NOTE: BEGINNING DECEMBER 2013, ALL NEW POSTS OF SERIOUS DIVREI TORAH WILL BE POSTED ONLY AT Beis Vaad L'Chachamim, beisvaad.blogspot.com


For private communication, write to eliezer(no space)e at aol

Wednesday, October 26, 2011

Noach, Breishis 8:1. Changing Middas Hadin to Middas Harachamim. היפוך מדת הדין למדת הרחמים

The names of Hashem connote certain middos/traits.  For example, Elokim implies Din/Judgment, while YKVK/Havaya implies Rachamim/Mercy.  Although at various times one trait or the other might be dominant, we find that tzadikim can turn Din into Rachamim, and resha'im can turn Rachamim into Din.  We find this in our parsha; in 8:1, it says ויזכור אלוקים את נח, and Rashi says
זה השם מדת הדין הוא, ונהפכה למדת רחמים על ידי תפלת הצדיקים, ורשעתן של רשעים הופכת מדת 
רחמים למדת הדין, שנאמר (בראשית ו ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו' ויאמר ה' אמחה, והוא שם מדת רחמים.

Human Tefilla and ma'asim tovim have great power, and human sinfulness has, lehavdil, great power too.  Our behavior influences worlds beyond number, elevating or corrupting the entire creation, even to the extent of changing the middah with which Hashem relates to the world.  
But there's one case where it seems that this idea is applied in a very different way.  Some of us are familiar with it from the tefilla on Rosh Hashanna, some from the pre-psukei d'zimra parshios that we say every day:  
ותראה לפניך העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך וישוב חרון אפיך מעמך ומעירך ומנחלתך

This, it seems to me, is very strange.  Just as Avraham Avinu repressed and overcame his quality of mercy to do Your will at the Akeida, so too, Hashem, may Your Mercy vanquish Your anger.  From the usual perspective of our behavior being mirrored with resonant and harmonious actions from heaven, how can Avraham Avinu's vanquishing of his mercy elicit the opposite from Hashem, that Hashem should vanquish His Middas haDin in favor of Rachamim?

This tefilla is ancient.  It is brought in the Tur from the siddur of the Geonim in Hilchos Ta'anis, in Siman תקעט.  The language of the Tur is as follows: 
וכו' עד כי אתה ה' עונה ומציל פודה ומרחם בכל עת צרה וצוקה וקיים לנו ה' אלהינו את הברית ואת החסד והשבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה ותראה לפניך העקידה שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח וכבש רחמיו לעשות רצונך בלב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך וישוב חרון אפיך מעמך ומעירך ומנחלתך מי שענה לא"א בהר המוריה הוא יענה אתכם וישמע קול צעקתכם ביום הזה בא"י גואל ישראל ועונים אמן ותוקעין תר"ת

This, in turn, probably stems from a Yerushalmi.  The Yerushalmi in Taanis 2:4 says:
דף י,ב פרק ב הלכה ד גמרא   מכיון שנגאל יצחק כמו שנגאלו כל ישראל.  רבי ביבי אבא בשם ר' יוחנן אמר אברהם לפני הקב"ה רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי להעלות את יצחק בני היה לי מה להשיב ולומר לפניך אתמול אמרת לי (בראשית כא) כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו את אומר (בראשית כב) והעלהו שם לעולה.  ח"ו לא עשיתי כן אלא כבשתי את יצרי ועשיתי רצונך כן יהי רצון מלפניך ה' אלהי שבשעה שיהיו בניו של יצחק בני נכנסים לידי צרה ואין להם מי ילמד עליהם סניגוריא אתה תהא מלמד עליהם סניגוריא.  ה' יראה את נזכר להם עקידתו של יצחק אביהם ומתמלא עליהם רחמים מה כתיב בתריה (שם) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר וגו'.  מהו אחר א"ר יודה בי ר' סימון אחר כל הדורות עתידין בניך ליאחז בעונות ולהסתבך בצרות וסופן להגאל בקרניו של איל הזה שנאמר (זכריה ט) וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן.  רבי חונה בשם ר' חיננה בר יצחק כל אותו היום היה אברהם רואה את האיל נאחז באילן זה וניתור ויוצא נאחז בחורש זה וניתור ויוצא נאחז בסבך זה וניתור ויצא אמר לו הקב"ה אברהם כך עתידין בניך נאחזים בעונות ומסתבכין במלכיות מבבל למדי ממדי ליון ומיון לאדום.  אמר לפניו רבון העולמים יהיה כן לעולם א"ל וסופן להגאל בקרניו של איל הזה וה' אלהים בשופר יתקע והלך בסערות תימן


We also find this in the mekubalim in regard to Shiluach Hakan, which doesn't make it easier to understand.  The fact is that we're asking for Rachamim on the basis of supressing Rachamim:  שם כבישת רחמים, וכאן בקשת רחמים.

I have seen and heard six ways to understand this tefilla.  After discussing them, I am going to introduce another interpretation.

1. It means overcoming a middah, or hipuch/היפוך.  Through determined strength of will, Avraham Avinu overcame the primary Midda that defined his identity and his life's work, the Midda of Chesed.  We ask that Hashem should overcome the midda of Din, which was originally intended to be Hashem's primary midda in relation to mankind.  I've seen this in some mefarshim, and I am not worthy to criticize them, but this does not really appeal to me.  If this is true, then the tefilla has nothing to do with rachamim per se, but instead with overcoming a middah, whatever middah it happens to be.

2. Another approach is that of the Dubner Maggid in his Ohel Yaakov., where he says that Avraham's actions didn't involve any diminishment of his love for his son, it actually involved his focusing and strengthening his overriding love for the Ribono shel Olam.  Avraham Avinu overcame his natural resistance by intensifying his love for the Ribono shel Olam.  You, too, Hashem, through our zechus avos, let your love for Klal Yisrael overcome any anger against them.  Ahava and Rachamim are synonymous:  in Aramis, Rachim means love.  As a Rabbi david lau from Modi'in writes, echoing the Dubner, 
אנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא שיכבוש את כעסו, ושיעשה מעשה זה או מאהבתנו או מזכות האבות שבנו או למען
שמו הגדול.כך שההשואה אינה בין רחמים לרחמים, אלא בין כבישת רצון מפני דבר נעלה יותר 
It means overcoming ahava for one because of greater ahava for the other.  Hashem should overcome din out of ahava for klal yisrael, due to the zechus of Avraham Avinu and zechus avos.
 
3. We don't understand what Rachamim and Din mean; they may be fundamentally contextual and subjective, as the Rambam says in 11 Sanhedrin 7: 
הַמַּסִּית, אֵין דִּינָיו כִּשְׁאָר דִּינֵי נְפָשׁוֹת:  מְכַמְּנִין לוֹ הָעֵדִים, וְאֵינוּ צָרִיךְ הַתְרָאָה כִּשְׁאָר הַנֶּהְרָגִין.  וְאִם יָצָא מִבֵּית דִּין זַכָּאי, וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמַּד עָלָיו חוֹבָה--מַחְזִירִין אוֹתוֹ; יָצָא חַיָּב, וְאָמַר אֶחָד יֵשׁ לִי לְלַמַּד עָלָיו זְכוּת--אֵין מַחְזִירִין אוֹתוֹ.  וְאֵין טוֹעֲנִין לַמַּסִּית.  וּמוֹשִׁיבִין בְּדִינוֹ סָרִיס וְזָקֵן וּמִי שְׁאֵין לוֹ בָּנִים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְרַחֲמוּ עָלָיו:  שֶׁהָאַכְזָרִיּוּת עַל אֵלּוּ שֶׁמַּטְעִין אֶת הָעָם אַחַר הַהֶבֶל--רַחֲמִים הִיא בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמָר לְמַעַן יָשׁוּב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ, וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים
What appears to us to be Achzarius might be a form of rachamim, or vice versa.  Doing the will of Hashem could define Rachamim, just as constructive and well motivated prevarication might be characterized as Emes.  (Yevamos 62b גדול השלום שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, and Bava Metzia 23b תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו.  See note 1, below.)
UPDATE:  As Eli points out in the comments, this approach doesn't seem to make sense.  Saying that there is a commonality among middos does not explain our saying "Just as Avraham vanquished his Rachamim to do Your will, so too, Hashem, vanquish Your Din to do Rachamim."  The point of the tefilla is that they are different and just as Avraham put the one aside to do the other, so too Hashem should.
Sometimes, the ideas that occur to me have some element of truth, although it takes time to divine what that truth is.  But working on a post facto rationalization motivated by a presumption of infallibility is repugnant, so I'm putting this on the side.  From what I've seen, this repugnance diminishes with increasing age, so maybe I'll come back to it.

4.  One who does a mitzva at a cost of damage to a midda is granted repair of that middah, as we see in  Devarim 13:18.  After setting forth our obligation to destroy an Ir Hanidachas, the Torah says ונתן לך רחמים.  I heard from my father in the name of the Alter of Slabodka, and later saw in the Chafetz Chaim ahl Hatorah, that after such a wretched and horrible event, it is inevitable that the souls and middos of the soldiers will be irreparably brutalized.  Therefore Hashem grants a miracle, a special bracha of an infusion of Rachamim.  Here, too, in order to do the Akeida, Avraham Avinu had to quash a midda that he had spent his life nurturing.  To repair the result of that effort, Hashem granted him a special infusion of Rachamim, which we invoke here to be applied to Hashem's relationship with us.

5.  The Talmidim of the Baal Shem Tov, with a Kabbalah oriented interpretation:  I usually stay away from this sort of thing, but as you'll see, this one comes in handy later.  The basic idea here is that Avraham Avinu cast away his "garment of Chesed,"  and Hashem took it and dresses Himself with that same garment.
וביאר הענין בהקדם מה שאפשר לדקדק בנוסח התפלה של זכרונות בראש השנה, וכן בהתפלה אחר פרשת העקידה שאומרים בכל יום אנו מתפללים "כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו מבן יחידו כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו ויגולו רחמיך על מדותיך", ולכאורה תמוה דהלא המשל אינו דומה להנמשל, שהרי אברהם אבינו כבש את רחמיו ונעשה אכזרי על בנו, ואנו מבקשים ההיפוך שהשי"ת יכבוש את כעסו ויתנהג עמנו ברחמים. 

אלא הענין יובן על פי מה שפירשו תלמידי בעש"ט הק' את הפסוק ה' מלך גאות לבש (תהלים צ"ג) דהכוונה כי הנה תועבת ה' כל גבה לב, וכשהאדם משליך מעליו כל גדולה וכבוד והוא בענוה ובשפלות, אז כביכול השי"ת עושה לעצמו מלבוש מהגיאות הזה שהשליך האדם מעצמו, כמו איש שעושה לעצמו מלבוש מדבר החביב אליו, וזהו שאמר ה' מלך גאות לבש, שלובש עצמו בגיאותן של ישראל שהשליכו מעצמם עכת"ד תלמידי הבעש"ט זי"ע. 

ופירש הוא ז"ל בזה מה שאמרו חז"ל (עירובין י"ג ע"ב) שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וכל המגביה עצמו הקב"ה משפילו, כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו, דכיון שמשליך מעליו הכבוד והגדולה, הקב"ה מתלבש עצמו במדה זו ונותן אותו בחזרה לאיש ההוא לגדלו ולנשאו, וכן אמרו חז"ל (זוהר בראשית קכ"ב) מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר, דמי שמקטין עצמו השי"ת חוזר ונותן לו הגיאות שהשליך מעליו ונעשה גדול ורב, וכן להיפוך. 

וכתב עוד שם שכן הוא בכל המדות, כגון האדם שהוא בטבעו איש טוב ורחמן ובעבור כבוד שמו ית' הוא זורק את כל הרחמנות שלו ומתלבש במדת אכזריות כדי לעשות רצון קונו, אז השי"ת מתלבש באותו הרחמנות שזרק ומרחם בה על האדם הזה. ומפרש בזה מה שמבואר בתיקוני זהר על הפסוק מי יעלה לנו השמימה (פ' נצבים) דהר"ת הוא מיל"ה והסופי תיבות הוי', דהנה מצות מילה הוא מעשה אכזרי, כי עם ישראל בטבעם הם רחמנים בני רחמנים, ולקיים מצות הבורא ית"ש הוא כובש את רחמיו, ולכן מתלבש הקב"ה ברחמנות זו שהשליך מעליו, ואח"כ בעת הצורך הקב"ה מחזירו לו ומרחם עליו, ועל כן סופי תיבות הוי' דמורה למדת רחמים וחסד, כי מצות מילה מעוררת רחמים וכנ"ל. 

ומיישב בזה דברי המדרש (פ' בשלח) אז ישיר משה, א"ז בגימטריא ח', בזכות מילה שניתנה לשמונה, כי מצות מילה סייע שיתלבש ה' במדת הרחמים שהשליכו בני ישראל עבור כבוד ה' ולהחזירם להם לרחם עליהם בשעת דוחקם. וזהו הכוונה במה שאנו מבקשים, כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו ורצה לשחוט את בנו, שהשליך מעצמו מדת הרחמנות ונעשה אכזרי על בנו, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, אותו הרחמים שהתלבש בו הקב"ה אז, יחזור ויתן לנו ויכבוש את כעסו מעלינו. 


6.  The Belzer Rebbe's interpretation:  The Satan accosted Avraham Avinu on the way to the Akeida and presented perfectly valid reasons that Avraham should not actually sacrifice his son.  Avraham responded that he was on a mission which he received from Hashem directly and he would not stop till he heard from Hashem directly.  He said, "My fundamental mission is clear, and I will ignore anything that interferes with that mission."  So, too, we ask that Hashem disregard the accusations and lashon hara that Satan brings against us, because of the fundamental covenant of love between us and Hashem.  I am unworthy to comment, and it is beautiful drush, but I don't think it was intended as pshat.
מה שאנו מתפללין במוסף לראש השנה ״ותראה לפניך עקידה שעקד אברהם אבינו את
יצחק בנו ע״ג המזבח וכבש רחמיו לעשות רצוניך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את
כעסך מעלינו וכו׳״ דלמה לן הדמיון ויותר קשה וכי אפשר לדמות רחמיו של בן אדם,
גם אם הוא היותר גדול בעולם לרחמי הקב״ה שהוא אין סוף, ורחמיו הם בלי תכלית
וגבול בלי דמיון כלל. ואמר מרן הקדוש רי״ד זי״ע מבעלזא דאיתא במדרש דכשנצטווה
אברהם אבינו קח נא את בנך וכו׳ והעלהו לעולה בא השטן בטענות שונות לפתותו
שלא יקיים מצוותו מפני שראה שמסתעף מזה זכות גדול לזרע אברהם עד סוף כל
הדורות, גם אמר לו למה לך לשחוט את בן יחידך והלא לא נאמר לך רק והעלהו שם
לעולה, ולא נאמר לך שחטהו, ואין אתה מחויב כלל לשחטו רק להעלהו לעולה ולהורידו,
וזה באמת דרש אמיתי וטענה צודקת כמו שפירש״י, אך אברהם אבינו לא רצה להכנס
בשום דרשות ואמתלאות אפילו הם דרשות נכונות ולא ביקש שום תחבולה להמנע
מלקיים מצותו יתברך ולא שת לבו לפתויי של השטן גם אם בא בטענות נכונות, ועד
שלא שמע מהקב״ה ע״י המלאך שיקרב איל במקומו לא רצה בשום היתר ואמתלא
בעולם, וכמו כן אנו מתפללים להשי״ת ביום הדין הנורא שיכבשו רחמיו את כעסו אף
אם המקטריגים יקטריגו עלינו בטענות אמתיות כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו
לעשות רצונך אעפ״י שהי׳ יכול להפטר בטענות אמתיות ודפח״ח

7.  My contribution.  I think the assumption that we based the question on was wrong.  The question was that "Just as A, so, too, B" didn't make sense where B is diametrically opposed to A, and it certainly flies in the face of the idea of Midah Keneged Midah.  I believe, however, that the focus on מדה כנגד מדה is misleading.  Korbanos work on an entirely different principle:  What we are Makriv becomes enhanced and receives a blessing. 
Rosh Hashanna 16a:
תניא א"ר יהודה משום ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח מפני שהפסח זמן תבואה הוא אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא אמר הקב"ה הביאו לפני שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן ומפני מה אמרה תורה נסכו מים בחג אמר הקדוש ברוך הוא נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי שנה ואמרו לפני בראש השנה מלכיות זכרונות ושופרות מלכיות כדי שתמליכוני עליכם זכרונות כדי שיעלה זכרוניכם לפני לטובה ובמה בשופר אמר רבי אבהו למה תוקעין בשופר של איל אמר הקדוש ברוך הוא תקעו לפני בשופר של איל כדי שאזכור לכם עקידת יצחק בן אברהם ומעלה אני עליכם כאילו עקדתם עצמכם לפני 
This is a visual teretz, so try to read it that way.  Here, Avraham Avinu was commanded to be makriv his middas harachamim to Hashem.  Being makriv the middas harachamim brings bracha to middas harachamim.  

As it turns out, this might be what Rabbeinu Bachay means in Breishis 18:33, where he says
ואברהם שב למקומו - ...ועל דרך הקבלה, מדת החסד חזרה למקומה כשלא מצאה זכות, ופעלה מדת הדין. וזהו סוד הכתוב ויקח בידו את האש וגו', שמדת הדין עקודה לפני מדת הרחמים, שאלמלא כן תחריב את העולם, וזהו ביאור "רב חסד", שהיא מתגברת
And upon reflection, it's possible that this might just be another way of saying the pshat of the Talmidim of the Baal Shem Tov above in #5.

(I know this really belongs in Vayeira.  I had to post it to get it out of my head so I could think about something else.)


NOTES:
1.  See also Rav Kook's Ein Ayah, where he says

כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו מבן יחידו, ורצה לשחוט אותו, כדי לעשות רצונך, בלבב שלם
הפלא הנצחי של נסיון העקדה, והשפעתו על העולם בכלל, הוא, מפני שהארת החיים באה שמה בכל מלואה. לא היה אצל האב שום רגש טבעי של המית אב שנכחד, להיפך, הכל היה פורח והכל חי. אבל בידיעה הברורה, שכל החי, וכל המתעלה, הכל נכון הוא ומוכרח הוא להבטל, ולהקשר קשר עליון, ברצונו ודברו של אל עליון קונה שמים וארץ, השופט כל הארץ, אבי כל המעשים, בהבנה קדושה, שכל מעשה וכל מצוי כלא הוא נחשב מצד עצמו, וכל שיווי ערכו וגדלות מציאותו איננו כ"א מצד מציאותו באלהי עולם קונה הכל, בשביל כך גם הרחמים כלפי הבן היחיד, שיש להם כ"כ ערך עדין מוסרי ומפואר, עם כל חזקת מציאותם, הם מוכרחים היו להכבש כדי למלא את דבר ד' ולעשות רצונו בלבב שלם. ובזה הרחמים בעצמם קנו להם את המקום היותר עליון, את מקומם במציאות העליונה, ברצונו של מקום, ששום דבר משם לא יכחד ולא יעדר. ועשית רצונו של מקום, בהחלט, או לפי הנוסחאות האחרות בלבב שלם, זוהי התכונה המקימת את הכל, את כל החיים ואת כל הרגשות. וגם את הרחמים הנכבשים עצמם, בהעלותם אל רום מעלתם. 
 כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו
הכעס האלהי הלא הוא צדק העולמים, מקיים ומבסס את המציאות בגבורתו הקדושה. אבל זאת התכונה בעצמה, במקורה האלהי, איננה משחיתה, אינה מהרסת וגם איננה זועמת, כ"א מלאה היא גבורה מפוארה לרומם את המעשים, להדרם לשכללם ולפארם. וכאשר לא הוכנו הנפשות לאותה הקליטה הרוממה, של כוון מהותם לעומת השרש העליון של הגבורה, ששם רחמי הקודש הם הם ההומים ומתגברים, אז נפגשות הן ונכשלות בהזעם החצוני ההורס ומכלה. אבל ההכנה הקדושה של העלאת הרצון האנושי למרום גובה קדשו, בשרש הצור של האומה, היא היא אשר פעלה, ופועלת בנו, את ההתכוונות כלפי שרש הקודש העליון של מדת הגבורה והצדק האלהי, המתגלה בחצוניותו בתור כעס. והננו בזה נושאים עין להתקדש במרום הקודש, באחיזת מדותיו של האב הקדוש, ע"פ האפשריות שלנו, והכנת יניקת קדשו. וכן יכבשו רחמיך, במרום עזם, את כעסך מעלינו, שיתעלה כח קדוש זה למקור תפארתו, שיביא בכנפיו מרפא וגבורת חיים וברכת עולמים. 

6 comments:

Eli said...

side-remarking (as usual) - this Tefilla is part of Zichronot (in all nuschao't, as far as I know, starting with Seder Rav Amram, 9th century), thus probably goes back at least to the times of Rav.

The equivalnece כמו שכבש... כן יכבשו seems to point towards option #2, or Rav Kook's version of it.

b said...

I had a hard time finding the makor in the Tur, since it's not where it belongs, in the first siman or soon thereafter. I suppose that it started out in the tefilos of Taaneisim, moved to Rosh Hashanna/Yom Kippur, and then was imported to the tefillos before pesukei d'zimra.

From what I see in Rav Kook, the first paragraph is like #2, and the second like #3.

Eli said...

I'm not sure where it started. Simple reading of the Mishna seems to say that the first Barcha in taanit is just Zichronot with a modified chatima. So it's one and the same in RH and Taanit, and both were later formulated by Rav. The interesting thing is that the Tur takes this part of ותראה לפניך out of Zichronot and puts it in the Bracha before, probably because he wanted this part to be samuch to מי שענה לאברהם which according to his shita is not the end of Zichronot.

I understood Rav Kook not like #3 at all. He doesn't say just that we don't know what is din and what is rachamim. Rather he says that the mida of din, which by itself leads to destruction, becomes bearable, tolerable and constructive when intermixed with rachamim:
יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו, שיתעלה כח קדוש זה (that is, ka'as of hashem) למקור תפארתו (which is rachamim, as he said before), שיביא בכנפיו מרפא וגבורת חיים וברכת עולמים.
This he compares to rachamim of Avraham that become superior and more pure, by being subordinated to retzon hashem:
ובזה הרחמים בעצמם קנו להם את המקום היותר עליון, את מקומם במציאות העליונה, ברצונו של מקום

So in both cases, an important power is being refined and improved by being qualified by a higher, more basic, principle. So it goes with the theme of כבישת רצון מפני דבר נעלה יותר but goes on to say that in both cases this actually puts the רצון הנכבש on a higher level (which by itself, I don't understand at all, but that's what he says)

b said...

Ach, of course, the tefillos of the Taanis Tzibur echo zichronot.

As for Rav Kook, I was referring to his
הכעס האלהי..... איננה משחיתה, אינה מהרסת וגם איננה זועמת, כ"א מלאה היא גבורה מפוארה לרומם את המעשים, להדרם לשכללם ולפארם. וכאשר לא הוכנו הנפשות לאותה הקליטה הרוממה, של כוון מהותם לעומת השרש העליון של הגבורה, ששם רחמי הקודש הם הם ההומים ומתגברים, אז נפגשות הן ונכשלות בהזעם החצוני ההורס ומכלה.

which I understood to mean that what we perceive as destructive only appears that way because of our limited perspective, but is actually a means of access to rachamim.

Eli said...

I have little experience in R. Kook's writings, but I think he not talking about perspectives, and does not deny the real possibility of זעם החצוני ההורס ומכלה. Rather he says that it needs to be connected to its rachamim Shoresh to be limited and controlled, and that's what we ask hashem for.

Coming to think of it, I don't understand #3 at all, as an interpretation of this Tefilla. How does pointing out that what hashem does is rachamim by definition helps us in asking Him to do A and not B?

b said...

I changed #3.