse teaches that Hashem has declared a war against Amalek in every generation. When this is finally won, the letters in the word הוא will be returned to their rightful places, at which time His Name and Throne will be restored to their complete glory and His kingship will be permanently established.

The sefer Avnei Shoham (and others) uses Rashi to reveal the meaning of words we say every day in davening.  After Krias Shama, we say לדור ודור הוא קים ושמו קים וכסאו נכון ומלכותו ואמונתו לעד קימת.  "For generation after generation (Le'dor va'dor), He (Hu) is established and His Name is established and His Throne (Kis'o) is firmly set and His kingdom and faithfulness is forever established.   In light of our passuk and Rashi, we see that the words לדור ודור echo the words  מדר דר– in our passuk, and that the words הוא קים mean that the letters in the word הוא, which have been diminished in our world, will be returned to their rightful places. After these letters are restored, we will see that שמו קים וכסאו נכון – Hashem’s name and throne are established and lasting, and מלכותו ואמונתו לעד קימת – His kingdom and faithfulness will be permanent and endure forever.


A reference in Kaddish:
From Sefer HaPardes/Rashi:

בס׳ הפרדס לרש״י  פי׳ קדיש. יתגדל ויתקדש כוי,והאיך יכול להתגדל שמו של הקב׳׳ה, שמא חס ושלום כביכול חסר הוא, אין וודאי חסר הוא, כדכתיב כי יד על כס יה,נשבע הקב׳׳ה שלא יהי׳ הכסא שלם עד שימחה זכר עמלק. וכן מצינו שמו ה׳, וכשהוא אומר כס יה אינו אלא חצי ה׳ באותיות, וכמו כן קורא לכסא כס, הרי שהן חסרין אותיות, לכך אגו מתפללים יתגדל ויתקדש, כלומר יהי רצון מלפני מי שאמר והיה העולם שיגאלנו מבין האומות וימחה את זכר עמלק ויתקדש שמו להיות שלם

In Kaddish, we say "May the infinite Name be made great and sanctified...."  But is Hashem's name in need of being made great?  Yes, it is, because after the attach of Amalek Hashem swore that His Name and His Throne are not entire until the effect of Amalek is erased.  When it says Keis Kah, Kah is only half of the letters of Hashem's name, and Keis is half the letters of Kisei.  We pray that they should be made entire, meaning, that He should redeem us from our exile and erase the name of Amalek and then His Name will be holy and entire.

Tosfos Brachos 3a brings a corollary thought from the Machzor Vitri (written by Rav Simcha of Vitri, a pupil of Rashi) which explains that the congregational response to Yisgadal in kaddish, Yehei Shmei Rabba, is also a reference to this mitzva:

 ועונין יהא שמיה הגדול מבורך, מכאן יש לפתור מה שפי׳ במחזור ויטרי יהא שמיה רבה, שזו תפלה שאנו מתפללין שימלא שמו, כדכחיב כי יד על כס יה, שלא יהא שמו שלם וכסאו שלם עד שימחה זרעו של עמלק, ופירושו כך: יהא שמי׳׳ה שם יה רבא, כלומר שאנו מתפללין שיהא שמו גדול ושלם, ומבורך לעולם הוי תפלה אחרת, כלומד ומבורך לעולם הבא. וזה לא נראה, מדקאמר הכא יהא שמיה הגדול מבורך משמע דתפלה אחת היא, ואינו רוצה לומר שיהא שמו גדול ושלם, אלא יהא שמו הגדול מבורך

Tosfos quotes the Machzor Vitri as saying that the response in Kaddish, Yehei Shmei Rabbah, is a prayer that Hashem's name be made whole, and the interpretation is as follows:  The word Shmeih in Yehei Shmeih is a compound of Shem Yud Hei, which means the Name comprising the letters Yud and Hei; Rabba, may it be made whole again.  The word Mevorach that follows begins another thought.  Tosfos disagrees with this interpretation.



--A reference at the end of Davening:  (guest emendation)
This is also reflected directly in the pasuk we say at the end of Aleinu- ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד: i.e., on the day when the הוא is restored and the Name of Hashem is complete.  On a deeper level, see the sugya Pesachim  50a on " אטו האידנא לאו אחד הוא ?"  Note carefully the reference in that gemara to וזה זכרי לדר דר and the obvious connection to the parasha of Amalek --

Beshalach, The Splitting of the Sea: A Difference of Opinion on Miracles

The Gemara in Sotah, and the Mechilta here, bring a machlokes about who was the first to jump into the Yam Suf.  Sota 36b-37a:

תניא היה ר"מ אומר כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה שנאמר (תהילים סח) שם בנימין צעיר רודם אל תקרי רודם אלא רד ים והיו שרי יהודה רוגמים אותם שנאמר (תהילים סח) שרי יהודה רגמתם לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזכן לגבורה שנאמר (דברים לג) ובין כתפיו שכן אמר לו רבי יהודה לא כך היה מעשה אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה שנאמר (הושע יב) סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עוד רד עם אל ועליו מפרש בקבלה (תהילים סט) הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד וגו' (תהילים סט) אל תשטפני שבולת מים ואל תבלעני מצולה וגו'

As they stood at the edge of the sea, the Shvatim fought among themselves, each one saying "I will be the first to jump in."  Reb Meir says that the first to actually jump in was the (whole) tribe of Binyamin.  Rav Yehuda says it was Nachshon, the leader of the tribe of Yehuda.

A remarkable thing about this Gemara is that Reb Meir says that not only did they fight about it, but the leaders of Yehuda actually threw rocks at the tribe of Binyamin- רוגמים אותם.  And not only did the leaders of Yehuda throw rocks at Binyamin, but it seems that they threw the rocks at Binyamin after Binyamin jumped into the sea.  This is incomprehensible.  I understand they would argue about who gets to do the kiddush Hashem.  But throwing rocks?  And throwing the rocks after they've already jumped in?  What is the pshat?

The Netziv in Devarim (33:12), by the brachos of Moshe to the Shvatim, says an interesting thing.

In the Haamek Davar he says:

״לבנימין אמר ידיד ה׳ ישכן לבטח עליו - טבע שבט בנימין וגדוליו להתהלך בדרך החסידות והפקרות למעלה מטבע אנושי בבטחון כאשר יבואר. על כן סמך ברכת שבטו לשבט לוי. והיינו שבעת שמת שאול והיה דוד מקונן עליו והחל לפני הקינה

ללמד לבני יהודה קשת הנה היא כתובה על ספר הישר ולא היה אותה שעה ראוי לאזהרת מלך מה שנגע לענייני מדינה. אלא היא מכלל הקינה שבעת מלוך שאו ל היה דוד בעצמו מתגבר על גלית במקל ובאבן ולא היה נצרך ללמד את בני יהודה

קשת, והיינו משום חכות שאול היה אז. אבל היום הכרח ללמד את בני יהודה קשת והנה היא כתובה על ספר הישר הוא ספר דברים כדאיתא במסכת ע״ז פרק ב׳ והיינו מקרא שאנו עומדים בו דברכת יהודה היה ידיו רב לו ובברכת בנימין

כתיב ישכון לבטח עליו וא״צ לרוב טכסיסי מלחמה״.

Binyamin always felt that the greatest good that we should aspire to is the experience of open miracles, through Hashem's usurpation of Teva- the supernatural.  Yehuda felt that our work in this world is to achieve what we can through our own efforts, efforts that are rewarded with Hashem's Hashgacha Pratis of success through nissim nistarim, nissim that are amazing and awe inspiring, but cloaked in nature- the preternatural.

In the Harchev Davar he brings the Mechilta here in Beshalach that says

משל למלך שהיו לו שני בנים. אמר לגדו ל הקיצני בשלוש שעות ביום ולהקטן אמר הקיצני עם עמוד השחר, הגיע עמוד השחר ובא הקטן להקיץ, אמר הגדול לי אמר אבא בשלוש שעות והקטן אמר לי אמר אב א להקיצו עם עמוד השחר, וכיון שצהבו זב״ז הקיץ המלך. אמר, בני שניכם רציתם לקיים דברי, לשניכם אשלם שכר, כך לשבט יהודה נתן מלכות ב״ד ולשבט בנימין נתן בהמ״ק

a king asked one son to wake him at dawn, and the other to wake him at nine o'clock.  Come dawn, the six o'clock son went to wake his father, and the nine o'clock son started berating him, what are you doing, you meshuggener, why are you waking father so early???  As they fought, the father woke up and thanked them for doing exactly what he wanted them to do.
The Netziv says

והמשל נפלא, וגם תחילת הענין יש להבין מדוע גבר בנימין על יהודה והיאך ל א חלק לו כבוד. אבל הענין שנס קריעת ים סוף היה מיועד להיות באחד משני אופנים, אם בהנהגת נס נסתר סמוך להליכות הטבע, וע״ז הקדים הקב״ה רוח קדים עזה

כל הלילה ומייבש והולך לאט לאט. אם בדרך נס נגלה שבשעת קפיצה בעומק הים יהא נקרע. והכל לפי הכנה של ישראל. אם לא ימסרו נפשם באמונה לקפוץ בים אז יהא בדרך השגחה פרטית על הליכות הטבע ואם ימסרו נפשם באמונה אז בע״כ

יהא נקרע פתאם. והיה דעת שבט יהודה שכבודו של הקב״ה להמעיט הנס ככל האפשר ע״כ אין ראוי לקפוץ בים עד שיתייבש ע״י הרוח והיה נצרך עוד לשהו י איזה שעות ואז ילכו תחילה כאשר יהודה גבר באחיו. אבל דעת בנימין הי׳ שכבוד ושל הקב״ה הוא להראות נס נגלה, ע״כ אין רצונם לשהות כלל. ואחר דשבט יהודה לא היה ברצונם לילך עתה ע״כ ילכו הם תחילה, והנה קפץ שבטו של בנימין ונקרע פתאום. והיינו מכוון למשל שהמלך ציוה לבנו הגדול להקיצו בשלוש שעות ביום

כדרכן של מלכים כך נתן הקב״ה דעת ורצון השבט הגדול שהוא יהודה לילך בהליכות הטבע להראות שהקב״ה מהוה הכל והטבע בידו, ונתן דעת ורצון השבט הקטן שהוא בנימין להתהלך בדרך גבוה ונעלה להראות שהקב״ה אדון הכל ומשדד

הטבע לגמרי. ע״כ נתן הקב״ה ליהודה מלכות בי״ד שמתהלך בדרך הטבע כמו שנתבאר לעיל, ולבנימין נתן בהמ״ק שניסים קבועים היו בו 

Here, too, Binyamin wanted the open miracle of the splitting of the sea, so they wanted to jump immediately and trigger a neis nigleh, a total overturning of nature; Yehuda wanted some admixture of teva, and they wanted to wait for the the wind that was blowing all night to move more water and dry more land before they jumped in, in order for the miracle to be minimized.

It's remarkable how this Netziv's pshat highlights Klal Yisrael's unchangeable nature.  We haven't changed a bit since Krias Yam Suf.  Today, too, we know that we can exist only through nissim.  The Yishuv in Eretz Yisrael exists only because of a constant neis.  But what is the right way to bring about that neis?  And which is better, a neis niglah or a neis nistar?  There are those, like Shevet Binyamin, that want us to achieve a Geula only by nissim niglim, while others that feel, like Shevet Yehuda, that the time has come to achieve things in what passes for sort of derech hateva, through our efforts that bring about a neis nistar of hashgacha pratis.  And of course, we still hold that the best way to resolve theological differences is by throwing stones.  Who knows?  Maybe it is.

There have been some changes, though.  What's changed is that the first time, the Neis Nistar people were throwing stones at the Neis Niglah people, and now it's the other way around; also, this time the Neis Niglah people believe that we should prepare for the Neis by doing absolutely nothing different than we've been doing for the last two thousand years.


post script- this has nothing to do with the above, but I wanted to post it because I liked it.  We're all familiar with the story, that Nachshon ben Aminadav was the first to jump in, and the water didn't split immediately, it reached his nose, he was at the penultimate point of his life, he said הושיעני אלהים כי באו מים עד נפש טבעתי ביון מצולה ואין מעמד, Save me, O God, for water has come up to my soul.  I have sunk in muddy depths and there is no place to stand; I have come into the deep water, and the current has swept me away.  It was only then that the sea split and he was saved.  My son, Harav Mordechai of Marlboro, NJ, says that we can learn a lesson about avodas Hashem from this story.  If Nachshon had held his nose up higher, the geula would have taken longer.  

Beshalach, Shemos 16:23. Preparing the Mahn with Thought: BCI Update

A double portion of the Mahn came down on Friday, because people would not be allowed to carry it to their houses on Shabbos.  This way, they had their Shabbos food in their houses before Shabbos.  They were also told be sure to cook or bake the Mahn before Shabbos began.  

את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו

There is a discussion in the Mechilta here about exactly how the Mahn was prepared.  Rebbi Yehoshua holds that the mere thought of baking would miraculously transform the Mahn into a baked preparation, and the thought of cooking would render the Mahn cooked.  Rebbi Elazar HaModa'i says that it would taste as if it were prepared the way you wanted, but there was no physical change.  (I suppose this is what underlies the machlokes Reb Ami and Reb Asi in Yoma 74b whether the tribulation of the Mahn was not having food in the pantry or not seeing the food you're tasting.)

יאמר אליהם הוא אשר דבר ה', אמרו לו אימתי אמר להם מחר: את אשר תאפו אפו, ר' יהושע אומר מי שהוא רוצה אפוי היה מתאפה לו והרוצה מבושל היה מתבשל לו. ר' אלעזר המודעי אומר הרוצה לאכול דבר אפוי היה טועם בו כל אפויים שבעולם והרוצה לאכול דבר מבושל היה טועם בו כל בשולים שבעולם ר' אליעזר אומר על אפוי אפו ועל מבושל בשלו הא כיצד יום טוב שחל להיות ערב שבת מנין שאין רשאין לא לאפות ולא לבשל אלא אם כן עירבו ת"ל את אשר תאפו אפו אפו על אפוי ובשלו על מבושל:

Two years ago, I posted a discussion about BCI technology, with which a person can control a computer via thought patterns.  Absolutely no movement is involved; sensors detect and analyze variations in brain wave activity and the program responds to this variation.  Once you can move and click a cursor with brain activity, you can do every single one of the thirty nine melachos of Shabbos without lifting a finger.  

BCI stands for brain–computer interface (BCI).  Other terms used are mind-machine interface (MMI), and direct neural interface, and brain–machine interface (BMI),  For the latest on BCI, go here.

Having seen this Mechilta, and some other sources, it is time for an update.  Some of this material was briefly mentioned in the original post, but most of it is new, like the Mechilta.

Harav Tzvi Pesach Frank, in his pirush on Chumash here and in a teshuva, and the Mirkeves Hamishna and the Netziv in their peirushim on the Mechilta, note that our Mechilta shows that according to Rebbi Yehoshua, this form of melacha is assur on Shabbos; that it needed to be done before Shabbos, even though the cooking and baking would be effected by thought alone.

(Please note that this Mechilta is completely incomprehensible- to me- if we're going to read it literally from a halachic standpoint.  Even if thought would make it cooked, the thought did not cook it.  I'm not talking about the Bishul b'chama/Bishul b'eish issue, I'm talking about no bishul at all happening.  It turned it into a food that was identical with something that had been cooked.  It was נתהפך to become a thing that is Mevushal, but there is no event of בישול taking place.  What we have here is like a thought that takes an object that was in a Reshus Hayachid and makes it re-appear in a Reshus Harabbim.  There was no akira, there was no ha'avara, there was no hanacha.  Before it was there, now it's here.  We have the shiur of a melacha, and we have the effect of a melacha, but the melacha wasn't done.  There's a consequence without a sequence.  Bishlema by netilas neshama, causing death is the melacha, and however you do it it's assur.  Here, it's the act of bishul that is assur and the fact that the food gets cooked is for the chiyuv on a shiur of the melacha.  It's like Zorei'ah, planting: the issur is the planting, and the fact that the seed sprouts is just a test of whether your act of planting was a melacha.  Here, it's impossible that such a thing would be bishul.  Maybe it would be makeh b'patish, but that doesn't make sense either, since it was perfectly good even without the machshava.  But I don't care that this is shver.  The Achronim see the Mechilta as a raya to this question, so I'm going with that.  I guess the problem is not bishul, but Mesaken Manna, like the next source says.)

The Moshav Zkeinim in Bamidbar (11:8) says the following:

 אמרינן בסיפרי ועשו אותו עוגות וכוי, ותימה הא כתיב (שמות ט״ז כ״ג) את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף אלמא היה נאפה ומתבשל ואין לומר לאו דווקא אפו אלא תחשבו עליו, ולדבר[יו] (ה)מתבשל למה היה אסור בשבת לחשוב עליו שיש בו טעם תבשיל, וי״ל [דכיון] דלא היה מתהפך אלא על פי דבורו לתבשיל חשוב תקון דהא אפילו הפרת נדרים לצורך שבת איבעיא לן בנדרים (ע״ז אי) ובסוף שבת (קנ׳׳ז אי) אי שרי בשבת, ואע״ג דהתם שרי הכא חשיב תקון

which means that he holds it is assur, although he says דבורו.

On the other hand, Tosfos in several places indicates that it would be muttar; Fact 1.Designating Truma on Shabbos is assur under Mesaken Manna, a toldah of Makkeh Be'Patish.  Fact 2. Although lechatchila one should not designate Truma with thought alone, if one does so it is effective.  Combining Fact 1 and 2, Tosfos in Gittin 31a DH Bemachshava, and in Chulin 7a DH Vedilma and Bechoros 59a DH Bemachshava says that to do so on Shabbos with thought alone would be muttar.  Also, the Shittah in Beitza 34b says this.  (It's easy to mis-read Tosfos, but what he's saying is that even though machshava would be effective and muttar as far as hilchos Shabbos are concerned, the possibility of doing it with machshava is not sufficient to be mattir a physical hafrasha.)

The Achiezer in 2:49:4 talks about our Tosfos, and mentions that he has several problems with Tosfos' Shittah which he does not answer.  But he says that even according to Tosfos, that it's muttar to be mafrish on Shabbos with thought alone, that's only because Tevel has inherent Truma potential, so you're only designating which part is Truma.  But by Hekdesh, where you're creating an entirely new status, and this status causes a transfer of ownership, such a machshava is like a maaseh and would be assur on Shabbos.  But he says that this is only because ownership transfers generate a concern that you might write, and so are assur miderabanan.  The implication is that a real melacha, if done with Machshava, would be muttar.


Along the same lines, see Reb Akiva Eiger brought in the Shaar Tziyun in 633 sk 14, regarding a too-tall sukkah that has a pile of dirt in middle, and before yomtov you weren't mevateil the dirt, that he is not sure if if it is muttar to be mentally mevateil the dirt to the ground, because it would make the Sukka kasher and therefore be mesaken manna/makeh b'patish.  I cannot find this RAE anywhere except this Shaar Tziyun.  Anyway, from this RAE is appears that he's mesupak regarding the issue of mesaken manna with machshava.

And the best part- Reb Meir Don Plotzki (Kli Chemda) in Beshalach proposes that there is a difference between Shabbos and Yomtov.  On Shabbos, which is an eternal and immutable commemoration of Hashem's Shvisa creating the world through His Machshava, the issur includes melacha that is done with machshava.  But Yomtov, whose kedusha is created by Beis Din, by humans, the issur is only on melacha that is done with an act, the human sort of melacha.  Wouldn't that be interesting, to be mattir BCI melacha on Yomtov but not on Shabbos?

I found a nice article on this topic.  He cites most, if not all, of my references, here.  Here's his summation:

סקירת השיטות שראינו, מהן ניתן להפיק שיטה הלכתית בנוגע ל-BCI:

א.    הגרשז"א – המחשבה כמעשה (בהלכות מסוימות) לענין שבת.

ב.    הרב רוזן – בדיקת התוצאות הסופיות של תהליכים (גם פנימיים) וקישורם למקורם.

ג.    עמדת ה'חומרא' של הכלי-חמדה – כשעשיית המלאכה נעשית כרגיל על ידי המחשבה, אזי זו איננה מנגנון של כ'לאחר-יד' גרידא.

ד.    עמדת ה'קולא' של הכלי-חמדה – פעולה המתבצעת על ידי מחשבה אינה מלאכה גמורה בגידרה, אלא 'רק' איסורא.

ה.    הקהילות יעקב – מעמד של 'עדיף מכלאחר-יד' לפעולה סגולית בהלכות שבת, שלא כדרכה.

ו.     הקהילות יעקב – דרכה של פעולה כזו היא תמיד ה'לא טבעית', לא גזרו חכמים בה.

ז.     הרב זאב לב (והגרשז"א) – החילוק בין החפצא לגברא באדם ובפעולותיו בעולם. זהו היחס המפורש ביותר לנושא, ובשילוב עם חילוק החפצא/גברא זהו פיתוח של מערך מחשבתי עם השלכות הלכתיות קונקרטיות.

Be'ha'aloscha, Bamidbar 11:7. The Color of the Mahn

Rav Yehoshua ibn Shu'ib, (Spain 1280-1340, a talmid of the Rashba,) in his drashos on this week's parsha, writes that one should cover the Challa with white covers.  Similarly, the Eliah Rabba (OC 271 SK 16) brings from the Tzeida Laderech that the cover should be white.  (Actually, the Tzeida Laderech says that whole tablecloth should be white.   Considering that ibn Shu'ib was the rebbi of Rav Menachem ben Zerach, author of the Tzeida LaDerech, it is very likely that the Tzeida Laderech is just quoting his rebbi.  On the one hand, that means that the ibn Shu'ib really did mean 'white', but on the other hand, it makes it likely that ibn Shu'ib also meant the whole tablecloth, not the covers of the challos.  But this doesn't matter.  The Achronim take it to refer to the challah cover, so we will, too.) Achronim ask why the cover should be white, and some suggest that Levanos simply means Clean, as we find in the issur of Libun on Shabbos, where Libun means removal of dirt.  In Shulchan Aruch, it just says that the cover should be clean.

Rav Shlomo Zalman Auerbach is quoted as saying that the cover of the Challos can be transparent, because the main purpose is to physically cover the Challah, as a remembrance of the Mahn which was also covered, and not to hide it from exposure to the wine.  So, what to do? White or transparent?  This is not a momentous question.  I guarantee that nobody is going to give a din v'cheshbon on having the wrong color challa cover.  But..... read on.

It so happens that the Malbim in Parshas Beshalach (Shemos 16:31) asks that there, the Torah describes the Mahn as being והוא כזרע גד לבן, while in our parsha, in 11:7, it is described as והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח.  In Beshalach it is called Zera Gad Lavan, while in Behaaloscha it is just called Zera Gad.  He answers that the whole week, the Mahn was transparent, but on Shabbos it was white, and Parshas Beshalach is talking its appearance specifically on Shabbos.


(I've always thought that Lavan sometimes is used to mean transparent; although the words בהיר צלול and  שקוף are more clear, so to speak, I think that when the Gemara talks about זכוכית לבנה, the most valuable and extravagant kind of glass, they mean colorless.  As evidence, see Pliny's Natural History book 37, where he says "Still, however, the highest value is set upon glass that is entirely colourless and transparent, as nearly as possible resembling crystal, in fact. "  Transparent and translucent are to some extent on a continuum.)


If so, we might say that this would explain why on Shabbos, the covers of the Challos should be white, but on Yamim Tovim, you can use whatever color you want, including transparent.  In fact, maybe transparent would be especially appropriate for Yomtov.  To be yotzei le'chol hadei'os, use a white cover inside transparent vinyl.


(See also here, which, if it matters, I saw after I got ready to write this.  The only thing new that I saw there was the Ibn Shu'ib, and as I pointed out above, that's just the Tzeida Laderech in an earlier iteration.  On the other hand, the mar'ei mekomos that I did have were basically from Rav Shimon Kalman Goldstein.  Yasher Koach.)