Beshalach. Shabbos is the Mekor HaBracha

In Lecha Dodi we say that Shabbos is the source of Bracha.

לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה

What does that mean, that Shabbos is the Mekor, the source, of bracha?  As we may surmise from its appearance in Lecha Dodi, this idea stems from Toras HaNistar.  Indeed, it is found in the Zohar in this week's parsha and in Parshas Yisro, as well as the Ramban and Rabbeinu Bachaya in Parshas Breishis.  (Sources appear following the post.)

Although I am not conversant in Toras HaNistar, this idea does appear in many places.

For example, the Lechem HaPanim on the Shulchan in the Mikdash was the conduit of parnassa, and the Kohanim ate that Lechem HaPanim davka on Shabbos.   It is implicit in the words of Rashi in Breishis that Hashem blessed Shabbos with the Man - which makes one wonder, on the contrary, there was no Man on Shabbos.  Obviously, the source of the Bracha of the Man was the Kedusha of Shabbos, as we will see from the Ramban.

Another example - the Gemara in Beitza about the costs of making Shabbos and the minhagim of Shammai and Hillel. The Gemara says that although our budget is determined on Rosh HaShannah, we have an open expense account for kavod and oneg Shabbos, and that is not part of the budget- precisely like the Man, and davka because Oneg Shabbos is the source of Parnassa, not a draw on our Parnassa.

And finally, the Gemara in Shabbos 118, that one who is "me'aneig" Shabbos is granted endless blessings -

 אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי, כל המענג את השבת נותנין לו נחלה בלי מצרים, שנאמר  אז תתענג על ה' והרכבתיך על במתי ארץ, והאכלתיך נחלת יעקב אביך וגו'. רב נחמן בר יצחק אמר, ניצול משעבוד גלויות וכו'.

אמר רב יהודה אמר רב, כל המענג את השבת נותנין לו משאלות לבו וכו'. לפיכך צריך האדם לזרז את עצמו כדי לכבד את השבת.

We are lucky to have Baalei Machshava that make the concept accessible to us. I found two, and both are fascinating.  The first is from Rav Sternbuch, and the second is from Rav Tzvi Pesach Frank.  Both imply a very interesting application of this concept.

Rav Sternbuch on passuk 16:26

ששת ימים תלקטהו (ט״ז, כ״ו) 

בזוה״ק מפו׳ ״אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההדא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין עילאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומיה מההיא ברכה דמתברכאן דיומא שביעאה״ ונראה הביאור ששבת משפיע שפע פרנסה לכל ימות השבוע, כי בשעה ששובת מכל מלאכתו ואינו דואג להמציא טרף לביתו ומשליך על ה׳ יהבו שהוא יספק לו צרכיו, מתברך ביום זה בשפע ברכה להצליח במעשיו כל ימות השבוע, ולכן לא ירד מן ביום השביעי, כי אין זה זמן לדאוג לפרנסתו אלא להיפך בשביתה לגמרי ממלאכתו הוא מתברך בפרנסה בשפע, וזהו הוראה לדורות דהשביתה לגמרי בשבת מכל מלאכה דאפילו דבור בעניני חפציו אסור, זוכה לברכת ה׳ להצלחה כל ימי השבוע בפרנסתו.

Rav Sternbuch's point is that davka the total reliance on Hashem's provenance is the source of success in our worldly endeavors.  The blessing that ensures the success of our efforts comes on a day when we make no effort at all, on a day when we declare that we are totally reliant on the Ribono shel Olam. The one day when we could not go out and find Man is the day that ensures there will be Man to be found the other six days of the week.

Rav Kook, in "Peninei Rabbeinu Tzvi Pesach" (from Rav Kook) recorded in his private journal an amazing and instructive story he saw from the Beis HaLeivi.

"זכור את יום השבת לקדשו“ (שמות ב, ז)

באחד מפּנקסיו, מביא רבינו סיפור לא ידוﬠ על הגאון בﬠל "בית הלוי" מבריסק:

פﬠם, ביום שבח קודש, נכנס אצלו אחד מבﬠלי הבתים של בריסק, כשﬠל פניו

נסןך צﬠר גדול. הוא סיפר לרב כי בתו מקשה ללדת מזה שלושה ימים, ולדברי הרופאים היא בסכנה גדולה. הוא ביקש מהרב שיתפלל עבורה. 

להפתﬠתו, שאלו הבית הלוי: האם כבר קידשת על היין? השיב האיש, ״מרוב צﬠרי לא הייתי מסוגל".

 "אם כך“, פסק הרב, "קודם כל קדש ﬠל היין, ולאחר מכן טול את ידיך. הנך מוזמן לסﬠוד ﬠל שולחני את סﬠודת השבת". 

ישב האיש לסעודה. הגאון מבריסק האריך ﬠמו הרבה, ולבסוף שאלו אם נהנה מהסﬠודה. האורח השיב בחיוב. "אם כך", אמר הרב, "לך ﬠתה לשאול מה שלום בתר". לאחר שﬠה קלה שב האיש ופניו קורנות מאושר: “בתי ילדה בן במזל טוב״, בישר לרב, "אך מוכרח אני להבין: מדוﬠ הכריח אותי רבינו לקדש ולסעוד?" 

השיב לו ה״בית הלוי": "הלא מקרא מלא הוא (תהלים לז, ד): "והתﬠנג ﬠל ה' ־ ויתן לך משאלות לבך", ולכן גרמתי לך להתﬠנג, כדי שיתמלאו משאלות לבך לטובה."

The fascinating thing, to me, is that this reflects the words Hashem said to Moshe Rabbeinu before Kriyas Yam Suf -

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו 

The point is this: Shabbos is the Mekor of Bracha. Now that we're privy to this information, it would make sense to spend Shabbos in prayer and supplication, as we do on Rosh Hashanna. True, to the extent that tearful prayer would negate Oneg Shabbos, it would be disallowed, but at least a little bit! It's the time of bracha, seize the opportunity!

But that is false. The Beis HaLevi did not tell his guest to grab a Tehillim, and Klal Yisrael in the Midbar did not spend Shabbos praying that they should be zocheh that the Man would fall reliably the next week. The job we have to to be mechabeid Shabbos through Oneg. That is the only job. On Shabbos, Tefilla is irrelevant. (please see note below before the Mekoros section.)  Mah titz'ak eilai!  Set the table with shining tableware, sit down, sing Zemiros, gladden the hearts of the lonely, have a beautiful seuda, say beautiful and inspiring Divrei Torah, and don't worry about davenning.

Note:

I thank the person who wrote in to clarify the words "Tefilla is irrelevant." This is the comment, followed by my response.

Anonymous January 17, 2019 at 10:33 AM

..... your statement that "On Shabbos, tefilla is irrelevant... forget about davenning" hardly seems like a proper conclusion, since after all, we still have tefillos on Shabbos, don't we? The difference is only that on Shabbos we don't do שאילת צרכיו as we do the rest of the week. So on Shabbos, the davenning is not for the purpose of petitioning for our needs, but rather focuses instead on connecting to Hashem and tapping into the kedusha of Shabbos. But the fact that the focus of the Shabbos davening is different to the focus of the weekday davening does not mean that on Shabbos, davening is irrelevant. On the contrary, the Shabbos davening is elevated to a higher plane than the weekday davening, and that's why we traditionally spend more time davening during Shabbos than we spend during any other day of the week.

Eliezer Eisenberg January 17, 2019 at 11:12 AM

That is exactly what I meant. I got caught up in the idea and wrote too fast. I was thinking of the Or Zorua in the Hagohos Ashri in Brachos 9b that says that we don't really have to be masmich ge'ula to tefilla on Shabbos, because it's not a tefilla of yom tzara, i.e., as the Shagas Aryeh says in 16, that it's hoda'ah, not bakasha. It's a completely different concept, it's not tefilla as it is generally thought of.

Thanks for pointing that out. I'll fix it.

I think that clarifies what I meant. Tefilla on Shabbos is not Tefilla as it is normally thought of. It is not Bakasha, it is Shevach v'Hodaya. True, the word "Tefilla" is sometimes (Tefillas Chana), albeit rarely, used in Tanach for the latter, but it is predominantly used for the former. In Chazal Tefilla certainly includes bakasha.  In this post, I wanted to use the word "Tefilla" as synonymous with צעקה, as in "מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו"

Since I have the Mekoros for everything else here, here's the Shaagas Aryeh on the Or Zarua.

תשובה בהגהות אשר"י בפ"ק דברכות (סי' י ד"ה בשבת) כתב בשם אור זרוע בשבת אין צריך לסמוך גאולה לתפלה הואיל ונפקא לן מ"יענך ה' ביום צרה" דכתיב בתריה "יהיו לרצון אמרי פי" ושבת לאו יום צרה הוא ע"כ  ..........................  

אבל עיקר דבר זה יש ללמוד מפירש"י רפ"ק דברכות ד ב גבי הא דאמר רבי יוחנן איזהו בן עוה"ב זה הסומך גאולה לתפלה של ערבית ופירש"י ד"ה זה הסומך וסמיכת גאולה לתפלה רמזה דוד בספר תהלים דכתיב ה' צורי וגואלי וסמיך ליה יענך ה' ביום צרה ואמר בברכות ירושלמי מי שאינו סומך גאולה לתפלה למה הוא דומה לאוהבו של מלך שבא ודפק על פתחו של מלך יצא המלך ומצאו שהפליג אף הוא הפליג אלא יהא אדם מקרב להקב"ה אליו ומרצהו בתשבחות וקילוסין של יציאת מצרים ומתקרב אליו ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו ע"כ הרי עיקר הטעם של סמיכת גאולה לתפלה כדי לקרב להקב"ה אליו על ידי קילוסין של יצ"מ ובעודו קרוב אליו יש לו לתבוע צרכיו כדי שתקובל תפלתו וזה לא שייך אלא בימי צרה שהן ימי החול שאדם מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו וצרותיו של אדם אבל לא בשבת שאין מתפלל בהן אלא שבע שאין בהן שאלת צרכיו ומהאי טעמא כתבו מקצת רבוותא שאין להתפלל בשבת תפלת נדבה הואיל ואין בתפלת שבת שאלת צרכיו אלא דברי שבח בלבד ולהאי טעמא ביו"ט נמי א"צ לסמוך גאולה לתפלה דהא אינו מתפלל בהן י"ח ברכות שיש בהן שאלת צרכיו זהו מה שנ"ל בטעמו של האו"ז 

**************************************************************
MEKOROS

The zohar in Yisro by the dibros that Shabbos is the source of Bracha:
Zohar 2:88a:4 

זכור את יום השבת

"זכור את יום השבת לקדשו".    רבי יצחק אמר, כתיב (שם ב ג) "ויברך אלהי"ם את יום השביעי", וכתיב במן (שמות טז כו) "ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו" - כיון דלא משתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה? אלא הכי תאנא, כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה, משום דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין, וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומוי, מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה.    ובגיני כך מאן דאיהו בדרגא דמהימנותא, בעי לסדרא פתורא, ולאתקנא סעודתא בליליא דשבתא, בגין דיתברך פתוריה כל אינון שיתא יומין, דהא בההוא זמנא אזדמן ברכה לאתברכא כל שיתא יומין דשבתא, וברכתא לא אשתכח בפתורא ריקניא, ועל כך בעי לסדרא פתוריה בליליא דשבתא בנהמי ובמזוני.

רבי יצחק אמר, אפילו ביומא דשבתא נמי. רבי יהודה אמר, בעי לאתענגא בהאי יומא, ולמיכל תלת סעודתי בשבתא, בגין דישתכח שבעא וענוגא בהאי יומא בעלמא. רבי אבא אמר, לאזדמנא ברכתא באינון יומין דלעילא, דמתברכאן מהאי יומא, והאי יומא מליא רישיה דזעיר אנפין, מטלא דנחית מעתיקא קדישא סתימא דכלא, ואטיל לחקלא דתפוחין קדישין, תלת זמני מכד עייל שבתא, בגין דיתברכון כלהו כחדא.

ועל דא בעי בר נש לאתענגא תלת זמנין אלין, דהא בהא תליא מהימנותא דלעילא, בעתיקא קדישא, ובזעיר אנפין, ובחקלא דתפוחין. ובעי בר נש לאתענגא בהו ולמחדי בהו, ומאן דגרע סעודתא מנייהו, אחזי פגימותא לעילא, ועונשיה דההוא בר נש סגי, בגיני כך בעי לסדרא פתוריה תלת זמני מכד עייל שבתא, ולא ישתכח פתוריה ריקניא, ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא, ובהאי מלה אחזי ותלי מהימנותא לעילא.

and similar here on 63b:5-8

ויאמר משה אליהם איש אל יותר ממנו עד בקר. אמר רבי יהודה, בכל יומא ויומא, מתברך עלמא מההוא יומא עלאה, דהא כל שיתא יומין מתברכאן מיומא שביעאה. וכל יומא יהיב מההוא ברכה דקביל בההוא יומא דיליה. 

ו 

ועל דא משה אמר, איש אל יותר ממנו עד בקר. מאי טעמא. בגין דלא יהיב, ולא יוזיף יומא דא לחבריה, אלא כל חד וחד שליט בלחודוי, בההוא יומא דיליה. דהא לא שליט יומא ביומא דחבריה. 

ז 

בגיני כך, כל אינון (נ''א אמר רבי יהודה כל יומא ויומא מתברך מההוא יומא עילאה יומא שביעאה ומתברכן כל שיתא יומין כל חד וחד בלחודוי וכל יומא יהיב ביומא דיליה מההוא ברכה דקביל מההוא יומא עילאה ועל דא משה אמר איש אל יותר ממנו עד בקר דהא לא שליט יומא ביומא דלאו דיליה וכל אינון) חמשא יומין שליטין ביומייהו, ואשתכח ביה, מה דקבילו, ויומא שתיתאה אשתכח ביה יתיר. ואזלא הא, כהא דאמר רבי אלעזר, מאי דכתיב יום הששי, ולא אתמר הכי בכל שאר יומין. אלא הכי אוקמוה, הששי. דאזדווגא (דאזדמנא) ביה מטרוניתא. לאתקנא פתורא למלכא, ובגין כך, אשתכחו ביה תרין חולקין, חד ליומיה, וחד לתקונא, בחדוותא דמלכא במטרוניתא. 

ח 

וההוא ליליא, חדוותא דמטרוניתא במלכא, וזווגא דלהון, ומתברכאן כל שיתא יומין, כל חד וחד בלחודוי. בגין כך, בעי בר נש לסדרא פתוריה בליליא דשבתא, בגין דשארי עליה ברכאן מלעילא, וברכתא לא אשתכח על פתורא ריקניא, (וההוא ליליא חדותא דמטרוניתא במלכא וזווגא דלהון) בגין כך, תלמידי חכמים דידעין רזא דא, זווגא דלהון מערב שבת לערב שבת. 

And the Rishonim in Breishis 2:3.
Ramban

וַיְבָרֶךְ וַיְקַדֵּשׁ ברכו במן וקדשו במן והמקרא כתוב על העתיד לשון רבינו שלמה מבראשית רבה (יא ב) ובשם הגאון רב סעדיה אמרו שהברכה והקידוש על השומרים שיהיו מבורכים ומקודשים ואין משמע הכתוב שידבר על העתיד ורבי אברהם אמר כי הברכה תוספת טוב שיתחדש הגופות יתרון כח בתולדות ובנשמה יתרון השכל וַיְקַדֵּשׁ אותו שלא עשה בו מלאכה כשאר הימים ודברו בזה נכון למאמינים בו כי אין זה מושג בהרגש לאנשים והאמת כי הברכה ביום השבת היא מעין הברכות והוא יסוד עולם וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כי ימשוך מן הקדש ואם תבין דברי זה תדע מה שאמרו בבראשית רבה (יא ח) לפי שאין לו בן זוג ומה שאמרו עוד כנסת ישראל תהא בן זוגך ותשכיל כי בשבת נפש יתירה באמת

and Rabbeinu Bachaya there in a very similar vein.


The Lechem HaPanim is the source of Bracha for Parnass:

רמב"ן:

זר זהב - ...וכן הדבר שזה סוד השולחן, כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין. אבל עולם כמנהגו נוהג, דכתיב וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, אבל כאשר יהי שם שרש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו, כאשר אמר אלישע הגידי לי מה יש לך בבית, וחלה הברכה על אסוך שמן, וכן השולחן בלחם הפנים בו תחול הברכה, וממנו יבא השובע לכל ישראל, לכך אמרו כל כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע. (שמות כה כד)

לחם פנים - רש"י, ולשון המשנה בן זומא אומר לחם פנים, בעבור שיהיה לו פנים, אבל כל זה יהיה לדברי האומר כיצד עושין אותו כמין תיבה פרוצה, אבל לדברי האומר כמין ספינה רוקדת, אינו כן... ועל דרך האמת כי תבין מלת לפני תבין שמו וסודו, כי בעבור היותו כן היה מונח בצפון, כי ברכת ה' היא תעשיר, כענין שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך ובירכתיך, וכבר רמזתי בו... (שם כה ל)

ספר החינוך:

להשים בבית המקדש לפני ה' לחם תמיד, שנאמר ונתת על השלחן לחם פנים לפני תמיד. משרשי המצוה, שצונה הא-ל ב"ה מצוה תמידית בלחם, לפי שבו יחיה האדם, ועל כן צריך אליו להיות הברכה מצויה בו תמיד, ומתוך עסקנו בו לקיים עליו מצות השי"ת,יהיה הרצון והברכה חלים עלינו ויתברך במעינו, כי בכל שעושה בו האדם רצון השי"ת, בו הוא מתברך, ולפי כל ענין וענין שישים מגמת פניו ומחשבותיו ועסקיו בדבר מצוה, לפיהן מעין הברכה נובע עליו... ועל הלחם הזה בעצמו אמרו, כי מפני שהוא תשמיש המצוה ובו נעשה רצון הא-ל, היתה הברכה דבקה בו ביותר, וכל אחד מן הכהנים שהגיע לו ממנו כפול היה שבע... ואמרו המפרשים שאין מן הלחם לגבוה כלום, אלא הלבונה שנקטרת בכל שבת כשמסלקין הלחם, אין כונתם חלילה להיות חילוק כלל בין הלבונה והלחם למעלה, וקיום מצות הא-ל בלחם ובלבונה אחד הוא... אבל כל אלה הענינים יכתבו על צד העוסקים, כי הלחם שנאכל לכהנים אין לכתב עליו שכלו לשם, כי הם יאכלוהו. נמצא כי אין כולו לשם, כי אחרים יחלקו בו, אבל בכל מה שלא יהנה בו האדם כלל, אלא שעושה ממנו מצות בוראו וכלה לגמרי במצוה, בזה נוכל לומר עליו כי כולו לה'... והרמב"ם כתב אבל השולחן והיות הלחם עליו תמיד לא ידעתי לו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום... (תרומה מצוה צז)

שם משמואל:

ועל פי זה יש ליתן טעם על לחם הפנים הבא מצה ולא חמץ. ולכאורה הנה שבת היא עוד במעלה יתירה משבועות, ששבת היא יומא דנשמתא מעין עולם הבא, ומאחר דבשבועות אין מזיק חמץ, אדרבא מצוה להביא חמץ, למה בשבת אסור להביא חמץ. אבל יובן זה עם מה שאמרנו הרבה פעמים כי יש בשבת ב' בחינות, בחינה אחת שהיא אחר ששת ימי המעשה, והיא כדמיון עולם הבא שאחר עולם הזה, ובחינה שניה שהיא ראשית לימי המעשה הבאים, ומניה שיתא יומין מתברכין. והנה לחם הפנים הנסדר בשבת ומונח על השולחן עד השבת הבאה, וממנו בא שובע לעולם כמו שכתב הרמב"ן, ואיננו יכולין לומר שהוא מצד הבחינה הראשונה שבשבת, שהיא השלמה אחר ששת ימי המעשה שעברו, שהרי איננה נגמרת מצותו עד השבת הבאה, ואין לו ענין עם ששת ימי המעשה, רק סילוק הלחם והקטרת הבזיכין שייכים לשבת שעברה, אבל הסידור היא מפאת הבחינה השניה שבשבת, שהיא התחלה וראשית לימי המעשה הבאים, וכל התחלה וראשית צריכה להיות מצה ולא חמץ כנ"ל, אבל יום טוב של שבועות שהוא רק מפאת השלמה אחר ימי הספירה, על כן בא חמץ. (שמות תצוה תרע"ב)

פרי צדיק:

...ויש גם כן ב' המדרגות בהמשכת הקדושה, ועל זה אמר והיתה לאהרן ולבניו, שהקדושה להכניס בלחם הפנים יהיה לאהרן ולבניו, וכדאמרינן שם (יומא ל"ט) מ' שנה ששימש שמעון הצדיק וכו' ונשתלחה ברכה וכו' ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר וכו'... והוא על ידי הקדושה שנתן שמעון הצדיק הכהן הגדול בלחם הפנים. וקדושה היא ברכה, כמו שכתוב בזוהר הקדוש שם. וכן כל הכהנים נתנו אז קדושה וברכה בלחם הפנים, ולפי הכנת הכהן האוכלו כן שרה הברכה במעיין, יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר... ומכל מקום אחר כך מקבלים הם קדושה מאכילת לחם הפנים, כמו שכתוב בזוהר הקדש בגין ההוא לחם מזונא דהוו לקטו כהני אתברכו כל מזונא וכו', מזונא דקא נפיק מגו שלחן מברך מזונא דכהני, היינו שהועיל לכהנים אכילת לחם הפנים לכל האכילות שאכלו תמיד שיהיו בקדושה, ומשום הכי כתיב אחר כך ואכלוהו לשון זכר, שאז נעשה לחם הפנים המשפיע קדושה לכהנים... (ויקרא אמור י)

Shammai and Hillel and the introductory words in Beitzah 15b-16a

תני רב תחליפא אחוה דרבנאי חוזאה

כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה ועד יום הכפורים חוץ מהוצאת שבתות והוצאת י"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה שאם פחת פוחתין לו ואם הוסיף מוסיפין לו

א"ר אבהו מאי קראה (תהלים פא, ד) תקעו בחדש שופר (בכסא) ליום חגנו איזהו חג שהחדש מתכסה בו הוי אומר זה ראש השנה וכתיב (תהלים פא, ה) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב מאי משמע דהאי חק לישנא דמזוני הוא דכתיב (בראשית מז, כב) ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה מר זוטרא אמר מהכא (משלי ל, ח) הטריפני לחם חקי

תניא אמרו עליו על שמאי הזקן כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת מצא אחרת נאה הימנה מניח את השניה ואוכל את הראשונה

אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים שנאמר (תהלים סח, כ) ברוך ה' יום יום תניא נמי הכי בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך ובית הלל אומרים ברוך ה' יום יום

Rashi

כל מזונותיו של אדם - כל מה שעתיד להשתכר בשנה שיהא נזון משם קצוב לו כך וכך ישתכר בשנה זו ויש לו ליזהר

 מלעשות יציאה מרובה שלא יוסיפו לו שכר למזונות אלא מה שפסקו לו:

חוץ מהוצאת שבתות - אותה לא פסקו לו מה ישתכר לצרכה ומהיכן תבואהו אלא לפי מה שרגיל ממציאים לו לשעה או לאחר שעה:

פוחתין לו - כלומר ממציאין לו שכר מועט:

ואוכל את הראשונה - נמצא אוכלה לזו כדי שתהא היפה נאכלת בשבת דהויא לה אכילתה של הראשונה לכבוד שבת:

לשם שמים - בוטח שתזדמן לו נאה לשבת:

מחד שביך לשבתיך - מאחד בשבת שלך תן לבך לשבת הבאה:

יום יום - יעמס לנו את צרכינו ועזרתנו:

An excellent synopsis from sefer Dan Yadin on Brachos (from a contemporary named Nissan Dayan, Bnei Brak,) page 135 on Brachos 29a

ובזה ביארנו בס"ד בסה"ק מעין גנים עה"ת בפ' אמור מש"כ בלחם הפנים ביום השבת ביום השבת יערכנו וכו"' דיש לדקדק כפל אומרו ביום השבת ביום השבת ולמה שנתבאר י"ל בהקדים

מש"כ הרמב"ן בפ תרומה דע"י השלחן שהיה במקדש יבא השובע לכל ישראל כי ברכת השם מעת היות העולם לא תברא יש מאין אבל עולם כמנהגו נוהג אבל כאשר יהיה שם שורש דבר תחול עליו הברכה ותוסיף בו כאשר היה עם כד הקמח לא כלתה וצפחת השמן לא הסר בימי אליהו וכן האסוך שמן בימי אלישע בן הדבר בשלחן דע"י לחם הפנים תחול הברכה ולכך אמרו כהן שמגיעו כפול אוכל ושבע עוד כתב הרמב"ן שם דנקרא לחם הפנים ע"ד שנאמר תמיד שהיה מונח בצפון כי ברכת ה' היא תעשיר וכו' יעויי"ש ואיתא בזוה"ק דבעי בר נש לסדרא פתוריה תלת זמני דלא ישתכח פתוריה ריקנא ותשרי ברכתא עליה כל שאר יומי דשבתא משום דמההוא יומא מתברכן מיניה כל שיתא יומין וכו' וכתי' ששת ימים תלקטוהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו וא"כ מה ברכתא אשתכח ביה כיון דלא משתכחי ביה מזוני אלא דההוא יומא מתברכן מיניה כל מזוני וכו' יעויי"ש זוהר פ' יתרו הכלל העולה מכל האמור דע"י השבת באה הברכה על ששת ימי המעשה ולא ש ע י ההכנות שבימי החול יש מזון וברכה דלולי השבת היינו שמירתה אין נפש וקיום לעולם כנז' באוה"ח הנ"ל וע"י שמירת חשבת באה הנפש וקיום וברכת השפע לעולם הה י"ל רומז הפסוק ביום השבת ביום השבת יערכנו היינו דע"י עריכת לחם הפנים לפני ה' ביום השבת עי"ז באה הברכה לעולם ובזה אפשר עוד הפעם לערוך לחם לשבת הבאה וכן לעולם ונמצא דלא העבודה שבימות החול שעל ידם מכינים הלחם עי"ז עורכים הלחם בשלחן

ביום השבת אלא דווקא ע י העריכת לחם ביום השבת זה הנותן הברכה שיהיה בחול לחם ושיהיה אפשר שוב בשבת הבאה לעורכו ונמצא דשבת עורכת לשבת וכאילו כתי' ביום השבת יערכנו ביום השבת יערכנו ואם לא יערכנו בידם השבת והשלחן יהיה ריק לא תחול הברכה ולא יהיה מה לערוך ביום השבת הבאה ונכון הוא בס"ד והנה בגט' יומא פה נאמרו כמה טעמים במה שפקוח נפש דוחה את השבת ובסה"ק הרי בשמים הבאתי בס"ד טעם נוסף