For private communication, write to eliezer(no space)e at aol

Thursday, September 15, 2011

Ki Savo, Devarim 26:4. Willow Baskets and Golden Baskets


Mishna Bikkurim 3:8
העשירים מביאין את ביכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאין אותן בסלי נצרים של ערבה קלופה; הסלים והביכורים ניתנין לכוהנים.
The wealthy brought their Bikkurim in gold and silver baskets, and the poor in peeled willow branch baskets, and the basket and fruit were given to the Kohanim.

The Gemara in Bava Kamma (92a) explains that when the Mishna says the baskets were given to the Kohanim, that only refers to the willow baskets brought by the poor.  The previously mentioned "baskets of the wealthy" were returned to the people who brought them. The Gemara says that this is the sort of thing that makes people say "בתר עניא אזלא עניותא", poverty doggedly follows the poor.  Rashi explains that it is an ironic truth that bikkurim ultimately costs the poor people more than it costs the rich people, since the poor don't get their baskets back.  

Tosfos Yomtov in Bikkurim brings the Gemara (Moed Kattan 27b) that says 
בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה והיו עניים מתביישים התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה מפני כבודן של עניים
that at one time, rich people would bring food to mourners in silver and gold holders, while the poor brought food in willow baskets, and the poor were ashamed, so it was instituted that all should bring in willow baskets.   The Gemara there lists other examples of this sort of takana.  If so, he asks, why was this embarrassing disparity not addressed regarding Bikkurim? 

The Tosfos Yomtov answers that the glorious spectacle of the rich bringing their precious baskets reflected honor on the Beis Hamikdash, and this is an avodah, and as such it outweighs the issue of embarrassment.

He then asks, what stopped the poor from taking their baskets back?  Just as the rich took their baskets back, so too the poor should do so, and so we wouldn't ironically say "בתר עניא אזלא עניותא" , that the mitzva costs the poor man more than the rich man!  He answers that there is a general requirement that gifts to the Kohanim be substantial.  Since the poor man's Bikkurim is likely a few fruits, only together with the baskets is it substantial enough to be called a Mattanah.  The rich man, on the other hand, brings a whole cornucopia, and the fruit alone is a Mattanah.

Reb Yitzchak Chiyos (Chidushei Maharich in Mishnayos) answers that in the Torah it says  ולקח הכוהן הטנא מידך, and a Teneh is specifically a willow basket.  You see that the Torah is alluding to this specific type of basket and stating that if such a basket is brought, it becomes part of the Mattanah, but only if it is a Teneh.  He suggests, as does the Tosfos Yomtov, that this din stems from the requirement that the Mattanah be a davar chashuv.

The Baalei Mussar have their special approach to the question from the Gemara in Moed Kattan. Reb Aharon Bakst, in his Darkei Mussar, says that if the Kohen would remove the poor man's fruit from the basket, everyone would see a yeshivishe shalach manos- a fig, a few stalks of wheat, maybe a date or two.  This meager Bikkurim would be embarrassing; everyone is watching, looking at the extravaganza of beautiful and abundant Bikkurim gifts, and the poor farmer would wilt under the dismissive looks of the assembled crowd.  (My father Zatzal used to say that when it says about Shimon and Levi כי באפם הרגו איש, it means that you can kill someone with your nose.  People can be mortally wounded by a wrinkled nose or a supercilious glance.)  In order to maintain the dignity and pride of the poor farmer, it is best that the Kohen just do the ceremony and leave the fruit in its basket, so the person can say to himself that he did the best he could, and it will be precious in Hashem's eyes.

Reb Yaakov Neiman of Ohr Yisrael answers that the baskets of the rich were unworthy, since they bespoke pride, and they were lacking זבחי אלקים רוח נשברה.  This is why the Kohen would return the basket to the person that brought it.  The humble basket of the poor man, given with a whole heart and a desire to do his best, is more precious than silver and gold.

I'm not sure where to put this answer- among the Baalei Mussar or the Lomdim- but I think it's the best of all.  Reb Meir Bergman writes that the Gemara in Brachos (48b) says 
 ר"מ אומר מנין שכשם שמברך על הטובה כך מברך על הרעה ת"ל אשר נתן לך ה' אלהיך דיינך בכל דין שדנך בין מדה טובה ובין מדה פורענות
Rebbi Meir says that just as one must thank Hashem for good, so too one must bless Hashem for bad, as it says "Asher nasan lecha Hashem Elokecha," that which Hashem your Elokim gave you, your judge in all manners that He judges you, whether with the attribute of good or the attribute of suffering.
This Gemara was in middle of discussing Birkas Hamazon, and the mefarshim puzzle about this passuk, since the parsha of Birkas Hamazon has no such passuk.  The Rashash says that Rebbi Meir is reorganizing the passuk that says ובירכת את ה אלוקיך על הארץ הטובה אשר נתן לך.  Rav Bergman says that it is not the passuk from Birkas Hamazon, it is the passuk from our parsha of Bikkurim, 26:11, that says  ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה אלוקיך ולביתך.  The words Hashem and Elokecha show that one must be happy with all that Hashem gives, whether good or bad, whether a lot or a little.  (The main Gemara about כשם שמברך, in Brachos 60, uses a different passuk, but that doesn't matter, because Reb Meir might darshen this passuk, which is, in any case, similar to the other passuk on daf samach which also darshens Hashem and Elokecha.)

Rav Bergman says that the lesson of our passuk, that teaches us to understand and appreciate that whatever Hashem gives or takes away is because of His will and His divine justice and mercy, is particularly apt to the idea of Bikkurim.  A farmer is expected to take the precious first fruit of his labor and give it away to a kohen, to whom one apple is no different than another apple.  One can only do that when he realizes that he is merely a steward of the land, and that the success or failure of his land is purely Hashem's decision, because Hashem is the true owner of both the land and the farmer and is the sole determinant of his success or failure.  If so, if the essential message of Bikkurim is hakaras hatov to the Ribono shel Olam, and blessing Hashem no matter what Hashem gives us, it would be totally inappropriate to make a takana so that the poor should not feel diminished by their paltry and meager fruits:  what the rich man brings, what the poor man brings, it is all because Hashem decreed that it should be so, and we cannot know Hashem's reasons, but they are all ultimately for the good.  Bikkurim would be the least appropriate place to hide the differences between the rich and the poor.

After seeing all of these answers, the question that remains for me is this:  We find this concept of avoiding the embarrassment of others in many places.  For example;
בראשונה מי שהיה יודע לקרות מקרא בכורים - קורא, ומי שאינו יודע מקרין אותו, ונמנעו מלהביא בכורים, התקינו שיהיו מקרין הכל    בכורים פ"ג מש' ז.
 מה שרגילים עתה לקרות (שליח צבור עם הקורא) זהו מפני כבודו של הקורא, שלא לבייש את מי שאינו יודע.    מועד קטן כ"ז: ד"ה בכליכה וכו

לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב ויום הכפורים, שבהם בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו וכו'. ובנות ירושלים יוצאות וחולות בכרמים וכו'. משנה תענית כ"ו:

Some say that this is the reason we hak ohp a chassan at Sheva Brachos, so the ignorant won't be ashamed. 

Under which circumstances do we institute such ordinances?  Of course, many kehillos have made their own takanos, such as no more diamonds for Kallos, a limit on wedding expenses, and so forth.  Do we say that nobody should come to shul in hand-made suits, so as not to embarrass those of us that shop at Marshall's?  I know a young man that told the girl he was dating that he had spent Three Hundred American Dollars on the tie he was wearing.  (Although she managed to avoid retching, she never went out with him again.)  Is that OK?  What about girls in a high school: should they wear uniforms so they don't obsess about disparities in the quality of their clothes?  Or Esrog boxes, or cars, or ataros, and so forth until you decide the Communists were right and all inequality must be eliminated, or at least hidden?  Obviously, this is something that needs to be decided by wise leaders.  I wonder if there's any consistency in application.

So here's a few words from an article in the Zomet's Institute's Journal, Techumin.  The author is Baron Immanuel Jakobovits , former chief rabbi of Britain

«~CD~»«~H1#ו 92# הרב ישראל יעקובוביץ «~/H1

«~H2~»«~BOכדי שלא לבייש«~/BO~»«~/H2

ראשי פרקים
א.    הצגת הבעיה
ב.     בושת בענינים גשמיים ובושת בענינים רוחניים
ג.     כשהבושה אינה עלולה למנוע מקיום מצוה
ד.     ההקפדה שלא לבייש
1.                תשלומים
2.                חזרת הש"ץ
3.                קריאת התורה
ה.    סיכום
v v v

«~H4~»«~BOא. הצגת הבעיה«~/BO~»«~/H4

ואהבת לרעך כמוך - זהו כלל גדול בתורה. דעלך שניא לחברך לא תעביד - זוהי כל התורה כולה על רגל אחת. מכאן גודל האיסור להכלמת הזולת. חז"ל הקדמונים מצאו לנכון לתקן לא רק שלא לביישו באופן ישיר אלא אף שלא באופן עקיף. מכאן כל אותן תקנות בנושאי אבלות (מו"ק כז,א - כז,ב), כגון רבן גמליאל שצוה בשעת פטירתו שיוציאוהו בתכריכי פשתן, ונהגו העם אחריו כן.
יש מקום לברר באיזו מידה צריכים גם חכמי דורנו לחשוש שלא לבייש את הזולת אף בדרך עקיפין, כגון בעריכת מסיבות מפוארות לרגל חתונה, בר-מצווה, ברית-מילה וכדו'.
על אחת כמה וכמה שצריכים לחקור עד כמה חייבים גדולי ההוראה לדאוג ולהציל בני אדם מבושה שאין כמוה הנעשית בהלשנה ובהשמצה בעיתונות ובשאר כלי התקשורת.

«~H4~»«~BOב. בושת בענינים גשמיים ובושת בענינים רוחניים«~/BO~»«~/H4

תנו במשנה בכורים פ"ג מ"ז : "בראשונה כל מי שיודע לקרות קורא, וכל מי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו מלהביא - התקינו שיהו מקרין את מי שיודע ואת מי שאינו יודע". ופירש הרע"ב : "נמנעו מלהביא - מפני הבושה שאינו יודע לקרות". וכן כתב הרמב"ם (הל' בכורים פ"ג הי"א): "נמנעו אלו שאין יודעין לקרות מלהביא כדי שלא יכלמו" @93@שוב שנינו במשנה שאחריה : "העשירים מביאים בכוריהם בקלחות של כסף ושל זהב, והעניים מביאים אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה, והסלים והבכורים ניתנין לכהנים". מדוע כאן לא חיישינן שהעניים ימנעו מלהביא מפני הבושה?
כעין זה שאל בעל תוספות יו"ט על המשנה השניה. אולם לא הקשה מכח ההשוואה לתקנה שהתקינו למי שאינו יודע לקרות, אלא שאל בזה"ל : "וקשיא לי דאי הכי (שהעניים מביאים בסלים) עניים מתביישים, ולמה לא תקנו כדרך שתקנו בנשים המתות להטביל כל הכלים וכו' (כלו' של נשים שאינן נדות שמתו כמו של נשים נדות) כדי שלא יתביישו המתות נדות [צ"ל הנדות חיות] כדפי' הרע"ב במ"ד פ"י דמס' נדה, ולתקנו שאף העשירים יביאו בסלים נצרים, ואשכחן יותר דומה לזה הנדון שלנו שתקנו לענין בית האבל, כדאי' בסוף מ"ק (כז,א) בראשונה היו מוליכין (המאכל שמברין בו) עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים, והיו עניים מתביישים, התקינו שיהו הכל מוליכים בסלים של נצרים (וכן יש שם עוד תקנות דומות כדי שלא לבייש את מי שאין לו). וי"ל דמשום כבוד בית אלקינו ומשרתיו לא חשו על שיתביישו העניים."
לפי פשטות דבריו, אפשר לברר תירוץ זה בשני אופנים : או שלא הקפידו חז"ל על בושת העניים בהבאת בכורים משום כבוד בית המקדש, כעין שאמרו "אין גדולה בפלטין של מלך" (ירוש' שבת י,ג); או שהעניים אינם מתביישין בבית אלקים, ולכן לא תקנו כמו בבית האבל וכו'. לפי האופן השני אפשר כמו כן לחלק בין המשנה הראשונה לשניה בבבורים, שהרי בבית המקדש כל הענינים הגשמיים בטלים ועשיר ורש שוים לפני ה', ולא חשו חז"ל שהעני יתבייש בעניותו, מה שאין כן לגבי דברים של רוח ודעת, דאדרבה דוקא בבית הבחירה יתבייש מי שאינו יודע אפילו לקרות ויכלם מתוך עוני של תורה, והוכרחו חז"ל לתקן שלא להבדיל בין יודע לשאינו יודע, כדי שלא ימנע מלהביא.

«~H4~»«~BOג. כשהבושה אינה עלולה למנוע מקיום מצוה«~/BO~»«~/H4

עדיין צריך ביאור, מה היא עצם התקנה וסיבתה, האם היא כדי להסיר הבושה, כי חוששין לכל מה שמתנגד לכבוד הבריות, ואין עלבון גדול מהמלבין פני חברו ברבים והמבייש אותו; או שמא עיקר התקנה היא לזרז את מי שאינו יודע לקיים מצות בכורים ולא ימנע מלהביאם מפני הבושה, וכ"כ העני לנחם אבלים, כלומר להסיר את המונע לקיום המצוה הוא העיקר בכוונת חז"ל בתקנתם.
לכאורה מלשון המשנה "נמנעו מלהביא התקינו שיהו מקרין את מי שיודע וכו"' משמע שמטרת התקנה היא שכל אחד ואחד מישראל יעלה לירושלים עם בכוריו ואפילו הביישן לא יחדל מלהביא. והרי זו כמו "תקנת השבים" (גטין ה,ה) שתקנו "על המריש הגזול שבנאו בבירה שיטול את דמיו" ולא מצריכין את הגזלן "לקעקע בירתו ולהחזיר המריש עצמו" שלא "ימנע מלעשות תשובה" (הרע"ב), כלו' כדי שלא לנעול דלת בפני השבים. וכ"כ כאן עשו תקנה כדי שלא לנעול דלת בפני המתביישים ולא כדי שלא לבייש אותם.
אמנם אחרי העיון מסקנה זו אינה כ"כ ברורה. כי וודאי יש תקנות חז"ל שהן אך ורק כדי שלא לבייש את הזולת. אולי מקור לחשש מפני הבושה רמוז בתורה לגבי "זאת תורת החטאת במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת" (ויקרא ו,יח), ואמרו חז"ל : "ולמה כן, כדי שלא לפרסם את @94@החוטאים" (ירוש' יבמות ח,ג). וכן במס' סוטה (לב,ב) "מפני מה תקנו תפלה בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי עבירה (המתוודים בתפלתם על עבירות שבידם - רש"י), שהרי לא חלק הכתוב מקום בין חטאת לעולה". וכעין זה נמצא לגבי עשרה נסים שנעשו לאבותינו בבית המקדש (אבות ה,ה), ואחד מהם שהיו "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים" , ופי' הרע"ב : "ומשתחוים בריוח כל אחד רחוק מחבירו ד' אמות, כדי שלא ישמע את חבירו כשהוא מתוודה ומזכיר עוונותיו."
ויש כמה תקנות אחרות שאין בהן משום חשש נעילת דלת בפני השבים אלא הן רק "כדי שלא לבייש את מי שאין לו" כמו התקנות לטובת העניים במס' מ"ק שהזכרנו לעיל. כך שנינו במשנה תענית (כו,ב): "שלא היו ימים טובים כט"ו באב וכיוה"כ שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו", ופי' בגמרא (לא,א) שהיו "שואלין זה מזה כדי שלא יתבייש את מי שאין לו". ובן לגבי שריפת עצי המערכה לפני הבירה (שבהר הבית), ש"מעצי עצמן אין שומעין להן ... שלא לבייש את מי שאין לו" (פסחים פב,א). ומאידך גיסא יש גם גבול ושיעור בדבר, שהרי חז"ל התירו להוסיף על הכתובה לבתולה ולאלמנה ממאתים או מנה כפי שרוצה, ואין אומרים "קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו" (כתובות נד,ב).
בשולחן ערוך נמצא המושג "שלא לבייש" פעם אחת שהיא שתים לגבי קריאת שם לתורה (או"ח קלט,ג בהגה): "מי שאביו מומר לעבודת כוכבים קורין אותו בשם אבי אביו אבל לא בשמו לבד, כדי שלא לביישו ברבים. ודוקא שלא עלה מימיו בשם אביו, אבל אם הוא גדול והורגל באותו העיר לעלות בשם אביו והמיר אביו לעבודת כוכבים, קוראים אותו בשם אביו במו שהורגל שלא לביישו ברבים". גם כאן ברור שתכלית ההוראה היא להצילו מבושה ולא משום תקנת השבים שלא לנעול דלת בפניהם, דהא אינו נוגע לתשובה אם מתבייש להקרא בשם אביו שהמיר ובגלל זה אינו עולה לתורה כלל, אלא חוששין רק לכבודו ולהסרת הבושה ממנו.

«~H4~»«~BOד. ההקפדה שלא לבייש«~/BO~»«~/H4

«~H51.  תשלומים«~/H5
ההקפדה על הבושה היא כ"כ גדולה עד שהמבייש את חברו חייב לשלם לו תשלומים כשאר נזק שגרם לו, ובושת ה"ה אחד מחמשה אבות נזיקין, כפי שדרשו חז"ל מ"והחזיקה במבושיו" (דברים כה,יא) - "בכל דבר שהוא מבייש" (עי' מדרש הגדול ורש"י שם). ואע"פ שאינו חייב על בושת עד שיבייש את גופו של המתבייש, והמבייש בדברים פטור, מ"מ עוון גדול הוא אפילו אם המתבייש אינו תלמיד חכם אלא משאר העם (רמב"ם הל' חובל ומזיק פ"ג ה"ז), ויש לבית דין לגדור בדבר בכל מקום ובכל זמן כפי שיראו (ה"ה).
«~H52.  חזרת הש"ץ«~/H5
ויתר על כולם נראה שלא רק תקנה זו או אחרת עשו חז"ל "כדי שלא לבייש", אלא אחד מעמודי התפלה בנוי בראשונה על עיקר זה - וה"ה חזרת הש"ץ. כבר במשנה סוף ר"ה (לג,ב) אמרו "שליח ציבור מוציא את הרבים ידי חובתן," ובגמרא (לד,ב) פירשו "כדי להוציא את שאינו בקי", ומסקינן שם, וכן ההלכה (רמב"ם הל' תפלה פ"ח ה"ט וה"י), שבשאר ימות השנה שליח ציבור מוציא את שאינו יודע להתפלל , אבל בר"ה ויוה"כ מוציא את היודע כשם שמוציא את שאינו יודע, מפני שהם @95@ברכות ארוכות בימים אלו ואין רוב היודעים אותן יכולין לכוון דעתן כשליח ציבור וכו', ע"ש.
עכ"פ תיקנו חזרת הש"ץ אפי' בשאר ימות השנה. בתשובות הרמב"ם (סי' לז) כתב בפירוש על השאלה "קהל התפללו וכולם בקיאים בתפלה, היחזור שליח ציבור התפילה עליהם כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע, שעיקר תקנת חזרת התפלה בעבורו". והשיב: "מאחר שתקנו חז"ל לחזור ש"ץ לפני התיבה להוציא מי שאינו בקי וכו', לא תהי' חזרת שליח צבור ברכה לבטלה". על יסוד תשובה זו פסק המחבר (או"ח קכד,ג) "קהל שהתפללו וכולם בקיאים בתפלה, אעפ"כ ירד ש"ץ וחוזר להתפלל כדי לקיים תקנת חכמים". וכ"כ למה, כדי שלא לבייש את מי אינו יודע, כלשון הרמב"ם בתחילת התשובה.
ובמה גדולים דברי ספר חסידים (סי' תשפד) שהביא להלכה המג"א בסי' קכד ס"ק ז, שאם אחד צריך להאריך בתפילתו וירא שיתלוצצו עליו יכול ללכת לאחוריו באמצע תפילתו בשעה שמתחיל החזן.              
«~H53.  קריאת התורה«~/H5
לא רק התקנה של חזרת הש"ץ פעמיים בכל יום יסודה בחשש שמא יתבייש מי שאינו יודע, אלא גם המנהג הפשוט האידנא שש"ץ (היינו בעל קורא) קורא בתורה ולא העולה ואפילו אם הוא יודע לקרות כנראה בא מן החשש הזה. כן כתב בפירוש הרא"ש בתחילת דבריו ריש פ"ג דמס' מגלה (כא,ב): "ומה שנהגו האידנא ששליח ציבור קורא היינו שלא לבייש את מי שאינו יודע לקרות כדתנן גבי בכורים: בתחלה מי שיודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות מקרין אותו. נמנעו מלהביא מחמת הבושה, התקינו שיהו מקרין את הכל". אמנם הוסיף: "ואין הדמיון נ"ל דהתם נמנעו מלהביא בכורים ועברו על מה שכתוב בתורה, אבל הכא בקיאין יקראו והאחרים ימנעו, ומחמת הבושה יתנו לב ללמוד הפרשה, אלא נראה הטעם לפי שאין הכל בקיאין בטעמי הקריאה ואין צבור יוצאין בקריאתו ... לכך התקינו שיקרא שליח צבור שהוא בקי בקריאה". ודבריו הם נוטים לסברה האחרונה שהבאנו לעיל לגבי תקנת המקריא בבכורים שהיא לזרז את מי שאינו יודע שיקיים המצוה, וכ"כ הכא "יתנו לב ללמוד הפרשה". אולם עדיין אפשר לחלק ואכמ"ל. ועי' ג"כ באו"ח ריש סי' קלט על המנהג שהחזן קורא בתורה.
בסוף נביא שיטה שמרחיקה לכת עוד יותר בחשש שלא לבייש את מי שאינו יודע אפילו על חשבון הצבור, והגם שהיא אינה כפי פסק ההלכה, מ"מ רואים עד היכן הדברים מגיעים למנוע בושה וכלימה ובפרט בפני רבים. כתוב בס' המנהיג (הוצ' מוסד הרב קוק, ח"א עמ' קס) : "אם טעה הקורא בתורה או החזן המקרא אותו טוב לו שלא להגיה לו על שגגותיו מלהלבין את פניו ברבים, כי אע"פ שטעה יצא ידי קריאה, דאמרי' במדרש (שה"ש ב,ד) מנין שאם קרא לאהרן הרן ולאברהם אברם שיצא ידי חובתו, שנא' ודגלו עלי אהבה וכו"'. הטור (או"ח קמב) מביא דברי המנהיג, וכן מביא את דברי הרמב"ם (הל' תפלה פי"ב ה"ו) שאם "טעה אפי' בדקדוק אות אחת מחזירין אותו עד שיקראנה בדקדוק". וכן ההלכה בשו"ע. ועי' בערוך השולחן (שם) איך אפשר לומר ד"שניהם (המנהיג והרמב"ם) אמת", דמחלקים בין טעות בעצם התיבה לטעות בטעמים, ע"ש. הב"ח (שם) ס"ל כבעל המנהיג בדיעבד. עכ"פ ברור כמה גדולה היא ההקפדה שלא לבייש שום אדם, ואפי' מי שאינו יודע לקרות, ואולי אף שטעה בקריאה להוציא את הצבור.

«~H4~»«~BO~»@96@ה. סיכום«~/BO~»«~/H4

כאמור למעלה, נראה שהקפדה זו נובעת מתוך כבוד הבריות "שדוחה את לא תעשה שבתורה" (ברכות יט,ב). הגם שהחזון איש כתב תחילה שכבוד הבריות "אין בו עשה אלא רשות", בכל זאת מסיים שכבוד הבריות "הוא חובה לפי רצון השם יתברך בכבוד בריותיו" (יו"ד סי' רי אות טז), ועל "כלל גדול" זה כתב המאירי (ברכות יט,ב) : "כבוד הבריות חביב עד מאד, אין לך מידה חביבה ממנה " .
מכל הנ"ל נראה שאולי בזמן הזה יש צורך וחיוב לגזור תקנות חדשות על מנת לגדור פרצות מותרות, ולמנוע פגיעה בכבוד בני אדם בביושם ברבים באופן ובמידה שלא שערום אבותינו, כמו אותן סעודות מלכים הנערכות לרגל שמחות העשירים שמביאים את מי שאין להם לידי כלימה. כבר עשו בעבר תקנות קהל כאלה, כמו שנרשם למשל בפנקס קהילת אמסטרדם לפני יותר משלוש מאות שנה. אולם הם תיקנו זאת בעיקר משום חילול השם וגרוי איבת הגויים.
הבושה העולה על הכל היא הזלזול בדברי גנאי והשמצה בעיתונות ובשאר כלי התקשורת. אין לך הלבנת פני חברו ברבים גדולה מזו. כשם שגדולי התורה אסרו לקנות ולקרוא ספרים ועיתונים הטמאים בדברי זימה ופריצות וניבול פה, ורוב בני התורה נזהרים מלהביא תועבות כאלה לתוך בתיהם, כן צריכים להחרים עיתונים ואמצעים אחרים שמפרסמים דברי רכילות והוצאת שם רע, ומביישים את הזולת במכות מילוליות וברצח שבפה ובעט. ידועים דברי חז"ל : "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים (ב"מ נט,א). הרבה יותר נוח להפיל כתבים כאלה לתוך כבשן האש, בזה יזכו בני אדם בלי מספר, ובפרט אנשי הצבור, שלא יבושו ולא יכלמו לעולם ועד.


Anonymous said...

Chances are, many who came with precious metal baskets were very sincere and not materialistic. They had the best, so they brought it. Only Torah authorities on an extremely high level, able to weigh all factors, could legislate not using these glittering baskets.

b said...

I'm glad you said that. I actually disagree with what he said: Zeh Keili ve'Anveihu and Le'Mashcha mean that you do mitzvos in the most beautiful way you can, and there's no reason to think or say that it's only to show off. In fact, the way I put it, that it lacks in Leiv Nishbar ve'Nidkeh, was my way of trying to improve the vort. He doesn't say it's lacking Ruach Nishbarah, he says that it is blemished by ga'avah, which to me, LA'D, makes no sense at all. Maybe I shouldn't have put it in.

Eli said...

I'm glad to see the sabbatical was very short.

Where does Rashi say that bikkurim ultimately costs the poor people more than it costs the rich people? I thought it was still cheaper, and the baskets were almost worthless, so no one wanted to carry them all the way back. The reference to בתר עניא אזלא עניותא is only as a symbolic demonstration of this saying.

As for your last question, I have no answer, but two thoughts: (a) In Bikkurim Chazal say ונמנעו מלהביא בכורים and not simply והיו עמי הארץ מתביישים; so here the rational for the Takanna is different than the other examples (b) Is it coincidental that most of these Takanot are related to הלכות אבלות?

b said...

Thank you, Eli.

That's how I'm learning pshat in Rashi, who says
והעשירים לא היו נותנין קלתותיהן לכהן

As for the focus on Aveilus, I just added Reb Meir Bergman's answer to the Tosfos Yomtov's question, and I was thinking that in light of his teretz and your observation, it's ironic that the most common application of שלא לבייש is an event that elicits the bracha of Dayan Ha'emes.

I was just thinking about the parsha of Vidui Maasros here in light of that Tanchuma you showed me on Korban Todah.

Eli said...

I am going to talk on Viduy Maasrot and Viduy Bikurim tomorrow. I think the Malbim and Kli-Yakar here fit nicely the two Pshatim I suggested there in Viduy on Todah