NOTE: BEGINNING DECEMBER 2013, ALL NEW POSTS OF SERIOUS DIVREI TORAH WILL BE POSTED ONLY AT Beis Vaad L'Chachamim, beisvaad.blogspot.com


For private communication, write to eliezer(no space)e at aol

Monday, March 24, 2014

Humor and Learning Torah


When we began this website, many people were drawn here by divrei Torah, but then they were put off by the humor.  Since they could only recognize serious divrei Torah when they're bound in a black book, they never came back.  Others were drawn by the name Havolim, looking for letizanus, for jokes, and were put off by the serious divrei Torah.  What can I do.  The Beis Halevi first printed his teshuvos together with his divrei torah on the parsha, but in the later editions he separated them into two volumes, saying that the audience that was interested in the one was totally uninterested in the other.  Lehavdil, I've done something similar, and have begun posting the serious Divrei Torah on my other site, Beis Vaad.

But the truth is that there is no contradiction between humor and learning Gemara.

Stimulating the mind through humor is mentioned in the Gemara (Shabbos 30b) where it says that before he would begin the shiur, Rabba would say something that would make the students smile, and then his tone and demeanor would change, the mood in the room would shift from light-hearted to an extremely tense focus, and he would begin the shiur, expecting absolute attention, unforgiving of even the smallest lapse.
כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא
Rashi says that one should begin with something comedic, and the rabbis/students would laugh, and their minds would open from the happiness.
 ובדחי רבנן. נפתח לבם מחמת השמחה
I don't think most people realize how wise and effective this method is.  It sounds, to some, like just another quaint story in the Gemara.  So for us, the modern thinkers, who don't believe anything if it's anecdotal, here are some interesting studies.

A 1976 study by the late professor emeritus at Tel Aviv University, Avner Ziv, (the author of the entry on Humor in the Encyclopedia Judaica) found that those who listened to a comedy album before taking a creativity test scored 20% better than a control group that had not heard the routine.

A 1987 study by Isen, Daubman and Nowicki asked participants to solve a creative logic problem.  In the control group, two of fifteen solved the problem.  The other group was shown a comedy film before being presented the problem.  In the latter group, nine of the fifteen solved the problem.

Remarkably, there are very highly regarded studies that show that laughter and humor increase the immune response significantly- not by some meaningless scale, but by increased lymphocyte blastogenesis and killer-cell activity (a good thing.)

So in that light, when you read the Gemara about Rav's method of teaching, you realize that no, it's not just another quaint habit of those ancients.  Chazal's life was the pursuit of wisdom and they lived to discern the truth; they were well aware of the benefit of humor in opening the mind, and they used it as a very serious means to enhance their students' learning.

Briefly, I want to point out that there are many ways to understand what Chazal mean when they say that בדיחותא enhances learning.  

First we have our famous Gemara, as we brought above, where a humorous word opened their minds.  
The Gemara seems simple enough.  But it's not, because there's a fascinating Ran on that Gemara in Shabbos 30b that has a very different way to learn it.
The Gemara goes like this:
כתיב טוב כעס משחוק וכתיב לשחוק אמרתי מהלל כתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זה עושה לא קשיא טוב כעס משחוק טוב כעס שכועס הקב"ה על הצדיקים בעוה"ז משחוק שמשחק הקב"ה על הרשעים בעולם הזה ולשחוק אמרתי מהלל זה שחוק שמשחק הקב"ה עם הצדיקים בעולם הבא ושבחתי אני את השמחה שמחה של מצוה ולשמחה מה זה עושה זו שמחה שאינה של מצוה ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' אמר רב יהודה וכן לדבר הלכה אמר רבא וכן לחלום טוב איני והאמר רב גידל אמר רב כל תלמיד חכם שיושב לפני רבו ואין שפתותיו נוטפות מר תכוינה שנאמר שפתותיו שושנים נוטפות מור עובר אל תקרי מור עובר אלא מר עובר אל תקרי שושנים אלא ששונים לא קשיא הא ברבה והא בתלמיד ואיבעית אימא הא והא ברבה ולא קשיא הא מקמי דלפתח הא לבתר דפתח כי הא דרבה מקמי דפתח להו לרבנן אמר מילתא דבדיחותא ובדחי רבנן לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא
Rashi:
מהולל. משובח: משחוק שמשחק עם הרשעים. שנותן להם שעה משחקת כדי להאכילן חלקן ולטורדן מן העולם הבא: שמחה של מצוה.כגון הכנסת כלה: שחוק. שחוק ממש שאין דעת שוחק מיושבת עליו ואפילו אינו של לצון מ"מ אין בו יישוב: קלות ראש. לצון: קחו לי מנגן. מצוה היא להשרות עליו שכינה: לדבר הלכה. צריך לפתוח במילי דבדיחותא ברישא: לחלום טוב.אם בא לישן מתוך שמחה מראין לו חלום טוב: נוטפות מר. מרירות מחמת אימה: ובדחי רבנן. נפתח לבם מחמת השמחה:

So a simple reading of the Gemara would be that there are two things that can benefit from בדיחותא; Hashra'as HaShechina and learning.  Rashi explained that בדיחותא opens the mind.  We have a Yalkut (ילקוט שמעוני מלכים ב׳ רכ״ו באד״ה כי לולי פני) that says exactly like Rashi-
כי הא דרבה מקמי דפתח בשמעתא אמר להוא לרבנן מילתא דבדיחותא כי היכי דליפתח ליבייהו

But the Ran (ד״ה לא קשיא) seems to connect those two things, the Hashra'as HaShechina and learning.
 ואיבעית אימא הא והא ברבה כלומר דרבה גופיה מיבעי ליה למיתב באימתא וה״מ לבתר דפתח בשמעתא אבל מקמי הכי בבדיחותא שאין השכינה שורה אלא מתוך שמחה וכן לדבר הלכה כדאמרינן לעיל:
He seems to be saying that the reason learning benefits from בדיחותא is because learning requires Hashra'as HaShechina.  Davka because Hashra'as HaShechina is enhanced by בדיחותא, learning is as well. The benefit to learning is not direct; the way it works is that the בדיחותא creates שמחה של מצוה (as I will bring from the Pnei Yehoshua); the שמחה של מצוה brings Hashra'as HaShechina.  The Hashra'as HaShechina then enhances the learning. This is very different than Rashi.  But we can understand why the Ran says it- after all, the idea that learning Torah involves Hashra'as HaShechina is a Mishna in Avos 3:7-
אבל שנים שיושבין ויש ביניהם דברי תורה, שכינה שרויה ביניהם, שנאמר אז נדברו יראי יי איש אל רעהו ויקשב יי וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יי ולחשבי שמואין לי אלא שנים. מנין שאפלו אחד שיושב ועוסק בתורהי, שהקדוש ברוך הוא קובע לו שכר, שנאמר (איכה ג), ישב בדד וידם כי נטל עליו

Second, we have a Medrash in Shir HaShirim (1:15:3) that says that when the talmidim dozed off, the rebbi would recapture their attention with some fantastic story.
  'רבי היה יושב ודורש, ונתנמנם הצבור. בקש לעוררן. אמר: ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת... זו יוכבד, שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל
The Rashba says (תשובת סימן תי״ח) that this is a form of מילי דבדיחותא.
 החלק השלישי כל המאמרים המספרים בשום חידוש יוצא מן המנהג ועל הכלל בשינוי איזה טבע שלא ימשך לנו ממנו שום תועלת מבואר באמונה או שום חיזוק, אלא שיזכירו על צד הסיפור לבד לתועלת הרוחת התלמידים וצורך הכנסתם במילי דבדיחותא להניח מכובד העיון ועמל הגירסא וזה בסיפורי רבה בר בר חנה (ב״ב ע״ג ע״ב) וזולתם מהדומים להם רבים

And third, you have the Rambam, (at least we had this Rambam before Kapach said it's not in the original, but it's in the Meiri anyway,) that says that when the students are exhausted, you can give them strength with בדיחותא:
כמו שילאה הגוף בעשותו המלאכות הכבדות עד שינוח וינפש, ואז ישוב למזגו השוה - כן צריכה הנפש גם כן להתעסק במנוחת החושים, בעיון לפיתוחים ולענינים הנאים, עד שתסור ממנה הַ ּלֵ אּות. כמו שאמרו. כי הוו חלשי רבנן מגרסיהו, הוו אמרי מלתא דבדיחותא


As to what the בדיחותא consists of, I'm going to leave that to you.  Obviously, it is the type of בדיחותא that a Rebbi would tell his talmidim before a shiur, and involves chochma and torah.  Any other type, as the Pnei Yehoshua says in his introduction to Kesuvos, is מוקצה מהדעת.  And the truth is, it's hard to learn the Gemara any other way, because the Gemara comes to the idea of בדיחותא as a means of attaining שמחה של מצוה.  What kind of בדיחותא is שמחה של מצוה?  So the Pnei Yehoshua says that it either means a farfetched but seemingly logical dvar torah, or an interesting aggadeta.
אלא על כרחך צריכין אנו לפרש דהאי מילתא דבדיחותא צריך להיות בענין שמחה של מצוה דעליה קאי וא״כ יתכן לפרש באחד משני דרכים או שנאמר דהאי מילי דבדיחותא היינו ג״כ בדברי תורה שהיא שמחה של מצוה שמשמח הלב, אלא שהיה אומר לתלמידיו אף שלא אליבא דהלכתא אלא כדי לחדד בו לתלמידים כדאשכחן להדיא בכמה דוכתי ברבה גופיה
 דאמרינן ורבה לחידודי לאביי הוא דעביד, וכל זה הוי מקמי דפתח בשמעתיה אבל לבתר דפתח הוי יתיב באימתא וקא מגמיר להו אגמורי לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא, או שנאמר דהני מילי דבדיחותא שהיא שמחה של מצוה היינו במילי דאגדתא שמשמח לבו של אדם שאגדה מושכת לבו של אדם לד״ת

(The Pnei Yehoshua's proof is not 100% muchrach.  It could be that simcha shel mitzva is simcha that is sought in furtherance of a mitzva, like eating on Shabbos.  It's not the eating b'etzem that's the mitzva, it's the simcha for the purpose of being me'aneig es haShabbos.  Here, since the purpose of the simcha is to enhance learning, it automatically is called simcha shel mitzva, and it can be anything clever and humorous.  The proof to this is that the Gemara brings from David Hamelech 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה, that it was music that brought him to Ruach HaKodesh.  Music is just music, but it brought ruach hakodesh because he had it played davka because he wanted to come to Hashraas HaShechina.)



Very parenthetically, when I was thinking about this article, I was reminded of Norman Cousins, the very liberal critic and author.  Mr. Cousins was an advocate of the curative power of positive emotions and laughter, and believed it extended his life far beyond what his doctors told him he could hope for.  He assiduously rejected his Jewish heritage, but, nebach, there was an essential goodness about him that no doubt contributed to his daughter recapturing her Jewish heritage for herself and her own family.  Her article is really worth reading.  After that article, read this one at Aish.