Question on Erasing Hashem's Name

A friend of mine posed the following hypothetical:

Reuven, a talmid chacham, was angry at Shimon.  He therefore takes paint and writes the name of Hashem on the windshield of Reuven's car, in Hebrew, with Kavana.  Shimon cannot drive his car without removing the letters.  Shimon could take a razor and remove the letters without any lasting damage to the car.  But it is absolutely prohibited to erase or cause the erasure of Hashem's name, pursuant to לא תעשון כן.  Even indirectly causing erasure is assur, as we discussed here.  So the result is that Shimon cannot drive the car, and he has to replace the windshield.  Is Reuven civilly liable.  

Yes, of course, Reuven's has transgressed the issur of misusing the name of Hashem, because I'm sure it falls under לא תשא את שם ה' אלוקיך לשוא,  and  כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא, and את ה The idea is that using the name of Hashem in vain is guilty of a very serious sin.  Even the lowest of the low are afraid of a false oath in the name of Hashem.  And you don't have to hold that כתיבה is כדיבור to know that the issur of לשוא applies here.  But I'm talking about civil liability. Shimon's inability to erase the paint that's stopping him from driving might be Shimon's problem.  He chooses to not erase the Name.  But Reuven can tell him, go ahead and erase it.  If you don't want to, that's your problem, not mine.

Furthermore, it might be that the diminution in the value of the car is a gramma, and there is no legal recourse in cases of Grama.

In fact, Shimon could sell the car and get almost one hundred percent of its value, because the non-Jewish buyer would not hesitate to clean off the windshield.  So the market value hasn't diminished at all.  It is no different than stealing Chametz before Pesach and giving it back after Pesach, when it is not worth a penny, but it's called היזק שאינו ניכר, invisible damage.

We know the halacha is that if I put a lock on someone's door, and he can't get into his business, or on his house and he can't get into his house, I am only chayav by judgment by the heavenly court, but there is no civil liability that is enforceable here on Earth.  Is this case the same?  Does Reuven have to pay for replacing the windshield?  Is it grama?  Is it hezek she'eino nikkar?


Since he likes to amuse himself by saying that I am his Rav, I paskened, based in part on this teshuva from the Shoel UMeishiv, that Reuven is chayav.  He asked me to put this up here and see what the oilam has to say.

Someone in Shul said that Rav Zilberstein had a similar question- some joker in Bnei Brak wrote a snide passuk in the dust on someone's car, but we don't know what the psak was.

As always, you can either write a comment or send email to me directly at eliezere

(Before you read what follows, I want to direct you to a discussion about whether the rule of אין אדם אוסר דבר שאינו שלו- that you can't create an issur on something that does not belong to you- applies to this case.  When I saw this svara I lost my appetite.  But every one of the the people cited in the sefer I bring was a respected posek, and I am certainly not, so I am most probably wrong.  See here.)


I got the following in the mail, with a reference to RSZ's psak.

gu sent in the following comment:

I am not זוכה to understand Rav Shlomo Zalman's putative psak. This is not oser davar she'aino shelo, because a cheftza of issur is not being created, nor is any there a shinui in any cheftza belonging to someone else. This is not even hezek she'aino nikar. It is more analogous to my planting wheat in my yard, which now prevents my neighbor from planting a vineyard without putting up a fence. [Ignoring issues of הלכות שכינים].
However, this seems to qualify as גרמי as opposed to גרמא. As if I really understand the defining distinctions.
But I respectfully disagree that Shimon could sell the car to a goy, since that would automatically result in the mechikas HaShem. See Igros Moshe O"H 1, siman 4.
On further consideration, I wonder if Rav Shlomo Zalman actually meant something else. There might be an issue of being makdish davar she'aino shelo here, which means that the Shem has no kedusha. In fact, this involves the subtleties of kedusha haba b'aveira. But there may be an important distinction between the writing on a blackboard issue and the painting on a car issue, in that the writing on a board has no existence were it not for the substrate which belongs to someone else. The paint on a car, if thick enough, may have the status of an independent object once it dries, like a sculpture.

Another possible issue: it may be that leaving it there is itself a disgrace, and in such a case,, erasure might be muttar.

The Chasam Sofer in the last volume of the Teshuvos (#8) was asked about a case where a Rasha attached a Sheim Hashem to a place where it would disgrace the sheim.  He paskens that the issur is to cause disgrace by erasing; therefore, where erasing would prevent a greater disgrace, it is muttar to erase it.  See here.

The awesome aspect of this teshuva is the very end, where he says that you can't have a child do it, because without intent to prevent disgrace, the act of erasure is inherently disgraceful.  Since the intent of a child is not recognized by the halacha, his erasure would be an erasure without intent of preventing disgrace, which would be an issur de'oraysa.

and this also came in, written by Rabbi Shay Schachter, Rabbi Herschel Shachter's son:

מלמד תינוקות ירא שמים וחרד לדבר ה', כתב פסוקים על הלוח לשם לימוד. ולדאבון לבו הסיח דעתו בכתיבת הפסוקים וכתב שם הוי"ה על הלוח. ונתעוררה השאלה איך לנהוג באותו לוח, שכתוב בו אחד מן השמות שאינם נמחקים. מדי יום ויום מוחקים את הלוחות ע"י משרת נכרי, ונסתפקו, האם חייבים למנוע את הנכרי מלשפשף את הלוח ההוא, מדין גרם מחיקת השם. ונעסוק בכמה סוגיות חשובות בנוגע לשאלה זו.

א.      איסור מחיקת השם.    

אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אלוקי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה. אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם  וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ  וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אלוקיכֶם (דברים פי"ב א'-ד').

דרשו חז"ל בסנהדרין (נו.) ובמכות (כב.), אזהרה למוחק את השם מדכתיב ואבדתם את שמם, לא תעשון כן לה' אלוקיכם. ודרשה זו הובאה להל' ברמב"ם פ"ו מהל' יסודי התורה, כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, ואיבדתם את שמם וכו' לא תעשון כן לה' אלוקיכם. ובה"ב (שם) כתב ושבעה שמות הן, השם הנכתב יוד הא ואו הא, והוא השם המפורש, או הנכתב אלף דאלד נון יוד, ואל, ואלוה, ואלוהים, ואהיה, ושדיי, וצבאות.  כל המוחק אפילו אות אחת משבעה שמות אלו, לוקה.

וז"ל החינוך (מצוה תל"ז) שלא נאבד ונמחה הדברים ששם הקדוש ברוך הוא נקרא עליהם, כגון בית המקדש וספרי הקודש ושמותיו היקרים ברוך הוא, ועל כל זה נאמר, לא תעשון כן לה' אלקיכם, אחר שקדם המצוה לאבד עבודה זרה ולמחות שמה ולהרוס בתיה ומזבחותיה כולם, מנע ואמר לא תעשון כן לה' אלקיכם. ובסוף מסכת מכות אמרו זכרונם לברכה, מי ששרף עצי הקדש לוקה, ואזהרתיה מואבדתם את שמם וגו' לא תעשון כן וגו', וכמו כן אמרו שם, שהמוחק את השם לוקה, ואזהרתיה מזה הכתוב בעצמו. שורש המצוה נגלה, כי בגשת בני ישראל אל הקדש באימה ברתת בזיע, מתוך כך יכניסו בלבם הפחד והיראה גדולה אל השם ברוך הוא עכ"ל.

נסתפקו המנ"ח (מצוה תל"ז) והברכ"י (יו"ד סי' רע"ו אות כ"ד) בשם הכתוב שלא לשמה, האם יש בה משום מחיקת השם אם לאו. ר"ל האם צריך כתיבת השם לשמה דווקא בס"ת כדמבואר בגיטין (נד:), או דכל שלא נתכוון בכתיבת השם, לשם קדושת השם, לית בשם הכתוב שום שמץ של קדושה, ואם מחקה אינו לוקה[א] (עי' שד"ח ח"ד כלל י"ב שהאריך בזה). ותמה המנ"ח, למה לא יתחייב בשם הכתוב שלא לשמה, הרי נצטוינו לאבד שם ע"ז, ואין חילוק בין שנעשה לשם ע"ז או שנעשית סתם, דמ"מ מצווים אנו לאבד שמם וזכרם. ומאי שנא לענין איסור מחיקת השם, שכל פרטי הדינים ודקדוקיהם, מקורם מאיבוד ע"ז, ויתכן שהלאו, בכל ענין נכתב. ולהל' עולה מדברי הפוסקים, ג' שיטות כדלהלן. א) חייבין בה משום מחיקת השם ולוקה עליה מה"ת, ב) אסור למחוק אבל אינו לוקה, ובמקום צורך גדול שרי, ג) לית בה משום מוחק כלל, דכל שלא נתקדש בקדושת השם אין בה קדושה כלל (כן משמע מדברי הש"ך ליו"ד סי' רע"ו).   

ב.      גרם מחיקת השם. 

איתא בשבת (קכ:) עושין מחיצה בכלים ריקנין ובמלאים שאין דרכן להשתבר וכו', ורמי דרבי יוסי אדרבי יוסי דתניא הרי שהיה שם כתוב לו על בשרו הרי זה לא ירחוץ, ולא יסוך, ולא יעמוד במקום הטינופת, נזדמנה לו טבילה של מצוה, כורך עליה גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר לעולם יורד וטובל כדרכו, ובלבד שלא ישפשף. שאני התם דאמר קרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לה' אלהיכם, עשייה הוא דאסור גרמא שרי. אי הכי, הכא נמי כתיב לא תעשה [כל] מלאכה, עשייה הוא דאסור גרמא שרי? מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי וכו'. והיינו טעמייהו דרבנן דקסברי אסור לעמוד בפני השם ערום. מכלל דר"י סבר מותר לעמוד בפני השם ערום? דמנח ידיה עילויה. לרבנן נמי דמנח ידיה עילויה? זימנין דמשתלי ושקיל ליה[ב]. ומבואר מדברי הגמ', דלכו"ע גרמא שרי, וחייבוהו חכמים לטבול בכריכת גמי מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום.

וכעי"ז מבואר ביומא (פח.) הרי שהיה שם כתוב על בשרו הרי"ז לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטנופת, נזדמנה לו טבילת מצוה כורך עליו גמי ויורד וטובל. רבי יוסי אומר יורד וטובל כדרכו ובלבד שלא ישפשף. ופרש"י (שם) בד"ה לא ירחוץ, שלא ימחוק את השם. ותמה עליו בתוס' ישנים, מסוגיא דשבת הנ"ל, דמבואר שהטעם דלא ירחוץ, מפני שאסור לעמוד כנגד השם ערום, דלא יראה בך ערות דבר כתיב, אבל משום לא תעשון, לא אסרינן מחיקה ע"י גרמא. וא"כ צ"ב במה שפרש"י דהטעם שלא ירחוץ ולא יסוך, משום דחיישינן לאיסור מחיקת השם?! ובשו"ת נוב"י (תנינא או"ח סי' י"ז) כתב בן המחבר, דאע"פ דלמסק' הגמ' גרמא במחיקת השם שרי לכו"ע, אפשר, דלא קשרי אלא במקום מצוה, כגון לטבילת מצוה וכדו', אבל לדבר הרשות אפילו ע"י גרמא אסור מדין בזיון השם[ג]. והביא ראיה לדבריו מדברי רש"י הנ"ל. דהא לדעת התוס' ישנים שהכל מפני שאסור לעמוד לפני השם ערום, צ"ב, למה הוצרך הגמ' לכתוב ברישא "לא ירחוץ ולא יסוך", הול"ל "אסור לפשוט בגדיו כנגד השם, מפני שאסור לעמוד בפני השם ערום"?! ומה בא הרישא לאשמעינן?! ועל כן פרש"י דהטעם שלא ירחוץ ולא יסוך מפאת איסור מחיקת השם הוא, ואע"פ שאינו מוחק אלא ע"י גרמא, כה"ג אסור, דלדבר הרשות אפילו ע"י גרמא אסור. ותמה על זה בחשק שלמה ליומא ח: (הו"ד בהערות לתשו' נוב"י) דהא פשיטא דלכו"ע אסור לרחוץ ולסוך, דכה"ג חשוב כאילו מוחק בידים, ולא כמוחק ע"י גרמא, ובזה סתר כל ראיית הנוב"י מדברי רש"י הנ"ל. 

­­­ולענין הלכה, בעמדי בזה הורי לי מו"ר הגר"א וייס שליט"א, דלא קיי"ל כחידושו של הנוב"י והחזו"א, והעיקר להל' דגרם מחיקת השם מותר אפילו לדבר הרשות. והוסיף על זה אבי מו"ר, דאפילו לדעת המחמירים דלא הותר גרם מחיקה אלא במקום מצוה, בנידו"ד מקום מצוה חשיבא, דשפשוף הלוח ע"י הנכרי, לצורך ת"ת של התשב"ר הוא. ואפשר לומר, דבנידו"ד לכו"ע שרי[ד].   

ג.        מוחק שלא בדרך השחתה.

עוד שמעתי ממו"ר הגר"א וייס, שלפני כמה חודשים נתעוררה שאלה מאד עצובה בקשר לסוגיא זו. היה בחור שהוציאוהו מכותלי הישיבה, וחרה אפו בישיבה ההיא, ואחר יום או יומים חזר לאותו ביהמ"ד, וכתב שם הוי"ה על הכריכה של כל הסטים של הש"ס שבביהמ"ד, באופן שאי אפשר להשתמש באותם הספרים בלי לפרק את אותיות השם, כל פעם שיפתחו את הספר. האם יש בפתיחת הספרים משום איסור מוחק את השם אם לאו. ונפשם בשאלתם, האם חייבים לשלם סכום כסף גדול ולטרוח הרבה, כדי לחתוך את חודי הדפים, או שיכולים להשתמש בהם כרגיל.

ראשית כל, יש לדון באותיות הכתובות על כריכות של הספרים, לענין מוחק בשבת. הנה כתב המג"א (סי' ש"מ סק"ו) דדעת הרמ"א להקל, ולית בה משום מוחק כלל. ובשו"ע הגר"ז כתב שהמנהג להקל כדעת הרמ"א. אמנם הלבוש כתב דקרוב הדבר שיהא חייב חטאת, וכך נקט המג"א, וכ"פ בשעה"צ בשם החיי אדם, דבמקום שאין צורך כ"כ, אין להתשמש בספר שכתוב בה אותיות בחודי הדפין. ובמשנ"ב שם (ס"ק י"ז) ביאר סברת המתירים, דמאחר שספר זו עומד להפתח ולהסגר בשבת, הוי כדלת העשויה לפתוח ולסגור, דפשיטא דלית בה משום בונה וסותר בשבת. אמנם הרמ"א בעצמו בתשו' ביאר טעם אחר להיתירא. ותו"ד דכל קירוב וריחוק אותיות זה מזה לא נחשב ככתיבה ומחיקה כלל, דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי (עפ"ד הגמ' שבת קד:[ה]). וכתב הרמ"א שאין לדמות נידו"ד לחומרת המהר"ם מרוטנברג בדין חתיכת עוגה שיש עליה אותיות בשבת, דהתם מאבד את הכתב מן העולם לגמרי, שהרי עומד לאכול את העוגה תיכף ומיד, ולא נחשב כריחוק אותיות בעלמא, אבל הכא, שאינו אלא מרחק או מקרב אותיות, אין לחוש משום מלאכת מוחק כלל! ונמצא לפ"ד הרמ"א, שאם דעתו לחתוך העוגה ולא לאכול אותו חתיכה בשבת, שרי לחתוך אפילו לדעת המהר"ם מרוטנברג! והמשנ"ב הביא בשם הדגמ"ר, דאפילו נתכוון לאכול העוגה מיד, הכל שרי, דכל כה"ג, אין כוונתו למחוק כלל[ו]. העולה מכל הנ"ל, דכל שא"א לו בענין אחר המנהג להקל בשבת, מאחר שאיננו כ"כ ברור שיש איסור מוחק בשבת בכה"ג כלל[ז].

ויש לעיין בענין פתיחת הספר ששם ה' כתוב על חודי הדפין. דהנה פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' יסודי התורה ה"א, כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהן הקדוש ברוך הוא, לוקה מן התורה, שהרי הוא אומר בעבודה זרה, ואיבדתם את שמם וכו' לא תעשון כן לה' אלוהיכם. ובה"ז פסק, הסותר אפילו אבן אחת דרך השחתה מן המזבח, או מן ההיכל, או משאר העזרה לוקה, שנאמר בעבודה זרה, כי את מזבחותם תיתוצון וכתוב לא תעשון כן לה' אלוהיכם. וכן השורף עצי הקדש דרך השחתה לוקה, שנאמר ואשריהם תשרפון באש, לא תעשון כן לה' אלוהיכם עכ"ל הרמב"ם. ומדקדוק לשונו משמע, דליכא איסור סתירת אבן או שורף עצי הקדש אלא בעושה כן דרך השחתה, ומדסתם ולא פירש גבי איסור מחיקת השם, משמע דאפילו בלא נתכוון להשחית, קעבר באיסור מחיקת השם. אמנם במנ"ח כתב דמאחר שכולם כלולים בפסוק אחד, אין לחלק ביניהם במהות האיסור, ופשיטא ליה דלדעת הרמב"ם לא מיחייב אא"כ מחק את השם בדרך השחתה, אבל כל שמחק שלא לשם השחתה שרי (וכבר קדמו בזה בשו"ת תשב"ץ ח"א סי' ב').

ומציאה גדולה מצאתי, בתשו' הרמ"א (סי' ק' ס"ק י') וז"ל וששאלת בתשובת רב האי, דכתב על מי שנשבע לגרש את אשתו, דחייב לגרשה. וכתב וז"ל, אי קשיא הא דאמרינן גבי סוטה וכתב ומחה, וק"ו לעשות שלום בין איש לאשתו אמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים. הא לא קשיא דהא מוציא מידי ספק ומידי אסורא, אבל הכא דאמר רחמנא לא תשא. והקשית א"כ איך למד אחיתופל במכות (יא.) וסוכה (נג.) ק"ו מזה לזרוק השם על התהום, דשאני הכא דבא להוציא מידי ספק וכו' משא"כ גבי תהום. ואם יועיל טעמא שהיה לצורך כל העולם, מ"מ לא נלמד זה מק"ו וכו'. הנה הוה מצינא לתרוצי לך וכו'. אבל לא אתרץ בשינוי דחיקי, ואכתוב לך האמת בפי' דברי רב האי לדעתי. וזה, כי אני אקשה לך מאי קאמר דהתם בא להוציא מידי ספק ומידי איסורא, דמ"מ למה לא צותה התורה שיגרש כל אדם את אשתו הסוטה ולא יבוא אח"כ עליה, ומאיזה איסור בא להוציא שצותה התורה למחות את שם הקדוש. אלא נ"ל דה"ק, מאחר שבא להוציא מידי ספק ומידי איסורא, אין זה בכלל איסור מחיקת השם, שאנו לומדים ממה שכתב ואבדתם את שמם לא תעשה כן לה' אלהיכם. ולכן אינו אסור רק כשעושים דרך מחיקה ודרך אבידה להשם, אבל כשאנו עושין זה לשום צורך ותיקון שרי. הלא ידוע לך מהלכות כתיבת ס"ת ותפילין אם נפל טפת דיו על השם דמותר למחקו כדי לתקנו וה"ה בכאן[ח]. וא"כ למד אחיתופל ק"ו יפה, מה לצורך תיקון קטן לא מקרי מחיקה ושרי, לצורך תקון כל העולם לא כ"ש. ולכן קאמר רב האי גאון שאין ללמוד איסור שבועת שוא מענין מחיקת השם, דמאחר שבא להוציא מידי ספק וכו' לא עוברין שום עבירה כי זהו תיקון, משא"כ בענין שבועת שוא. זהו הנ"ל בזה והוא אמת ויציב עכ"ל הרמ"א בתשו'.

בשאלה זו פסק מו"ר הגר"א וייס, דכל שהוא מוחק שלא כדרך השחתה, לדעתו לא קעבר על האיסור ולא קמחייב משום מחיקת השם (עי' בית יוסף ליו"ד סי' רע"ו). ואפילו לדעת האוסרים לרחק אותיות בכריכת הספרים בשבת, אפשר דאין זה אלא לענין שבת בלבד, אבל לענין איסור מחיקת השם, לא קמחייב אלא אם מחק בדרך השחתה, דמקור האיסור מדכתיב ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, ומכאן, דכל שאינו מוחק בדרך השחתה מותר.

ד.       לסוד את השם בסיד.

שוב אירע מעשה שילד צעיר כתב אחד מן השמות שאינם נמחקים על כותלי בית הכסא שבבית הספר ר"ל. ונתעוררה השאלה מה לעשות, האם ימחקו את השם שלא יהא השם רואה את הערוה, או שישאר השם במקומו, ולעולם לא ישתמשו בחדר ההוא.

ופסק מו"ר הגר"א וייס, דבכה"ג יש לכסות את השם בסיד, שזה יותר קל ממוחק את השם בפועל. וראיתי בשדי חמד (ח"ד מער' המ"ם כלל י"ב אות ג') שהאריך בזה, וכתב דבסד את השם בסיד, י"א דלית בה משום מחיקה כלל, דאינו אלא כיסוי וחיפוי בעלמא, וי"א דסד הוי כמחיקה גמורה, דלאחר זמן מה, הסיד ישרוף את השם, ולא הוי ככיסוי בעלמא. והביאו ראיה מהא דמבואר בסוטה (לה.) שכתבו את התורה על האבנים ואח"כ סדו אותם בסיד, וע"כ דליכא משום מחיקת השם בסד ע"ג השם. אך כתבו דיש לדחות דהתם לא היתה אלא הוראת שעה, וליכא למילף מינה לדורות.     

ה.      גרם מחיקה ונכרי אדעתא דנפשיה קעביד.

נעסוק קצת בענין אמירה לנכרי בשבת, ובשאר איסורים, והאם יש מקום לומר שהנכרי יכול למחוק את השם עבור הישראל, דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד.

מצינו בראשונים כמה טעמים לאיסור אמירה לנכרי בשבת. וז"ל הרמב"ם בפ"ו מהל' שבת ה"א, אסור לומר לגוי, לעשות לנו מלאכה בשבת אף על פי שאינו מצווה על השבת, ואף על פי שאמר לו מקודם השבת, ואף על פי שאינו צריך לאותה מלאכה, אלא לאחר השבת, ודבר זה, איסורו מדברי סופרים, כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן, ויבואו לעשות בעצמן. וברש"י למס' שבת (קנג.) מצינו טעם אחר לאיסור זה, משום שנעשה הנכרי כשלוחו[ט]. וברש"י לע"ז (טז.) כתב טעם שלישי, מדכתיב ממצוא חפצך ודבר דבר[י].

ובב"מ (צ.) איבעיא להו מהו שיאמר אדם לנכרי חסום פרתי ודוש בה. מי אמרינן כי אמרינן אמירה לנכרי שבות, הני מילי לענין שבת דאיסור סקילה אבל חסימה דאיסור לאו לא, או דלמא לא שנא. ולמסק' מבואר שם לפי רוב הראשונים, דאיסור אמירה לנכרי נוהג בין באיסורי שבת ובין בשאר איסורי תורה[יא].

והנה לסברת הרמב"ם, דהטעם שאסרו אמירה לנכרי בשבת כדי שלא תהיה שבת קלה בעיניהן, ויבואו לעשות בעצמן הוא, יש לומר, דהה"נ לענין שאר איסורי תורה, דחששו חכמים שמא יבא לעשות בעצמו ויהא קל בעיני העם, ומשו"ה מובן היטב מה שאסרו חכמים בשאר איסורים, אפילו ע"י אמירה לעכו"ם (כן מבואר בשו"ע הרב סי' רמ"ג ס"א). וכן לדעת רש"י בשבת הנ"ל, דמפני שנעשה כשלוחו, הרי בשאר איסורי תורה נמי יש לחוש משום שנעשה כשלוחו. ופשיטא דלפי הטעם שכתב רש"י לע"ז, דאיסור אמירה לעכו"ם בשבת משום ודבר דבר הוא, לא שייך לסוגיין כלל!

ואף דמבואר בשו"ע חו"מ (סי' קפ"ח ס"א) דאין העכו"ם נעשה שליח לדבר מהדברים שבעולם. ולכאורה זה סותר לדברי רש"י במס' שבת הנ"ל, דמה שייך איסור אמירה לנכרי משום שנעשה כשלוחו, הלא אין שליחות לעכו"ם כלל?! אכן יש לומר דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל לפי מסקנת הסוגיא דב"מ פרק איזהו נשך (עא:), דיש שליחות לנכרי לחומרא מדרבנן[יב]. ונמצא דבריו מכוונים, דמאחר דקיי"ל להל' דיש שליחות לנכרי לחומרא מדרבנן, יכול להיות שכל טעם איסור אמירה לנכרי, משום דנעשה כשלוחו הוא. 

ועיי"ש עוד בנתיה"מ (סק"א) שכ' דלעולם אמרינן נכרי אדעתא דנפשיה קעביד ולא נתפס כשלוחו כלל, אבל פועל שאני. דבמעשה הפועל אפילו בפועל נכרי, אמרינן ידו כידה. והאח' נחלקו עליו בזה, וכתבו דאפילו פועל, אדעתא דנפשיה קעביד ולא נחשב ידו כידו.    

הנוגע לענינינו, דלדעת רוב הראשונים דאמירה לעכו"ם אסור מדרבנן בכה"ת כולה, נראה דאסור לישראל לצוות לנכרי בפירוש שימחוק את השם, (או משום דחיישינן שמא יעשה איסור זה קל בעיניו, או משום דנעשה כשלוחו, וכאמור). ואם לא צוה הבעה"ב לפועל בפירוש, לדעת הנתיה"מ, יש לחוש טפי בפועל, דסו"ס יד פועל כיד בעה"ב. אבל לדעת שאר האחרונים, כל שלא צוה לפועל בפירוש, אין לחוש, דנכרי אדעתא דנפשיה קעביד. ובנידו"ד הרי הבעה"ב לא צוה לפועל הנכרי בפירוש שישפשף וימחוק את השם, אלא ביקש ממנו לפני הרבה שנים, שמדי יום ביום ימחוק את כל הלוחות שבביה"ס, ובכה"ג יש לצדד דליכא למיחש לאיסור אמירה לנכרי כלל, דסו"ס לא צוה בעה"ב על מעשה מחיקה זו כלל. 

ו.        מוחק אחר מוחק.

למעשה, השאלה התקדמה קצת. לאחר כמה ימים שפלפלו הרבנים בנושא הזה באותו בית הספר, מצאו, דחודו של הה"א נמחקה, ושוב לא היה כתוב על הלוח שם הוי"ה אלא היו"ר. ושוב נתעוררו, האם מותר להם למחוק את אותיות השם שנשארו שמה על הלוח, או דמאחר שבתחילה נתקדש כל השם בקדושת השם, אסור למחוק אפילו אות אחת מן השם שנשאר.

הנה מבואר ברמב"ם הל' יסוה"ת (שם) שאפילו מחק אות אחת מן השם, לוקה. ולא מיבעיא, דבמחק אות אחת מן השם, ועי"ז אינו נקרא כאחד מן השמות, כה"ג פשיטא דלוקה. אבל חידש הרמב"ם, דאפילו מחק אות אחת, ועדיין נשאר שם אחר במקומו, מ"מ לוקה, דסו"ס מחק את השם שהיה רשום מתחילה (עי' בטור, בב"י, ובכס"מ שם). וכתב המנ"ח (מצוה תל"ז אות ז'), שאם כבר נמחקה אות מן השם, ובא הלה ומחק אות שניה, נראה לו דפטור, כיון שכבר נתקלקל השם.

ועיי"ש שהק' מהא דמבואר במס' שבת (קיא.) הכל מודים במחמץ אחר מחמץ שהוא חייב שנאמר לא תאפה חמץ לא תעשה חמץ, במסרס אחר מסרס שהוא חייב שנאמר ומעוך וכתות ונתוק וכרות, אם על כרות חייב על נתוק לא כל שכן וכו'. ופרש"י שם בד"ה הכל מודים, דאע"פ שנחלקו בבכור שאחזו דם אי מקיזין או אין מקיזין, דהוי מטיל מום בבעל מום ואיכא למאן דשרי להקיזו ולעשות בו מום, מודין הם במחמץ מנחה אחר מחמץ, שכל עשיותיה של מנחה נאסרו בחימוץ. וכתב רש"י דהטעם, מפני שאפייה בכלל היתה, ולמה יצאת, להקיש אליה, מה אפייה מיוחדת שהיא מעשה וחייבין עליה בפני עצמה כו'. והכל מודים שאם לשה הראשון בחימוץ ובא השני וערכה בחימוץ והשלישי אפאה כולם חייבין עכ"ל. וצריך להבין, מאי שנא מוחק אחר מוחק דלא קמחייב? ובמנ"ח (שם) כתב דהתם שאני דאיכא קראי לאסור, אבל הכא דליכא קראי, מי יימר דמחייב משום מוחק, דסו"ס לא מחק את השם! שוב נסתפק, דאפשר דאיסורא מיהא איכא, ומלקא הוא דלא לקי. והביא, שכבר קידמו בזה השלט"ג לשבועות (לה:), וצידד להקל, דליכא משום מחיקה, כל שכבר נמחק חלק מן השם, ואינו נקרא עוד כשם שאינו נמחק, דנאבדה כל הקדושה ע"י המחיקה הראשונה.    

ז.        הלכה למעשה.

בסופו של דבר, רבני הישיבה, חתכו את הלוח, וקברו אותו, באופן שהתלמידים יראו וילמדו חומרת כותב ומוחק שם ה', ושילמדו מכל המעשה הזה כמה חמור אצלנו יראתו יתברך.

ויש להעיר, דלכאורה לא יתכן לחנך את הילדים בחינוך שאינו כפי ההלכה הברורה[יג]. וכאן שיש הרבה על מה לסמוך למחוק את השם ע"י הנכרי, דגרם מחיקת השם מותר לכו"ע במקום מצוה, והלא ת"ת דתשב"ר מצוה גדולה וחביבה לנו עד למאד. וכבר ידוע שבכל חומרא יש לחוש שלא תביא לידי קולא, וחומרא כזו מפסידה את הישיבה, ובפרט בישיבה שממונם ממון הציבור הוא, ואולי אין זה מן הנכון שיחליטו להחמיר בממונם של הציבור. 

---

[א] וראוי לציין דברי השד"ח (ח"ד כלל י"ב אות ג') שהביא בשם גאון אחד, דכל שנכתב השם בצבע ולא בדיו, לית בה משום איסור מחיקת השם. והטעם, דבס"ת תפילין ומזוזה, צריך שתהא הכתיבה דווקא בדיו, ואיסור לא תעשון כן לה' אלוקיכם, אינו אלא בכתב הנכתב בדיו, דבהכי חשיב כתיבה, אבל כתב את השם בצבע ולא בדיו, מותר למחקו ואין בכך כלום! ומלבד התימא בדבריו, יוצא נ"מ לדינא, שאם היה השם כתוב על הנייר ולא על הקלף, לית בה איסור מחיקה כלל?! והדברים מפליאים!? וכעי"ז נסתפק בזרע אמת (סי' ק"כ) דאפשר דליכא איסור מחיקת השם בשמות הכתובים בלשון לע"ז. דמאחר שאין השם ההוא חשוב כשם לענין כתיבת סת"ם, אפשר דלית בה איסור מחיקה.

ויסוד הסברא הנ"ל תמוה, דהא פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' יסוה"ת, המוחק את השם הכתוב בחקיקה, לוקה, וע"כ, דלאו דלא תעשון כן לא קשור להכשר כתיבה דס"ת כלל, דמ"מ מחייב. וכ"כ מרן החת"ס בתשו' (חיו"ד סי' רנ"ו) וז"ל, ולענין קדושת השם, אין חילוק אפילו נכתב בכל צבע אסור למחקו, דהתם לא כתיב וכתבתם דנילף כתיבה בדיו, אלא לא תעשון כן לה' אלוקיכם כתיב, וע"ז הנכתבת בכל צבע, מ"ע מה"ת לאבדו וכו'.

[ב] ובשפת אמת כתב להוכיח מדברי הגמ', דאפילו שם הכתוב שלא לשמה נכלל באיסור מחיקת השם. דהא הכא, השם כתוב על בשרו ולא על הקלף, ולאו דווקא בדיו, ומ"מ פשיטא ליה להש"ס דאיסור מחיקת השם נוהג בה, וכתב דק"ו הדברים בדכתב בקלף ובדיו ושלא לשמה, דנכלל בכלל איסור מחיקת השם!          

[ג]  וכ"כ החזו"א למס' ידים (סי' ח' ס"ק י"ז).

[ד]  עי' מש"כ בזה אבי מו"ר בספר מפניני הרב (עמ' רמ"ח) והדברים צ"ע להל'.

א ועי' שו"ת אבנ"ז (סי' ר"י) שדחה ראיית הרמ"א מסוגיא הנ"ל. וע"ע חזו"א לאו"ח (סי' ס"א סק"ב).

[ו] וכעי"ז כתבו האח' לענין מחיקת השם, שהכל תלוי בכוונה, דאע"פ שגרם מחיקת השם מותר, אם כל כוונתו למחוק את השם, בתר מחשבה אזלינן, ואסור אפילו ע"י גרמא (עי' שד"ח סוף ח"ה בקו' באר בשדי שהביא מכתב מהג"ר אליעזר גורדון מטעלז)!

[ז] ובנידו"ד יש להסתפק, דלפ"ד המשנ"ב ודעימיה, דהטעם להתיר פתיחת הספר בשבת, מפני שדרך תשמישו בכך, לא מצינו היתר של דרך תשמישו באיסור מחיקת השם. אמנם לפ"ד הרמ"א, דלא נחשב כמעשה מחיקה כלל, דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, הה"נ לענין מחיקת השם דלא נחשב כמעשה מחיקה כלל ומותר.

[ח] שוב העירוני אבי מו"ר, שהגריד"ס ז"ל (בשיעורים עמ"ס שבועות לה:) חילק לומר דרק מותר למחוק תיבות מן הס"ת ע"מ לתקן את הכשר הס"ת. אבל למחוק אותיות מן השם ע"מ לתקן הס"ת, הרי אין התיקון בדבר הנמחק אלא בדבר אחר, וכה"ג לא מיקרי ע"מ לתקן. ולעולם ס"ל דמחיקת השם אפילו שלא כדרך השחתה אסור, דכל שאינו לשם תיקון, דרך השחתה מיקרי.  

[ט] עי' שו"ת חת"ס (חאו"ח סי' פ"ד) שתמה עליו, דלא שייך שליחות באיסורי שבת, דסו"ס הקפידה תורה על שביתת הישראל, והרי שבת.

[י] עי' קוב"ש למס' ביצה (אות מ"ט) שפלפל בזה.

[יא] מבואר מדברי הרמב"ם (פ"א מהל' כלאים ה"ג), דאיסור אמירה לנכרי אינו אלא לענין שבת ולהני תרי דמבואר בגמ' ב"מ הנ"ל (חוסם פרה, וסירוס). אבל בשאר איסורים לא גזרו חכמים איסור אמירה לנכרי (עי' מש"כ בזה אבי מו"ר בספר גינת אגוז סי' כ"ה).

[יב] ועיי"ש בתוד"ה כגון, שכתבו, דלפי מסקנת הסוגיא, קיי"ל דאין שליחות לנכרי אפילו לחומרא. וסיימו התוס' דמתוך פירוש הקונ' והר"ח משמע, דיש שליחות לנכרי לחומרא. ובטור יו"ד (סי' קס"ח - קס"ט) כתב דמסקנת הרא"ש כר"ת, ובב"י שם תמה עליו, עיי"ש. ובשו"ע יו"ד (סי' קס"ח – קס"ט, סעי' ו' וברמ"א שם סעי' ט') פסק לדינא כדעת רש"י, דיש שליחות לנכרי לחומרא מדרבנן, אמנם ברמ"א הביא דיש מקילין כר"ת, והעיקר כסברא הראשונה, ובמקום שנהגו להקל אין למחות בידם. ועיי"ש ברע"א שהביא קו' השעה"מ דאפילו למ"ד אין שליחות לנכרי, מ"מ יהא אסור בסוגיא דריבית שם, מטעם אמירה לנכרי, כדמצינו בב"מ (צ:)?!

[יג] וכבר ידועים דברי הריטב"א ריש מס' סוכה (ב:) בענין זה. והשוה מש"כ בזה מרן הגרמ"פ בתשו' אגר"מ (יו"ד ח"א סימן קל"ז, ובאו"ח ח"ה סי' כ).